הפרסים באים!

באפריל הייתי בלוקסקון, האייקון של לוקסמבורג, ויצא לי לדבר שם עם אחת מאורחות הכבוד, מרגריט קנר. קנר היא נשיאת ומנכ"לית Escape Artists, ארגון הגג של Escape Pod ופודקאסטים נוספים. בין השאר דיברנו על פרסים בז'אנר כי אנחנו עכשיו בעונת הפרסים והמועמדויות (הוגו, נבולה לוקוס ואחרים). קנר אמרה שלאחרונה היא עוקבת ביתר עניין אחרי פרס Ignyte מאשר אחרי הפרסים הגדולים בין השאר כי זה לא פרס בחירת קהל. שתי רשימות של מועמדויות לפרסים שהתפרסמו לאחרונה הזכירו לי את השיחה הזו כי שתיהן מבטאות את הבעיה של פרסי בחירת קהל.

הרשימה האחת היא הרשימה של המועמדים לפרס לוקוס. חיפשתי ברשימת ספרי המד"ב המועמדים משהו לקרוא, המלצה על הספר הבא שלי, ומשהו צד את עיני. שישה מתוך עשרת המועמדים הם חלק מסדרות. זו לא תופעה חדשה, בשנים 2018-2016 נ"ק ג'מסין זכתה בשלושה פרסי הוגו על שלושת חלקי הטרילוגיה שלה בזה אחר זה. הספרים שלה לא היו המועמדים היחידים באותן שנים שהיו חלק מסדרות. למעשה, עשרה מתוך חמישה עשר המועמדים השתייכו לסדרות שונות. שליש מהמועמדים. לא במקרה, לדעתי, בשנת 2017 הוכנסה לראשונה קטגוריה חדשה להוגו – פרס עבור סדרה. זו עדות לעליית החשיבות של סדרות עבור הקהל בתקופה זו.

בהקשר של בעיית רשימת מועמדים זה מעיד על הטיה מאוד ברורה, ומובנת. לסדרות יש קהל נאמן שעוקב אחריהן, קורא את הספרים בהן ומצביע עבורן. זה לא אומר שהספרים האלה לא טובים, אבל זה כן יוצר הטיה מכיוון שיש מעין "הצבעת בלוק" למען ספר מסוים מבין על הספרים הזכאים. במבט כללי יותר, זה מעניק לפנים הציבוריים מאוד של הז'אנר גוון קצת אחיד ולא מגוון ודוחק מן המודעות ספרים אחרים.

ואז לפני ימים מעטים התפרסמה רשימת המועמדים לפרס גפן, שקטגוריית המד"ב המתורגם שלה כוללת לא פחות משני ספרים של ה"פ לאבקראפט (מתוך שישה ספרים בסך הכול), וזה הצליח להקפיץ לי כמה פיוזים. קודם כל, לקרוא למה שלאבקראפט כתב "מדע בדיוני" זה גבולי במקרה הטוב. הוא כתב אימה קוסמית. אבל נעזוב את זה כרגע.

מועמד אחד שלו, "הלוחש באפלה", יצא לאור בשנת 1931, והאחר, "בהרי הטירוף", יצא לאור בשנת 1936. כשראיתי את זה נזכרתי באמירה של לביא תדהר בשנה אחרי ש"התחנה המרכזית" שלו הפסיד ל"מסע אל בטן האדמה" של ז'ול ורן "לאיזה צרפתי מת אני אפסיד הפעם?". זה נראה רע. זה נראה כאילו אנחנו לא מצליחים לצאת מהצל של ראשית הז'אנר, ובמקרה של לאבקראפט זה צל אפל ורעיל במיוחד.

לאבקראפט היה מיזוגן, גזען, אנטישמי והומופוב. אפשר לומר עד מחרתיים שהוא משקף את התקופה שלו (לדעתי הוא לא, הוא היה קיצוני יותר מרבים), אבל אי אפשר להכחיש את זה. וזה בא לידי ביטוי ביצירות שלו. זה לא אדם שאני חושב שצריך לזכות בכבוד של קבלת פרס של האגודה, וזה לא אדם שאני רוצה שפרס גפן יקושר אליו, אפילו אם הוא מת לפני כמעט 90 שנה. לפני כעשר שנים, אחרי מאבק של סופרות וסופרים הוחלף הפסלון של פרס הפנטסיה העולמי, שהיה דיוקן של לאבקראפט, למשהו אחר.

טיעון אחר שנשמע בהקשר הזה הוא שצריך להפריד בין יוצר לבין היצירה, אז בואו נדבר על היצירה. לאבקראפט היה, לדעתי, סופר גרוע. הוא היה סופר חשוב כי הוא זרע זרעים של דברים שעד היום מתפתחים, אבל הוא לא היה סופר טוב. הכתיבה שלו עמוסת תיאורים כרימון ולמען האמת משעממת אותי. שוב, לא מאפיינים שהייתי רוצה לקשר עם פרס שהוא קרוב לליבי. אבל זה שם מזוהה ומפורסם מאוד, וזה עוזר לו להיכנס לרשימה.

אני לא מנסה "לבטל" את לאבקראפט. הוא גדול וחשוב מדי בשביל שאפשר יהיה לעשות את זה. ומה שקורה בשנים האחרונות בתחום הוא שאותן קבוצות שלאבקראפט שנא מנכסות לעצמן את העולם שהוא יצר וכותבות סיפורים חדשים שמציבים דמויות השייכות להן במרכז העולם הזה. אני כן אומר שאני, אישית, חושב שהבולטות שלו ברשימה לא עושה טוב לפרס גפן.

אין לי מסקנה או פתרון. במהלך השנים לקחתי חלק בכל מיני דיונים על ניסיונות לרפורמה בפרס גפן ולא מצאנו פתרון מספק, זו בעיה אינהרנטית של פרס בחירת קהל. ובארץ הקהל קטן מאוד. אני לא יודע מה מספר המצביעים שבחרו את הספרים האלה, אלה נתונים שכבר די הרבה זמן לא מתפרסמים, אבל בין המועמדים לפרס הוגו השנה בקטגוריה שבה היה מספר המצביעים הגדול ביותר (ספר באורך מלא) הוא היה 1,078 הצבעות. בכלל, לא לספר מסוים. בארץ אני בטוח שהמספר היה קטן יותר. זה אומר שהוא רגיש להצבעות "בלוק" של קבוצות קטנות יחסית, ואני לא חושב שזה נעשה ממניעים פסולים, לפחות לא במקרה זה.

היתרון האחד של המועמדות של לאבקראפט הוא שלפחות אני יודע למי בטוח לא אצביע בקטגוריית ספרי המד"ב בפרס גפן השנה.