אופרת החלל החדשה / דוזייה וסטרייהן

קשה מאוד לסקור אסופות (כפי שכבר כתבתי פעם) ואכן רוב מה שיבוא להלן יהיה סקירה של הסיפורים בקובץ (יש בו 18 סיפורים), אבל אני חייב לומר שהספר הזה היה במידה מסימת גילוי מחדש של המדע הבדיוני לגבי. תוך כדי קריאת הסיפורים עלתה בי יותר ויותר התחושה שרוב המדע הבדיוני שקראתי לאחרונה היה קצת "קטן" מדי. הוא היה אישי מדי, מוגבל מדי בהיקף שלו, קרוב מדי בזמן ובאופן כללי הגיוני וסביר מדי. הוא התעקש קצת יותר מדי לדבוק באפשרי ובסביר או באישי ובמיידי. הסיפורים ב"אופרת החלל החדשה" הם במידה מסוימת חזרה למדע הבדיוני שבו התאהבתי כנער – ענקיים, מספרים סיפורים של מערכות כוכבים וגלקסיות שלמות, של מאבקים ומלחמות שבהם גורל האנושות כולה (אם לא יותר מכך) מוטל על הכף. סיפורים שעוסקים במסע בממהירות גבוהה ממהירות האור, בחורי תולעת ובעל-חלל / תת-חלל בלי לטרוח להתעכב האם זה סביר או אפשרי. שוב קראתי סיפורים על יישוב מאדים, על טייסי חלל ששקעו בחובות ונאלצו לקחת עליהם משימות מסוכנות ועל האנושות שנפוצה במערכות כוכבים אחרות – וזה היה תענוג. לא כל הסיפורים טובים באותה מידה, ולא כל הסיפורים דומים בהיקף שלהם ובהעזה שלהם לזנוח את הסביר מאוחרי גבם, אבל תחושת ההרפתקה, התחושה שהכול אפשרי, היא המשותפת להם. ואותה מאוד אהבתי.

הרעיון של אופרת חלל בסיפורים קצרים עלול להישמע קצת כסתירה מניה וביה, אבל בכך טמונה חלק מהגדולה של סיפורים כאלה. היכולת לברוא יקום שלם ומאבקים קוסמיים במסגרת של סיפור קצר ראויה להערצה לדעתי, ולרוב זה נעשה בצורה נהדרת בסיפורים של "אופרת החלל החדשה".

הקדמה / גרדנר דוזייה וג'ונתן סטרייהן

קראתי את ההקדמה בסוף, אחרי שגמרתי את הסיפורים, אבל בהחלט שווה לקרוא אותה. זוהי סקירה קצרה ומעניינת של ראשית היצור הזה שכונה "אופרת חלל" והשינויים שעברו עליה מאז ראשית המדע הבדיוני ועד ימינו.

~

"Saving Tiamaat" by Gwyneth Jones

נציגי שני גזעים החולקים עולם אחד מגיעים לכדור הארץ למשא ומתן. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של אחת המלוות האנושיות שלהם ומזכיר במידה רבה את המדע הבדיוני "הסוציולוגי" של לה-גווין ואחרים. סיפור כתוב טוב, מלא רגש והדמויות שלו אמינות. הטיפול של ג'ונס בסוגיה קצת צפוי, אבל זה לא מעיב על הסיפור.

~

"Verthandi's Ring" by Ian McDonald

שתי תרבויות פוסט-אנושיות שיכולות להניע גזעים שלמים ומערכות כוכבים נתונות במאבק על משאבים הדרושים להשרדותן. בצד התיאור של התרבות האנושית במאבק הזה, מקדונלד דן במחיר האישי שמשלמים האנשים שנמצאים בחזית המאבק הזה. אחד הסיפורים המורכבים באסופה הזו, שהייתי רוצה לחזור אליו מתישהו.
~

"Hatch" by Robert Reed

עוד סיפור מורכב, הפעם על ספינה שגודלה כעולם. סיפור של מאבק להישרדות של אנשים שיש להם מעט מאוד שליטה בעולם שסביבם, מאות שנים לאחר שפלישת חייזרים לספינה והמאבק בהם גרמו לשיתוקה של הספינה ולניתוק הקשר בין חלקים בה.

~

"Winning Peace" by Paul J. McAuley

המורדים נגד האימפריה, בערך. למען האמת אני עושה עוול לסיפור בתיאור שלו ככזה, אבל הוא מתחיל בסיפורו של שבוי ששירת בצבאה של מעצמה שהפסידה ונמכר לעבדות. סיפור שבו ה"טובים" וה"רעים" מואד ברורים, והדמויות שבו די שבלוניות. אחד הסיפורים שפחות אהבתי בקובץ. אה, כן, יש גם חייזרים (שוליים למדי לסיפור).

~

"Glory" by Greg Egan

כמשדובר בכתיבת מדע סביר, איגן הוא אחד הטובים שבטובים (בסיפור המצוין שלו "שומרי הגבול" מתואר משחק המתבסס על משיכה ודחייה של שדות אלקטרומגנטיים, ואיגן כתב תוכנה קטנה שמאפשרת לשחק אותו). הסיפור מתחיל בתיאור טכני למדי של מסע בין כוכבי, שהוא פשוט מרתק וכתוב נהדר. ההמשך לא מאכזב. בגדול זהו סיפורן של שתי ארכאולוגיות שנוסעות לכוכב מרוחק לחקור את עברו ומוצאות את עצמן לכודות במאבק בין מעצמות. איגן מתגלה כאן במיטבו, מאזן בין האישי והעולם הגדול יותר ובצדק הסיפור היה מועמד להוגו לפני שנים אחדות.

~

"Maelstrom" by Kage Baker

סיפור התיישבות על מאדים. קייג' בייקר מנסה להצחיק וממש לא מצליחה. אחד הסיפורים הפחות טובים באסופה.

~

"Blessed By An Angel" by Peter F. Hamilton

כמה רחוק זה רחוק מדי? בעולם שבו ניתן לעצב מחדש את הגוף האנושי, איפה שמים את הגבול? המילטון עוסק בנושא מוכר של חדשנות מול שמרנות ומצליח לתאר שתי גישות שכל אחת משכנעת בעמדה שהיא נוקטת. הוא מצליח לעשות את זה מכיוון שהוא מספר סיפורים של אנשים משוכנעים ושל מי שנלכדים במאבק בין הצדדים.

~

"Who's Afraid of Wolf 359?" by Ken Macleod

אני זוכר שקראתי שבחים רבים לסיפור הזה, אם כי אני לא זוכר איפה בדיוק (אולי אצל אביגיל נוסבאום). זהו סיפור טוב, אבל הוא צפוי משהו. אני לא אכנס לפרטי העלילה, די לומר שהגיבור נאלץ לבצע משימה שהוא פוחד ממנה, המתגלה כשונה מהצפוי. יותר פרטים יסגירו יותר מדי מהעלילה. העולם מעניין, ושומר על עקרונות הפיזיקה הידועים לנו בדרך כלל, אבל לא התלהבתי מהסיפור או מהדמות.

~

"The Valley of the Gardens" by Tony Daniel

טוני דניאל הוא אחד מהאנשים שסימנתי לי בספר הזה. הסיפור מתחיל בעולם המחולק בין אנשי האזורים הנושבים לבין הנוודים של המדבר, אבל אם אתם חושבים שהמצב מוכר אתם טועים. דבר בסיפור הזה אינו כפי שהוא נראה, והוא מלא הפתעות בעיצוב העולם שלו ובעלילה. סיפור נהדר שגם אם הוא שמאלצי מעט לעתים, הוא מפצה על זה בגדול.

~

"Dividing the Sustain" by James Patrick Kelly

אחד הסיפורים החמודים בקובץ. אדם בטיסה בין-כוכבית, סוכן המומחה בהיחלצות ממצבים בלתי אפשריים, מוצא את עצמו מסובך הרבה יותר מכפי שציפה. הוא נקלע לתסבוכת בין האינטרסים של חברות אנושיות ואנשים פרטיים, שהם משעשים להפליא ומקוריים. אני אוהב את הכתיבה של קלי, וכאן הוא לא מאכזב.

~

"Minla's Flowers" by Alastair Reynolds

ממה שקראתי של ריינולדס בדרך כלל העדפתי אותו כשהוא כותב קצר, כי יש לו נטייה להתפרס על יותר מדי דברים בספרים שלו. העובדה שזה סיפור קצר עוזרת לריינולדס להתמקד, אבל הוא צפוי בצורה מאכזבת. טייס חלל (שלרקע שלו חשיבות, אבל אין שום סיבה להיכנס אליו כאן) מוצא את עצמו נאלץ לנחות נחיתת חירום בכוכב שהטכנולוגיה שלו מפגרת. בעיצמם של מאבק בין שתי מעצמות ואיום כלל עולמי. בסיס טוב, אבל העלילה והדמויות נורא צפויות ובשלב מסוים מצאתי את עצמי מקווה שהסיפור כבר יגיע לסופו.

~

"Splinters of Glass" by Mary Rosenblum

על אירופה, ירחו של צדק, גיבור הסיפור מוצא את עצמו נרדף על ידי כוחות גדולים ואכזריים וקרוע בין שתי אהבות – חדשה וישנה. סיפור הרפתקאות נהדר ומקורי שכתוב ממש טוב. המילה הכי מתאימה לתיאור הסיפור הזה היא "כיף", אבל יש בו גם תוכן רציני יותר.

~

"Remembrance" by Stephen Baxter

על מפקדת קורבטה של צי האו"ם במאה ה-50 (בערך) מוטל להחליט אך לטפל במושבה האחרונה שנותרה במערכת השמש של יצורים שפעם שיעבדו את האנושות. אבל לפני זה עליה לשמוע את דבריו של "הזוכר", האחרון בשושלת של "זוכרים" שמעבירים בעל פה את ההיסטוריה שהוסתרה מהאנושות בגרסאות הרשמיות. סיפור לא רע על החלטות והמחיר שאנחנו משלמים עליהם.

~

"The Emperor and the Maula" by Robert Silverberg

המאסטר הוותיק עושה את זה בסגנון של פעם. הסיפור נורא מזכיר מדע בדיוני קלאסי – קח את המבנה של סיפור שכולם מכירים ותבנה עליו יקום חדש מלא חייזרים וסכנות נוראות לאנושות. בגלל המבנה המוכר (אני לא אומר מהו, אבל כל מי שיקרא את הסיפור יזהה אותו מיד, סילברברג לא מנסה להסתיר אותו) העלילה והסוף של הסיפור קצת צפויים, אבל הוא בכל זאת סיפור מלא דמיון וכיפי לקריאה.

~

"The Worm Turns" by Gregory Benford

טייסת חללית, גוררת שביטים שקועה בחובות עד מעל האוזניים, מגויסת בבר אפלולי למשימת התאבדות (טוב, לא בבר אפלולי, אבל זה נשמע טוב). עוד סיפור של כיף טהור שבמרכזו חורים שחורים, חורי תולעת ועיוותי זמן. כתוב חמוד.

~

"Send Them Flowers" by Walter Jon Williams

שני חבר'ה ביאכטת חלל המדלגת בין ה"סבירויות", יקומים בהסתברויות שונות שבהם חוקי טבע שונים, מסתבכים עם נשים וכסף. דמויות חביבות, תככים מרושעים והאיש הקטן שבסך הכול רוצה לצאת בשלום ממלתעות התאגידים תאבי הבצע והגברים רבי העוצמה פגועי האגו. שוב המון דמיון והמון כיף. אחרי האכזבה שלי מ"מרחבים מסתברים" היה מרענן לחזור לסיפור טוב של וויליאמס.

~

"Art of War" by Nancy Kress

זה הדבר הראשון של ננסי קרס שקראתי שנהניתי ממנו, הדבר הראשון שגרם לי לחשוב שאולי יש הצדקה לרעש שעושים סביבה. היסטוריון של האמנות מגויס לצבא ומוצא את עצמו בנקודת מפתח במלחמה בין האנושות לגזע חייזרי. תוסיפו לזה קונפליקט אישי מעניין והומור טוב מפעם לפעם, וקיבלתם סיפור ממש מצוין.

~

"Muse of Fire" by Dan Simmons

סימונס הוא סימונס הוא סימונס. המון ידע, המון תיאורים (מישהו צריך לערוך את האיש) והמון ספרות. להקת שחקנים המציגים מחזות של שייקספיר, הנודדת בין העולמות שבהם חיים בני האדם כעבדים, מוצאת את עצמה במצב שבו גורל האנושות מונח על כתפיה. סימונס משתמש בקוסמולוגיה הגנוסטית ובונה על בסיסה יקום של חייזרים מוזרים ורבי עוצמה, בצורה נהדרת, ומגייס את שייקספיר להצלת האנושות. רצוי להגיע לסיפור הזה עם ידע במחזות המפורסמים יותר של שייקספיר (מקבת, מהומה רבה על לא דבר, המלט, רומאו ויוליה) ועדיף גם ידע בגנוזיס (אבל זה לא קריטי).

~~~~~~~

The New Space Opera / Gadner Dozois & Jonathan Strahan (Eds.)

Eos, 2007

642 p.

שלושה לינקים

סלון פוטורה העלו את גיליון 5 שלהם הכולל בין השאר סקירה על מחזור 2010 של סופרים צעירים וכתבה על פרס הוגו ל"סיפור הגרפי".

טור חדש באתר של TOR יעסוק במדע בדיוני ופנטסיה בעידן הקלאסי והפרסום הראשון באופן בלתי נמנע כמעט הוא על אטלנטיס.

אסימוב'ס עדיין לא עוברים למהדורה אלקטרונית (לוקוס עברו, לפני שבועות אחדים) אבל מוציאים אסופה ראשונה בפורמט אלקטרוני ושמה "הכנסו אל העתיד" (בתשלום, הקישור הוא לאמאזון). שילה וויליאמס ערכה גם אותה והיא כוללת סיפורים של קוני וויליס, רוברט ריד, רוברט סילברברג ואת "גוף שני, הווה" שתורגם לעברית בזמנו של דריל גרגורי, אחד הסופרים החדשים האהובים עלי.

על פרס נפרד לספרות לילדים ונוער

עם פתיחת עונת ההוגו של השנה (אם תזדרזו ותעשו חברות גם אתם תוכלו להציע יצירות עד ה-26 במרס) שוב עלתה ההצעה להוסיף קטגוריית ילדים / נוער / ילדים ונוער לפרסי ההוגו, וככל הנראה הפעם היא נדונה יותר ברצינות. בארץ הניסוי הזה נעשה בפרס גפן בשנת 2008 (להפתעת כולם הארי פוטר זכה) ונזנח לאחר שנה אחת. אני מודה ומתוודה שהייתי בפגישת האגודה שבה הוחלט לבטל את הקטגוריה, אבל ממש לא זוכר מה נאמר בה. אבל אני סבור שזו הייתה החלטה נכונה, כי אני לא חושב שיש מקום לפרס נפרד, הוגו או גפן, לספרות ילדים ונוער [אוקיי, לא רק לאנגלית מגיע לקצר, אני משיק בזאת את ראשי התיבות יל"נ].

לפני הכול – נדמה לי שאני עצמי השתמשתי פעם באיזה דיון בטיעון שריבוי קטגוריות עלול להרתיע אנשים מלהצביע. זה נכון אולי בהוגו שבו 13 קטגוריות (ועוד פרס קמבל), אבל בפרס גפן שבו רק ארבע קטגוריות זהו טיעון מטופש ואני בוש בעצמי אם אכן השתמשתי בו.

אחד הנימוקים המושמעים בעד פרס יל"נ נפרד הוא החשש שהמוני בני התשחורת שיצביעו למען ספרים לא ראויים. ובכן, לגבי זוכי גפן זה פשוט לא נכון. אני מודה שהיו כמה זוכים לא ראויים לדעתי בגלל איכותם (ע"ע תצפית עבר) או מפני שלא היה ראוי שיהיו מועמדים (הפרסום מחדש של סיפורי אסימוב), אבל אין שם ספרי יל"נ בהמוניהם. אולי זה מכיוון שמצביעי פרס גפן אינם אותם המוני בני תשחורת, אבל העובדה בעינה עומדת. אבל זו אינה התנגדות עקרונית תקפה לעמדה זו. נימוק הנגד האמתי הוא – אלה כללי המשחק. כל עוד פרסים אלה הם פרסי בחירת קהל ולא פרסי ועדה (נושא לדיון נפרד), עלינו להסכין עם העובדה שבתוך עמנו אנו חיים, לא משנה אם אלה מצביעי גפן או מצביעי הוגו. והבעיה עם האדם הפשוט, כמאמר הפתגם האנגלי, היא שהוא כל כך פשוט, לעזאזל.

יש שתי סיבות עיקריות שבגללן אני חושב שהפרדה כזו היא מוטעית.

הסיבה הראשונה קשורה לסיווג. באופן כללי יש לי בעיה עם הנטייה לחלק את הספרות לז'אנרים, תתי-ז'אנרים, תנועות וזרמים. החלוקה היא תמיד בעיני המתבונן, ולעולם לא יצליחו שני מתבוננים להסכים ביניהם בכל הנקודות. הספר שזכה בפרס ב-2008 גפן בקטגוריית יל"נ היה החלק השביעי של סדרת הארי פוטר, "הארי פוטר ואוצרות המוות". מקורות יודעי דבר מוסרים לי שזהו הספר הבוגר והקודר ביותר בסדרה (אני נשברתי באמצע הספר השני, מצטער). האם הוא עדיין ספר נוער? ובכלל – על פי מה נקבע הסיווג הזה? גילו של הגיבור? גילו של המספר? מספר העמודים? גודל הפונט? קביעה שרירותית כלשהי של ההוצאה?

כל עוד אנחנו מסווגים כי אנחנו "מזהים את כשאנחנו רואים את זה" (אם לשאול הגדרה ממקום אחר), נקודת המבט האישית היא שתכריע בסופו של דבר. מעבר להתנגדות העקרונית, זה עלול  להיות פתח לשלל צרות של טענות קיפוח, גזל ועושק של סופרים והוצאות.

הסיבה השנייה היא עקרונית יותר. אני חושב שבסופו של דבר ספר טוב הוא ספר טוב, בין אם הוא "מיועד" לקוראים צעירים או מבוגרים. אם ספר לנוער כתוב היטב מספיק כדי להתמודד עם ספרים למבוגרים, ראוי שהוא יתמודד אתם בתנאים שווים. אם ספרים למבוגרים לא כתובים היטב ראוי להם שיפסידו לספרי יל"נ טובים.

ונקודה נוספת. אחת הטענות המושמעות בעד קטגוריה נפרדת היא שיהיה בכך עידוד לכתיבה ופרסום לצעירים בז'אנר. ראשית יש לומר שדווקא בתחום זה של ספרות יל"נ מתורגמים ומתפרסמים בארץ יותר ספרים ז'אנריים מאשר למבוגרים. אבל שוב, לא זו הנקודה. אני לא חושב שפרס מיוחד יסייע לקידום הכתיבה לצעירים. אני חושב שאין דרך טובה יותר לקדם כתיבה לצעירים מאשר לזרוק אותה לזירה של "הגדולים" ולהניח לה להראות שהיא יכולה להיות טובה לא פחות, אם לא טובה יותר, מכתיבה לבוגרים. בהקשר של תחרויות, ניצחון של ספר יל"נ שהתמודד מול ספרות למבוגרים הוא כתר מרשים הרבה יותר להתהדר בו מאשר זכייה בקטגוריה מיוחדת. וזהו צד תמונת הראי של הנקודה הזו – יצירת קטגוריית יל"נ מיוחד יוצרת רושם של "טעוני טיפוח", של בנים חורגים שיש לטפל בהם בכפפות של משי. ספרות לצעירים שתדבק בה סטיגמה כזו לעולם לא תוכל להתפתח באמת. כאשר היא תיתפס כספרות שדרישות האיכות ממנה גבוהות כדרישות האיכות של הספרות למבוגרים, בלית בררה היא תשתפר. או תוכר כפחותה. בכל מקרה לא יהיה מצב של מצג שווא.

סיפור של מארק טוויין באתר האגודה

הגעתי אל הסיפור הזה לפני שבועות אחדים דרך רשימה כלשהי שנתקלתי בה של "סיפורי מדע בדיוני שחזו את העתיד" או משהו בסגנון. כשקראתי אותו בשבוע שעבר והגעתי לסופו ולהפתעה שטמונה שם, הבנתי שאני חייב לפרסם אותו ב-13 בינואר. אל תיכנסו ללינק אם יש לכם רתיעה מספוילרים, אם כי במקרה זה הספוילר הוא למסר הביקורתי של טוויין בסיפור, ולא ממש לעלילה.

קארד ובעיית "האחד"

לפני חודשים אחדים יצא לי לקרוא מחדש את הסאגה של אנדר (הרביעייה הראשונה בלבד), ונוכחתי שטעיתי. בזמנו טענתי ששני הספרים האחרונים ("קסנוסייד" ו"ילדי המחשבה") הם טובים יותר מכפי שטוענים בדרך כלל. כן, קארד נכנס לקשקשת פסאודו-מדעית מיסטית מטופשת, אבל ההתרשמות שלי הייתה שהוא עושה דברים מעניינים עם הדמות של אנדר. בקריאה נוספת התברר לי שזה לא נכון.

ב"קול למתים", שזה הספר שקארד באמת רצה לכתוב, אנדר הוא דמות מלאה הרבה יותר מאשר ב"המשחק של אנדר" והוא ניצב מול דילמה הרבה יותר מעניינת. בעוד שב"משחק" הדילמה המוסרית האמתית שלו מוסתרת מפניו והוא מתחבט רק בבעיות פרטיות שלה (הפגיעה בילדים), הרי שב"קול למתים" [למה, בשם קושצ'אי, זה לא תורגם "דובר המתים"?!] הוא ניצב בפני דילמה ברורה כאדם בוגר. למעשה הוא ניצב בפני כמה דילמות והפעם צורכי השרידה אינם עליונים והוא מודע לדילמות שאתן הוא צריך להתמודד. הוא גם יוצר לעצמו מקום הרבה יותר שלם בעולם שסביבו כאשר הוא קונה לעצמו משפחה ומעמד חברתי, מעבר לחברים לקרב והקשר שלו עם ולנטיין. אבל זהו עדיין סיפורו של אנדר. אפילו הסיפורים של נוביניה ובני משפחת אלוורז הם רק הקדמה ותירוץ לסיפור של אנדר. נטיתי לחשוב שבשני הספרים האחרונים קארד מפרק את אנדר ואת הסיפור שלו לסיפורים של ואל ופיטר הצעירים, אבל זה לא כך.

שניהם משרתים את קארד ככלים ספרותיים שאין להם הרבה קיום עצמי. פיטר משרת אותו כדי לשחזר את הפחד הגדול ביותר של אנדר מ"המשחק" – שהוא אינו אלא פיטר במסווה נחמד יותר. שהוא אינו אלא רוצח פסיכופט שמצליח להסתיר את טבעו טוב יותר. גם ואל ממלאת תפקיד בדילמה זו, אבל היא קיימת בעיקר ככלי שיוכל להכיל את ג'יין בסופו של דבר (ולהביא את סיפורו של מירו לסוף הטוב המתבקש). וקארד אפילו לא מביא לנו את סיפורה של ג'יין בצורה משכנעת בספרים האלה, היא תמיד רק נספח לסיפורו של אנדר. לא במקרה הסאגה מסתיימת סמוך למותו של אנדר ולא במקרה ל"ילדי המחשבה" שלו אין קיום אמתי. זה קשור לאחד המאפיינים של הכתיבה של קארד – הוא מתקשה לכתוב יותר מדמות אחת, מנקודת מבט אחת.

עקרונית אין בכך רע, סיפורו של אדם אחד יכול להיות מעניין ותקף, אבל שוב ושוב קארד מדגים את הבעייתיות של כתיבה כזו בספריו.

דוגמה לבעייתיות של כתיבה כזו אפשר לראות ב"הצל של אנדר". הסיפור של בין והעולם שלו יכולים להיות מאוד מעניינים בפני עצמם, אבל הצורך של קארד לתלות את כל העולם שהוא יוצר בספר על דמות אחת פוגם באותו עולם עצמו, שאותו הוא החל לבנות ב"המשחק של אנדר". ב"המשחק" אנדר היה חזות הכול, הציר שעליו סב העולם, המפקד החדשן והמבריק שהביא גאולה לעולם. מכיוון שבין פועל באותו עולם, ולקארד קשה לכתוב דמות שאינה מרכז העולם, פתאום מתגלה שכל ההברקות של אנדר הן למעשה לחישות של בין מאחורי הקלעים. אם קארד היה מתכנן מראש את סדרת "הצללים" בזמן כתיבת הסאגה של אנדר ושותל רמזים מטרימים ב"המשחק", זה היה יכול לעבוד. כפי שהדברים עומדים, זה הופך את הדמות של אנדר ב"הצל" לבובה מתומרנת שאינה מתיישבת כלל עם הדמות שלו ב"המשחק". וזה אינו רק הבדל בנקודת מבט, זהו הבדל מהותי בהצגת הדמות, הוא הופך את אנדר ממושיע האנושות לנער תועה שמונחה בלחישות מסתוריות איך לפתור את בעיותיו. יותר משזה משפיע לרעה על הדמות של אנדר, זה פוגע בעולם שקארד יוצר מכיוון שהוא מערער את ההיגיון של הדמות שהוא בנה בסאגה של אנדר – והעולם בנוי על הדמות. זה פחות קריטי בספרים האחים של סדרת הצללים, המתרחקים מעולמו של אנדר, אבל "הצל" עושה שירות רע מאוד ל"המשחק" ובמקום להעשיר את העולם הוא שומט את הקרקע מתחת לאחד היסודות החשובים שלו.

אפשר לראות את בעייתיות דמותו של "האחד" בחדות גדולה יותר בעולם של "תצפית עבר". בספר "תצפית עבר: גאולתו של כריסטופר קולומבוס" זה מתחיל מהחשיבות הלא פרופורציונלית שקארד מייחס לקולומבוס בניווט מהלך ההיסטוריה, אבל זה בולט הרבה יותר בסיפורם של הנוסעים בזמן המשנים את העולם. הדוגמאות רבות מספור, אבל סצנה אחת מגוחכת במיוחד מדגימה את זה טוב מכול. אי-שם לקראת סוף הספר עומד ההיסטוריון שנשלח למרכז אמריקה וסוקר את העולם החדש שיצר. והוא חושב לעצמו בסיפוק על הישגיו. הוא הצליח: לשרש דת בת מאות שנים להחליף אותה בדת דמוית נצרות; להפיל את הממלכה החזקה ביותר באזור; לאחד את כל השבטים והעממים של מרכז אמריקה תחת שלטונו של אחד השבטים שהיו קודם שוליים; להפיץ את טכנולוגיית עיבוד המתכות באזור כולו; להביא את הטכנולוגיה הימית מעידן סירות המשוטים הקטנות לרמה שמשתווה כמעט לזו של אירופה בימי הרנסאנס. וכל זה בעשרים שנה בלבד. דמעות עלו בעיניי למקרא התיאור. עד היום לא ברור לי אם אלה היו דמעות צחוק או עלבון על הזלזול בקוראים. אני אחסוך מכם את האבסורד הגדול יותר שבו תתקלו אם תקראו את היצירה האחרת בעולם של תצפית עבר, הנובלה "אטלנטיס". היא זמינה בחינם באתר של קארד, אבל אני מפציר בכם לא להתקרב אליה.

קארד הוא דוגמה נוחה להדגמת בעיות אלה מכיוון שהוא מפורסם ותורגם לעברית, אבל הוא בשום פנים ואופן אינו בודד במערכה (יכול להיות שהעובדה שקארד נוצרי אדוק מחמירה את התופעה  אצלו; מתישהו אני מתכנן לכתוב על אנדר כישו). כתיבה פוליפונית שמציגה את עולם אחד מנקודות מבט שונות אינה קלה. כאשר היא מצליחה (כמו למשל ב"ימי תל-אביב האחרונים") היא מעשירה את העולם לאין ערוך, כשהיא נכשלת היא מציגה את הפנים החלול של העולם הבדיוני.

קצת קישורים

אני אנסה להביא מפעם לפעם קישורים שנראים לי מעניינים, חלקם קראתי, אחרים לא. מטבע הדברים חלקם יגיעו גם ל"חינמניה" באתר האגודה.

כתיבה

הקישור הראשון לא קשור ישירות לכתיבה, אבל אם יש לכם כמה אלפי דולרים מיותרים וצורך עז לרכוש את מכונת הכתיבה של הרלאן אליסון, עכשיו זה אפשרי.

אתר איגוד סופרי המדע הבדיוני של אמריקה (SFWA) מפרסם מפעם לפעם פוסטים מאת כותבים אורחים. הנה שניים מהעת האחרונה. שיילה פינץ' כותבת על מין, עור ומסרים סודיים (באנגלית זה נשמע יותר טוב, אולי גם ביידיש). נתן ברגיי מסביר איך לפוצץ כוכבים, מדריך שימושי תמיד.

סיפורים וכתבי-עת

לבריט מנדלו יש טור קבוע באתר של TOR (שאני מקנא בו לאין קץ על כוח האדם שלו) שנקרא Queering SFF ועוסק בנושאים קווירים בז'אנר. הטור האחרון שלה סוקר את כתב העת איקרוס המוקדש לספרות ספקולטיבית עליזה (אני מקווה שזה המונח הנכון).

ריץ' הורטון כותב בקצרה על Lightspeed כתב-עת מקוון חדש ומעניין שעלה לאוויר השנה.

אדם קאלווי כותב טיפה על שוק הספרות הקצרה השנה.

שאלה שאלתית

צ'ריל מורגן (שעורכת את Salon Futura, עוד פרי טרי מהשנה שחלפה) שואלת שאלה ששאלתי את דידי חנוך אחרי פאנל באחד האייקונים האחרונים - האם אנחנו בדרך להוגו נפרד לספרות ילדים ונוער?

דידי אמר לי אז שהוא מקווה שלא, ואני נוטה להסכים אתו. אם ספר הוא טוב, ראוי שיהיה טוב בקנה מידה כללי ולא ספציפי.

וסתם משעשע

שלוש תאוריות מדעיות מופרכות, הפרכתן, והסרטים שהן הולידו.

תיאודיסיאה בחלל / יותם חותם - אכזבה רבתי

תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו / יותם חותם

כמה דברים משכו אותי מיד לספר הזה כשראיתי אותו בחנות. ראשית, יש מעט מאוד ספרים בעברית שעוסקים במדע בדיוני. נוסף לכך ביסוד הספר עומדות שתי הנחות שאני מסכים אתן – האחת היא שאנחנו נוטים להתעלם ממאפיינים ודינמיקות דתיים בחיינו, כאשר אלו פועלים מחוץ לתחום הצר שאנו רגילים לקשר עם דת, והאחרת היא שניתן לקרוא ביצירות מדע בדיוני הרבה מעבר לרובד הגלוי שלהן. הבעיה עם "תיאודיסיאה בחלל" היא שד"ר יותם חותם משתדל יותר מדי.

נתחיל מבראשית, מהמבוא לספר. בעוד ששמו של הספר משחק על המונח "תאודיצאה" (הצדקת האל, מונח שטבע לייבניץ) בעידן הפוסט-חילוני, הרי שההקדמה שלו היא מעין "ליברודיציאה", כלומר ניסיון להצדיק את הספר. חותם מנסה לבסס שתי טענות במבוא – שהעולם ה"פוסט-חילוני" פיתח רליגיוזיות חדשה, מערכות אמוניות חדשות שמתבטאות בחיי היום-יום, ושהמדע הבדיוני מספק שיקוף מיוחד של החברה בימינו. כך ניתוח של יצירות מדע בדיוני יכול ללמד על האופי הדתי של החברה הפוסט-חילונית. בשתי הנקודות האלה אני בהחלט מסכים אתו, אבל חותם במידה ידועה "מרמה" בבחירת מושא הניתוח שלו. הוא בחר לתאר את השתקפות הדתיות בעולם הפוסט-חילוני בסדרת הטלוויזיה "בטלסטאר גלקטיקה" (הסדרה החדשה מהשנים 2009-2003), וזו סדרה הספוגה לחלוטין בדת. אפילו מן השפה ולחוץ החברה המתוארת בסדרה היא בקושי חילונית, ואין זה מקרה שמאורע מפתח במיני-סדרה שהייתה הפתיח לסדרה כולה מתרחש בטקס דתי שבו עונים כל הנוכחים אמן ("כך אומרים כולנו", בגרסת הסדרה) אחרי הגדרת סיבת הקיום (Raison d'être) החדשה שלהם, והד לדתיות הגלויה הזו נמצא בחברה הסיילונית, גם אם שם היא פחות ממוסדת. אפילו הנסיבות הפותחות את הסדרה ספוגות בסממנים דתיים. רק לסבר את האוזן למי שלא מכיר את הסדרה: היא פותחת במצב שבו הסיילונים, רובוטים שחלקם דמויי אדם, מתמרדים נגד בני האדם החיים ב"שתים עשרה המושבות" והורגים אותם, ושרידי תושבי שתים עשרה מושבות אלה יוצאים לחפש את המושבה השלוש עשרה האגדית הקרויה "ארץ". יציאת מצרים מעולם לא הייתה מרהיבה יותר. בעיניי, זו אינה סדרה שמייצגת נאמנה את החברה המודרנית.

הבעיה המרכזית של הספר היא שחותם נראה כה להוט להוכיח את התזה שלו שהוא אינו משאיר כמעט מקום לפרשנות נוספת של החומר שבו הוא דן. אני לא מדבר בהכרח על פרשנות מתחרה, אלא על כל צורת פרשנות שאינה רואה את הדברים מנקודת המבט שהוא אימץ. כך למשל כאשר הוא דן ב"חזירים בחלל", סדרת המערכונים של "החבובות" על מעלליהם של מיס פיגי וחבריה בחלל, הוא מביא שורה של פרשנויות על הסדרה שמקורן בהנחות היסוד שלו על התרבות המודרנית, ומזכיר את האפשרות שזו פרודיה פשוטה על "מסע בין כוכבים" ודומותיה רק באקראי בחצי משפט. (עמ' 36-35) כאשר הוא מתאר את נשות הסיילונים היפהפיות (והוא עוסק בהן רבות) חותם מתעלם כמעט לחלוטין מהמראה שלהן בהקשר התפקיד העלילתי – כמסתננות מפתות שאמורות לחדור לחברה האנושית ולערער אותה – ובמקום זה עוסק במשמעות הייצוג הזה בהקשר של הצופים והמערכת האמונית שלהם. (עמ' 65 והלאה) דוגמה אחרת הקשורה לנשות הסיילונים אפשר למצוא כאשר חותם מתאר את התחייה שלהן – עולות עירומות מאמבט מים מוקפות באחיותיהן. את הרעיון שצורת תחייה זו קשורה לשיקולי רייטינג וקהל הצופים המיועד של הסדרה הוא מזכיר כלאחר יד ומקדיש את עיקר הדיון להשתמעויות הדתיות של צורת תחייה זו. (ע' 82) אפילו במדרשי השמות שלו חותם נוהג כך כאשר את השם "אדאמה" הוא מפרש על פי המילה העברית "אדמה" ולא על פי השם "אדם" השגור גם בשפות אחרות, ואת השם "גאיוס" הוא דורש על פי "גאיה" היוונית ולא במשמעות הלטינית המקורית שלו (שבה משמעויות השם קשורות לשמחה ואושר). צורת הדיון הזה הופכת את הספר לחד-ממדי ואפילו ריקני במובן מסוים, שכן במקום לקשור את "גלקטיקה" לחברה המודרנית בכל האמצעים שעומדים לרשותו, חותם משאיר רק פתיל אחד ויחיד של קשר.

נקודת המבט היחידה שלו גם גורמת לחותם לעתים להתעכב הרבה יותר מדי על המובן מאליו. כך למשל את האמירה הבנאלית למדי שב"גלקטיקה" אנו רואים גילום מודרני של מוטיב "הגולם הקם על יוצרו" (ע' 108) הוא מביא בסופו של דיון בן עשרה עמודים במוטיב זה בתרבות המודרנית. נו, באמת. זו הנחת היסוד של הסדרה! מהלך מעניין ומשמעותי הרבה יותר היה להתחיל מנקודת מוצא זו (כפי שעושה הסדרה עצמה) ולצאת ממנו לאותה פרשנות בדיוק, במקום להציב אותה כסיכום.

ה"אבסולוטיזם" הזה מחלחל בכל חלקיו של הספר, לא רק בנקודת המבט הפרשנית היחידה. כך למשל אף על פי שחותם עצמו מונה גוונים רבים של הרליגיוזיות הפוסט-חילונית, הוא מתייחס אליה כמקשה אחת לא מתחלקת. והוא מתייחס לסדרה אחת ויחידה, שהוא עצמו מכנה "סדרת מדע בדיוני לבני הנעורים" (ע' 168), כייצוג נאמן ומקיף של הגישה הרליגיוזית הפוסט-חילונית כולה. זה פשוט לא משכנע.

מה שעוד עומד בעוכריו של הספר היא הלשון שלו. כתיבה פילוסופית לעולם אינה פשוטה, והיא מנסה להעביר רעיונות מורכבים. אך לעתים נדמה שהכתיבה הפוסט-מודרניסטית מתגדרת (ושמא מתהדרת?) בעולם המושגים שלה עצמה, שאותו אינה טורחת לפרש כמעט. במקרה של "תיאודיסיאה בחלל" לעתים קרובות מדי התוצאה היא ניסוחים שאינם רק מורכבים אלא הם סבוכים שלא לצורך, עד כדי עילגות. כספר שאמור להיות נגיש גם להדיוטות ולא רק למומחים, לא היה מזיק לפרק חלק מהמשפטים הארוכים והמסורבלים לקביעות קצרות יותר המצטרפות לטיעונים בהירים יותר.

"תיאודיסיאה בחלל" הוא ספר קצר, מאתיים עמודים בלבד (ללא ההערות הביבליוגרפיות בסוף הספר). אני חושב שלא היה מזיק להוסיף לו עוד כמאה עמודים שמחד יביאו פרשנויות של הטקסט מנקודות ראות נוספות ומאידך יפשטו חלק מהניסוחים הסבוכים שלא לצורך.

היו עוד דברים קטנים שהציקו לי במהלך הקריאה: שמות השחקנים בסדרות מובאים רק בצורתם האנגלית, בעוד ששמות של אישים אחרים מובאים גם בעברית; קביעות עובדתיות שאינן נסמכות על הפניות (למשל הקביעה שצ'אפק קרא לרובוטים שלו "רובוטים" מכיוון שהמילה "גולם" נראתה לו יהודית מדי, עמ' 100); שגיאות לשון תמוהות ("מרחצאות דם אחרות", ע' 150) שלא הייתי מצפה להן בהוצאת "רסלינג". אבל אלה היו רק בבחינת שמן על המדורה.

במובנים מסוימים הפרק האחרון, זה העוסק בחינוך לדתיות בן זמננו, הוא הטוב ביותר בספר. הוא מגובש, רהוט ואפילו מעניין. אולי מכיוון שחותם הוא איש חינוך (על פי הכריכה האחורית ד"ר חותם בחוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה ובבית ברל), ואין בו כמעט כל נגיעה במדע הבדיוני.

עבורי הספר נכשל במה שנראות כשתי המטרות העיקריות שלו. חותם לא הצליח לשכנע אותי ש"גלאקטיקה" היא ייצוג נאמן של החברה המודרנית והרליגיוזיות שלה, והוא עושה שירות דוב להצגת המדע הבדיוני כולו ככלי לפרשנות של החברה.

תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו
ד"ר יותם חותם
רסלינג, 2010, 224 עמודים.