יש לי תאוריה לגבי טים פאוורס – הספר הראשון שלו שקוראים הוא הספר שלו
שהכי אוהבים. משאל לא מייצג שערכתי לאורך השנים (ובכך הכוונה להצקה מעם לפעם לכל
מיני אנשים בשאלות איזה ספר של פאוורס הם הכי אהבו ואם הוא הראשון שהם קראו) נראה
כמאשש את התאוריה הזו. "מזיגת הכהָה" (אופוס) הוא הספר הראשון של פאוורס
שקראתי, והאהוב עלי מספריו.
בכל מקרה, הדבר שטים פאוורס יודע לעשות טוב מכולם הוא לכתוב היסטוריה
סודית. כלומר, לכתוב סיפור של ההיסטוריה ה"אמתית" שמתרחשת מאחורי הקלעים
של ההיסטוריה הגלויה. הגיבור של "מזיגת הכהָה" הוא שכיר אירי החרב הנקלע
לווינה בשנת 1529, כאשר היא נמצאת תחת המצור של הכוחות העת'מאניים. לאט-לאט מסתבר
לו שהמצור, והמלחמה בין האימפריה הרומית הקדושה והאימפריה העת'מאנית, הם למעשה רק
הביטוי החיצוני של כוחות גדולים וחזקים רבי עוצמה הפועלים מתחת לפני השטח. הוא גם
יגלה שלו עצמו יש תפקיד מפתח במאבק זה.
"מזיגת הכהה" הוא שילוב מעולה של תחקיר היסטורי מעמיק,
דמיון מרחיק לכת, דמויות שובות לב, מיתולוגיה מערב אירופית ובירה. תמיד בירה. כי
העולם מיוסד על בירה. ויש גם ויקינגים.
קראתי את כל התרגומים לעברית של פאורס וחלק מהלא מתורגמים - וזה אחד האהובים עלי.
השבמחקאחת הסיבות שהוא קצר ומהודק יותר מספרים אחרים שלו, שנוטים להתארך ולהתבדר יותר מידי לטעמי.
הראשון היה שערי אנוביס, אחד משובח גם הוא.
יש לי הרחבה מצערת לתיאוריה שלך - יש אנשים, למשל אני, שלא התלהבו מאף ספר של פאוורס שקראו. מצד שני, דווקא את מזיגת הכהה לא הזדמן לי לקרוא, כך שאולי דווקא אותו הייתי אוהב.
השבמחקא. אתה אנומליה סטטיסטית ותנופה בזמן חיבור המאמר. P:
מחקב. השאלה היא מאיזה מהספרים הכי פחות לא התלהבת (או איזה סוג אחר של שלילה כפולה).