אחת
הקלישאות לגבי מדע בדיוני היא שזו ספרות של רעיונות. כמו כל קלישאה, יש מאחוריה
אמת. ספרות ספקולטיבית במיטבה היא אכן ספרות של רעיונות, שבוחנת מחדש הנחות יסוד
ומושגים מוכרים וגורמת לנו לחשוב עליהם מחדש.
הבעיה של
ספרות כזו, היא שלעתים נורא קשה לכתוב אותה. התרכזות יתר ברעיונות נוטה להזניח
גורמים אחרים שאנו מצפים למצוא ביצירות ספרות, כמו דמויות ועלילה. כאשר אלה
מוזנחים, יצירות של "ספרות רעיונות" עלולות להפוך לשורה של דיאלוגים
(במקרה הטוב) או מונולוגים הדדיים שלא ממש מתקשרים ביניהם (במקרה הרע) על הנושא
שעומד במרכזו של הספר. אחת הדוגמאות הזכורות לרע היא "הקיסר האל של
חולית", שמתדרדר לסדרה של שיחות על "שביל הזהב", מושג שלקורא לא
ממש יש מושג מה הוא.
אחת
הדרכים ליצור איזון בין רעיונות לעלילה היא מה שאפשר אולי לכנות "הדרך
ההיינליינית" (מכיוון שהיינליין השתמש בה רבות) שבה יוצרים עלילה שבמרכזה
משבר רווי פעילות המזמן לדמות הראשית מקום להרהר בפני הקורא אודות הדרך שבה יש
לפתור את המשבר ואודות הדרך בה יש ללכת לאחר פתרונו. כך למשל המהפכה ב"עריצה
היא הלבנה" מאפשרת למני ולפרופסור לדון בנושאי ממשל וסדר מדיני רצוי, והמלחמה
ב"לוחמי החלל" מאפשרת לג'וני ריקו להרהר ביחסי צבא ומדינה.
יש סכנות
אחדות בדרך ההיינליינית הזו. האחת היא השתלטות העלילה על הרעיונות עד שאלה הולכים
לאיבוד באקשן. האחרת היא קרטוע של העלילה, כאשר באמצע שטף המאורעות והפעילות,
פתאום הכול נעצר באורח לא טבעי כדי שהדובר יוכל להרהר במשמעות החיים, היקום וכל
השאר. שייקספיר אולי הצליח לעשות את זה ב"המלט", אבל זה במידה מסוימת
יוצא מן הכלל הבא להעיד על הכלל. כאשר ג'ו וולטון החליטה לכתוב את The Just City, שהוא ספר רעיונות מובהק, היא נקטה בדרך
אחרת.
לאי קטן
בים התיכון אתנה אוספת חסידי אפלטון מכל הזמנים והמקומות כדי שיהיו מורים ומטפלים
של כמה אלפי ילדים בני עשר, עבדים שנקנו ושוחררו. המבוגרים מחנכים את הילדים על פי
העקרונות של אפלטון בתקווה שאכן יוכלו ליצור את העיר המושלמת. מה שרקע זה מאפשר
לוולטון לעשות הוא לשלב לכל אורך הספר שלה שורה של דיאלוגים סוקראטיים, או
אפלטוניים ליתר דיוק, בלי שזה ייראה לא מתאים. כאשר אחת הדמויות שלה שוקעת בדיון
פנימי אודות ההבדלים בין ארוס (Eros) ואגפה (Agape), סוגי האהבה השונים, זה
נובע ישירות מעיצוב הדמות, מהדרך שבה היא חונכה וממערכות היחסים שלה, ונראה טבעי
לגמרי.
וזה הדבר
האחר שוולטון עושה בשונה מהיינליין כדי ליצור ספרות רעיונות – היא מציבה את
הדמויות, ולא הפעילות, במרכז הספר שלה. הספר מסופר משלוש נקודות מבט: של אפולו
המגיע לעיר כבן תמותה, אחד הילדים-העבדים ששוחררו; של סימֵאָה, ילדה-שפחה אחרת,
שנולדה באלכסנדריה של המאות הראשונות לנצרות; ושל מיה, אחת מהמחנכות, בחורה שגדלה
באנגליה של המאה ה-19 שבה לא היה לה סיכוי להגשים את הפוטנציאל שלה כמלומדת.
ההתפתחות של דמויות אלה, הדרך שבה הן מנסות להגשים את האידאל האפלטוני של עיר הצדק
ומתמודדות עם הכישלונות וההצלחות שלהן, יוצרות את עלילת הספר.
הדמויות של
וולטון מעולות, מעוצבות לעילא ומשכנעות. מי שקרא דברים אחרים של וולטון* יודע עד
כמה היא מיטיבה לעצב דמויות, ובספר זה עיצוב הדמויות קריטי בגלל מקומן המרכזי. לא
רק הדמויות הראשיות מצוינות, אלא גם הדמויות המשניות, הן אלה שוולטון יוצרת והן אלה
שהיא "שואלת" מההיסטוריה באמצעות אתנה המביאה אותן לעיר האפלטונית שלה.
כאשר
זוהי העלילה, ואלה הן הדמויות, וולטון יכולה להפוך את הספר לספרות של רעיונות ללא
כחל וסרק. הדיונים הפילוסופיים מתבקשים מהניסיון של הדמויות לממש אידאל פילוסופי
במציאות, מהחינוך שלהן ומהסביבה שבה הן גדלות ומתבגרות. הדיון במהות
ה"טוב" ובדרך שבה אפשר להגיע אליו הם הכרחיים כדי שהעיר והתושבים בה יוכלו
להתקיים ולהתפתח, ולכן אינם נראים כמאולצים ואינם מפריעים לשטף העלילה.
The Just City הוא ספר ראשון בטרילוגיה.
החלק השני, The
Philosopher Kings, יצא לאור לא מזמן
והשלישי, Necessity, יֵצא לאור בקיץ הבא ככל הנראה. גם ללא
ההמשכים, ואף שהסוף אינו סגור, הספר הזה שווה קריאה. וגם אם ההמשכים לא יעמדו ברמה
של הספר הראשון, מדובר לדעתי באחת היצירות החשובות של העשור האחרון בכל מה שנוגע
לדיון ביחסי גברים-נשים (ויחסים בין אנשים בכלל), שוויון, רצון וכן הלאה. שילוב של
כתיבה מעולה וחשיבה רצינית.
~~~~~~~~~~~~~~
* אם אתם
חובבי מדע בדיוני ופנטסיה ועוד לא קראתם את Among Others שלה, הציבו אותו גבוה
ברשימת הקריאה שלכם.
הפרקים הראשונים של The Just City.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה