10.4.2020

ספקולפסח - מגע ראשון


אחד הנושאים הראשונים שהוצעו לי היה השינוי ב"מגע ראשון" במד"ב המודרני לעומת העבר, או כפי שזה נוסח אחרת "מה מעצבן את הגברברים שחושבים שניבן ופורנל זה המילה האחרונה".

נתחיל מטיפה הגדרות. "מגע ראשון" הוא הפגישה הראשונה עם חייזרים, ובדך כלל זה קורה באחת משתי צורות – אנחנו באים אליהם (איך יצאנו לחלל ומי מצאנו שם) או שהם באים אלינו (לרוב – סיפורי פלישה לכדור הארץ).

לארי ניבן הוא סופר מד"ב שהחל לפעול באמצע שנות ה-60 והתפרסם בשנות ה-70 שברבות מהיצירות שלו – גם אלה שכתב לבדו וגם אלה שכתב עם ג'רי פרנל – יש תיאורים של מפגש עם חייזרים. ניבן מסמל במידה רבה את התגובה ל"גל החדש" של שנות ה-60. התגובה הזו היא תחייה של גישות שעוצבו ע"י העורך המיתולוגי ג'ון וו' קמבל ג'וניור, ובמרכזה עומד הגיבור הקמבליאני. הוא היה כמעט תמיד גבר לבן אמריקאי, ומה שאפיין אותו היה שהוא היה the capable man. הלא נכנע, האופטימי תמיד, מוצא הפתרונות, רב היוזמה. המפגשים שלו התאפיינו בד"כ בסכנה כלשהי מצד חייזרים שממנה הוא היה צריך להציל את עצמו, פעמים רבות את האישה שאיתו, ואת האנושות כולה.

בשנות ה-60 וה-70 התחילו לכתוב מפגשים שונים. טיפטרי (אליס שלדון) כותב את "הנשים שהגברים אינם רואים אותן" שבו המפגש משמש נשים דרך להיחלץ מעולם דכאני; לה גווין כותבת את "העולם כיער" שבו בני האדם הם המין הפולש הנצלני; ליסה טאטל את "רעיות" על שעבוד, אונס וניצול מיני; פול אנדרסון את "חלוקת הבשר" על פטרונות מדעית כלפי חייזרים. הכתיבה של ניבן ואחרים הייתה תגובה למגמות האלה ומכונה לעתים "נאו-קמבליאנית".

ואז הגיעו שנות האלפיים (זה מתחיל עוד בשנות ה-90 למעשה) והכתיבה החדשה שחזרה שוב אל הנושאים המוכרים האלה, בגישה הרבה יותר מכלילה (inclusive) בכל מיני צורות. ראשית, יש לנו גיבורות ולא רק גיבורים, והן, שומו שמים ותרעש הארץ, לא לבנות ולא אמריקאיות ולפעמים אפילו לא הטרו-נורמטיביות. נוסף לכך, הגישה אינה של עימות בהכרח, אלא של ניסיונות להגיע להבנה ושיתוף פעולה.

אז מה רע לאנשים עם זה? לדעתי יש לכך שלושה מקורות.
נוסטלגיה. The golden age of SF is 12, כידוע. מה שקראנו בצעירותנו כשרק גילינו את הז'אנר תמיד אפוף זוהר של נוסטלגיה והיינו רוצים עוד ממנו.
"זה לא אני". רבים מהמוחים הם גברים לבנים אמריקאים שהיו רוצים לראות את עצמם בדמות הגיבור הקמבליאני פותר הבעיות. קשה להם לקרוא פתאום סיפורים שבהם הגיבורה היא בת למיעוט שמגיעה לסוג של שת"פ עם החייזרים הפולשים (ע"ע "בנתי" של נדי אוקרפור).
ולדעתי יש דבר נוסף. כאשר יוצאים מהשבלונה הקלאסית – פגשנו חייזרים, הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בכוח התושייה שלנו – ההרפתקה הופכת הרבה יותר מפחידה. לפתע זה לא סיפור עם סוף ידוע אלא מפגש עם כוחות חזקים להפליא שאי־אפשר לדעת איך הוא ייגמר.

תודה על הקריאה.

אין תגובות:

פרסום תגובה