גמרתי לפני כשבוע את "החמישית של צ'ונג לוי". מה שלהן היא לא ממש ביקורת, אלא יותר בגדר התרשמות.
הרושם הראשוני – המון מילים. המון. יותר מדי לטעמי. יש להבהיר שזה מתאים לאופי של הספר, אבל בשלב מסוים הפטפטת המתמשכת, הדימוי הנערם על גבי דימוי, התחילו להציק לי. בעיקר בהתחשב ביחס שבין הדברת לקצב התקדמות העלילה.
הדבר העיקרי שעומד לזכות הספר הזה הוא הכתיבה של אבני. אבני כותב מצוין וזה בא לידי ביטוי בתיאור העולם שלו. הוא בונה בצורה נהדרת את ישראל של העתיד הקרוב (בעוד שמונה שנים) על האופי שלה והשפה שלה, ומשכיל לתאר תמונה מרתקת של השילוב של טכנולוגיות קיימות כפי שיתפתחו כנראה בחברה הזו. ההתייחסויות שלו לעולם הפופ וה"סלבים" משעשעות מאוד.
יכולת הכתיבה הזו ניכרת גם בדמויות שלו. אפילו דמויות שוליות יחסית כמו עובדי בית הקפה של הגיבור מעוצבות היטב והעובדה שהן שוליות לא הופך אותן לרדודות. אבני גם מצוין בתיאור מערכות היחסים בין הדמויות האלה, ובעיניי הקטעים הטובים ביותר בספר היו כאשר מערכות היחסים האלה מתפתחות ומתעצבות. את החלקים האלה קראתי בנשימה עצורה.
הדבר המשותף לכל הדמויות, שגרר את הכותרת שלעיל, היא שכל אחת מהן מחפשת את האושר ועושה את זה בלהט רב. צ'ונג ואחותו החורגת יערה, שבה הוא מאוהב, עושים זאת בצורה הגלויה ביותר – הוא על ידי טיפוס ב"פירמידת האושר" של אברהם מסלו והיא בחקירות הפילוסופיות שלה. אבל גם כל מי שסביבם עסוקים בצורה זו או אחרת באותו נושא, בין אם בחיפוש אחר אמונה, ברוחניות מזן זה או אחר או באימוץ עמדה פילוסופית כלפי העולם שהם מקווים שיגרמו להם אושר.
אבל בשלב מסוים כל העיסוק הזה הזכיר לי בדיחה עתיקה:
רקטור של אוניברסיטה מזמן אליו את ראש המחלקה לפיזיקה ושואל אותו למה לעזאזל הפיזיקאים צריכים את כל הציוד היקר לניסויים שלהם. "תראה את המתמטיקאים", הוא אומר, "כל מה שהם צריכים זה נייר, כלי כתיבה, ופח לניירות". ואז הוא חושב לרגע ומוסיף, "הפילוסופים אפילו לא צריכים פח".
כל הדיבורים האלה פשוט החלו להימאס עלי בשלב מסוים, וכשנערמו עליהם אותם תיאורים מתפתלים שאבני אוהב, זה היה קצת מוגזם לטעמי. הייתי שמח לראות עריכה קצת יותר אגרסיבית שלו, אבל אני מינימליסט בנטיותיי.
אני חייב להתייחס לעובדה שהספר כתוב בגוף שני. יש מי שזה הפריע להם מאוד, לי זה הפריע פחות ואחרי כמה זמן התרגלתי – אולי בגלל שהדיבור בלשון זכר לא מפריע לי. אבל אני לא חושב שהייתה הצדקה אמתית לצורת כתיבה זו. ההסבר לכאורה שמופיע ממש בסוף הספר הוא קלוש למדי לטעמי וזה לי נראה יותר כגימיק מאשר כצורך אמתי של העלילה.
"החמישית של צ'ונג לוי" הוא ספר טוב שכדאי לקרוא, אבל מבחינתי אפשר בקלות לדלג על קטעים מסוימים.
הרושם הראשוני – המון מילים. המון. יותר מדי לטעמי. יש להבהיר שזה מתאים לאופי של הספר, אבל בשלב מסוים הפטפטת המתמשכת, הדימוי הנערם על גבי דימוי, התחילו להציק לי. בעיקר בהתחשב ביחס שבין הדברת לקצב התקדמות העלילה.
הדבר העיקרי שעומד לזכות הספר הזה הוא הכתיבה של אבני. אבני כותב מצוין וזה בא לידי ביטוי בתיאור העולם שלו. הוא בונה בצורה נהדרת את ישראל של העתיד הקרוב (בעוד שמונה שנים) על האופי שלה והשפה שלה, ומשכיל לתאר תמונה מרתקת של השילוב של טכנולוגיות קיימות כפי שיתפתחו כנראה בחברה הזו. ההתייחסויות שלו לעולם הפופ וה"סלבים" משעשעות מאוד.
יכולת הכתיבה הזו ניכרת גם בדמויות שלו. אפילו דמויות שוליות יחסית כמו עובדי בית הקפה של הגיבור מעוצבות היטב והעובדה שהן שוליות לא הופך אותן לרדודות. אבני גם מצוין בתיאור מערכות היחסים בין הדמויות האלה, ובעיניי הקטעים הטובים ביותר בספר היו כאשר מערכות היחסים האלה מתפתחות ומתעצבות. את החלקים האלה קראתי בנשימה עצורה.
הדבר המשותף לכל הדמויות, שגרר את הכותרת שלעיל, היא שכל אחת מהן מחפשת את האושר ועושה את זה בלהט רב. צ'ונג ואחותו החורגת יערה, שבה הוא מאוהב, עושים זאת בצורה הגלויה ביותר – הוא על ידי טיפוס ב"פירמידת האושר" של אברהם מסלו והיא בחקירות הפילוסופיות שלה. אבל גם כל מי שסביבם עסוקים בצורה זו או אחרת באותו נושא, בין אם בחיפוש אחר אמונה, ברוחניות מזן זה או אחר או באימוץ עמדה פילוסופית כלפי העולם שהם מקווים שיגרמו להם אושר.
אבל בשלב מסוים כל העיסוק הזה הזכיר לי בדיחה עתיקה:
רקטור של אוניברסיטה מזמן אליו את ראש המחלקה לפיזיקה ושואל אותו למה לעזאזל הפיזיקאים צריכים את כל הציוד היקר לניסויים שלהם. "תראה את המתמטיקאים", הוא אומר, "כל מה שהם צריכים זה נייר, כלי כתיבה, ופח לניירות". ואז הוא חושב לרגע ומוסיף, "הפילוסופים אפילו לא צריכים פח".
כל הדיבורים האלה פשוט החלו להימאס עלי בשלב מסוים, וכשנערמו עליהם אותם תיאורים מתפתלים שאבני אוהב, זה היה קצת מוגזם לטעמי. הייתי שמח לראות עריכה קצת יותר אגרסיבית שלו, אבל אני מינימליסט בנטיותיי.
אני חייב להתייחס לעובדה שהספר כתוב בגוף שני. יש מי שזה הפריע להם מאוד, לי זה הפריע פחות ואחרי כמה זמן התרגלתי – אולי בגלל שהדיבור בלשון זכר לא מפריע לי. אבל אני לא חושב שהייתה הצדקה אמתית לצורת כתיבה זו. ההסבר לכאורה שמופיע ממש בסוף הספר הוא קלוש למדי לטעמי וזה לי נראה יותר כגימיק מאשר כצורך אמתי של העלילה.
"החמישית של צ'ונג לוי" הוא ספר טוב שכדאי לקרוא, אבל מבחינתי אפשר בקלות לדלג על קטעים מסוימים.
