וורלדקון, (חצי) יום חמישי

ראשון, 23.8

חדר הדילרים

כן, זה מה שאתם חושבים. שם נמצאים האנשים שימכרו לכם את כל מה שאתם מכורים לו. באייקון אנחנו קוראים לזה "דוכנים". אפשר למצוא שם למשל את לארי. לארי הוא לארי סמית, המקבילה של יואב, ובעל דוכן הספרים הגדול ביותר של הכנס. יש דוכנים של קוספליי ואביזרים, בעיקרון מה שאנחנו רגילים לו מהכנסים שלנו. כולל דוכן של ספרים נדירים שבו ראיתי עותק של המהדורה הראשונה של "המוסד". חתום על ידי אסימוב. שביקשו עליו 1,000 דולר. שאותו החזרתי למדף ב-ז-ה-י-ר-ו-ת והתרחקתי בהילוך אחורי בלי להסיר ממנו את העיניים עד שהייתי בטוח שאני מספיק רחוק.

 מה שיש שם ואין אצלנו היא תערוכת יצירות אמנות ותחרות ליצירות הזוכות. ומיזוג.

הפאנל "שלי"

או איך נדחפתי למקום שאליו לא ממש הייתי שייך.

הכול התחיל בגלל האדם הנחמד ביותר בעולם, הלא הוא דריל גרגורי. כשנרשמתי לכנס, סימנתי בטופס שאני רוצה להשתתף, ואז שלחתי מייל לדריל לשאול אותו אם צריך להציק למארגנים בעניין. הוא אמר שלא כדאי, אבל ביקש ממני ביוגרפיה שהוא יעביר למארגנים. הם לא חזרו אלי, ואם כי הצטערתי זה לא חרה לי יותר מדי. דריל לקח את זה הרבה יותר קשה, מכיוון שלטענתו זה אמור להיות כנס "עולמי" והנה יש נציג ממדינה לא כל מיוצגת וכו' וכו'. בערב הראשון שבו נפגשנו הוא הציג אותי בפני ליזה טרומבי, העורכת הראשית של "לוקוס", וחזר על הטרוניה הזו. ליזה אמרה שאחד מחברי פאנל שהיא אמורה להשתתף בו ביום ראשון לא יגיע, והיא תשאל את מנחה הפאנל, אלבארו זינוס-אמארו, אם ירצה שאצרף אליהם. אלבארו, שהתגלה כאדם נחמד מאוד בפני עצמו, הסכים.

וכך מצאתי את עצמי מוקדם יותר היום על הבמה עם אלבארו, ליזה ומבקר אוסטרלי בשם אלאן סטיוארט, דן בתפקידו של המבקר. לא היו הרבה אנשים בקהל (אחרי הכול זה היה יום ראשון, אחרי מסיבות ההוגו, באחת עשרה בבוקר, בנושא שאינו בדיוק סקסי) אבל היה דיון ער ומהנה.

לאחר מכן הייתי צריך לומר שלום לספוקן (שבאי הכנס התחילו לכנות Smokane בגלל העשן הרב) ולשים את פעמיי לשדה התעופה. שבו הטייס הסביר לנו שאם אנחנו מריחים עשן לא לדאוג, לא המטוס הוא שעולה באש אלא המדינה שלמטה.

וורלדקון, יום רביעי

שבת, 22.8

הפארק

לא סיפרתי עדיין על הפארק. ובכן, מרכז הכנסים שוכן על גדות נהר הספוקן, ולאורך הנהר יש פארק. האמת, פארק די חביב. נכון שלא ממש אפשר היה לצאת אליו אתמול בגלל העשן, אבל הוא בכל זאת חביב. הבוקר עצרתי לקרוא קצת על תולדות העיר בשלט שמוצב בפארק. זה הולך בערך כך: כאן היה אתר דיג חשוב של האינדיאנים (זה המונח שבו הם משתמשים) המקומיים, עד שהקונגרס העביר חוק שלקח אותו מהם בשביל חברת הרכבות. מוהאהא! (את החלק האחרון אני הוספתי.) לאורך הפארק יש פסלים של אנשים בתנוחות הירואיות, ופסל של תיש. אני טורח לספר לכם על פסל התיש כי הוא משעשע, הוא "אוכל" פסולת שנותנים לו בעזרת מערכת פנאומטית ומעביר אותה לפח מחזור.

סרטים

לא, לא כאלה שמוקרנים. לכל חבר בוורלדקון יש תג. לתג הזה יש מי שמצמידים סרטים. חלקם סרטים רשמיים כמו "מתנדב" או "סגל", אבל כל אחד יכול לחלק סרטים. לאגודת היינליין יש איזה שישה, יש מי שמחלקים סרטים עם כינויי השם שבהם אנשים רוצים שיפנו אליהם ומידת הנכונות של אנשים שיפנו אליהם ואפילו תומכי הכלבלבים השאירו סרטים משלהם על שולחן. כפי שאפשר לראות בתמונה, לי יש ארבעה (זה שעליו כתוב I voted מעיד שהצבעתי בבחירת מיקום הכנס בשנת 2015), אבל יש כאלה המתמחים באיסוף של הסרטים האלה וראיתי אנשים עם "זנב" סרטים באורך מטר וחצי ויותר.

בחירת המיקום

וורלדקון 2017 ייערך קל"ב (יחסית) – בהלסינקי. אני מודה שהבחירה, ובעיקר המספרים, הפתיעו אותי, אבל אולי זה בגלל האופי הפסימי שלי. חשבתי שהקול האמריקאי הדומיננטי ינצח. מתוך כ-10,600 חברים רשומים, כ-9200 הם מצפון אמריקה וכ-8600 מהם מארצות הברית. (המספרים מן האתר, והם אינם מדויקים לחלוטין.) חשבתי שאולי שיעור המצביעים שאינם נוכחים והצביעו מראש הוא שהכריע את הכף לטובת הלסינקי (אם כי גם אנשים הנוכחים בכנס יכולים להצביע מראש), אבל שיעור המצביעים מראש אינו מאוד שונה ובשניים משלושת הימים של ההצבעה היה יתרון ברור להלסינקי.

	הצבעה מראש	רביעי	חמישי	שישי	סה"כ
הלסינקי	538	279	229	317	1363
וושינגטון	288	156	222	212	878
	250	123	7	105	485

חתולת התקרה

חתולת התקרה היא הכורזת הרשמית של הכנס ויש לה קול נהדר, טקסטים משעשים ונימה סרקסטית נפלאה. מפעם לפעם עוזר לה Grumpy Cat, אבל זה באמת לא אותו דבר.

הוגו

כבר הערתי על זה בקבוצת האגודה בפייסבוק, אבל בעיקרון הכלבלבים חטפו תבוסה רצינית. המועמד היחיד שלהם שזכה היה "שומרי הגלקסיה" ובכל הקטגוריות של הספרות, שהן המשמעותית כי עליהן היה הקרב העיקרי, הם הפסידו בגדול. על פי הניתוחים הסטטיסטיים הם היו בערך עשרה אחוזים מכלל המצביעים. ולמי שמתחילים לומר שאנשים הצביעו "לא לפי איכות היצירות" וש"הפרס נהרס": א. אני קראתי את היצירות, ורוב המועמדים שלהם היו זבל מוחלט; ב. ההצבעה להוגו השנה הייתה גדולה מאי-פעם, מה שיכול להפוך אותו לרלוונטי מאי-פעם, בהתחשב בכך שזה פרס בחירת קהל.

אצטט את אביגיל נוסבאום שאמרה שאסור לנוח על זרי הדפנה, והמטרה האמתית היא למנוע הישנות של המצב הזה בשנה הבאה. זה אומר להציע מועמדויות בשלב הראשון. בשביל זה צריך להיות חברים בוורלדקון של השנה (מאוחר מדי, אם אתם לא חברים כבר), או בזה של השנה הבאה (40 דולר להיות "תומכים" יקנו לכם את הזכות). כאן תוכלו למצוא ויקי המרכז מועמדים מומלצים שתוכלו לראות ולהוסיף להם.

הערה אחרונה – דיוויד ג'רולד וטננריב בו עשו עבודה מעולה בהנחיית טקס שהיה ברור שהולך להיות מתוח. גם בהתחשב בפשלות הקטנות שהיו שם.

וורלדקון, יום שלישי

יום שישי, 21.8

זה היה יום אפוף עשן. אני מניח שרובכם לא יודעים שבמרכז וושינגטון משתוללות שרפות כה גרועות שאיש אפילו לא מנסה לשלוט בחלק מהן. ביממה האחרונה נהרגו ארבעה כבאים. הן רחוקות מהעיר, מצפון וממזרח לה, אבל השינוי ברוח היום אפף את ספוקן בעשן והעניק לה מראה פוסט-אפוקליפטי. זה הגיע לחומרה כזו שנתלו הודעות על הדלתות שהאיצו באנשים לא לצאת מהבניינים, וריח העשן חדר לכל מקום במרכז הכנסים. עם הערב זה התחיל קצת להתפזר, אבל העיר עדיין מריחה מעשן.

התחלתי את היום בהרצאה על אפרו-פוטוריזם, שאחד הרעיונות המעניינים ביותר בה היה שכאשר אפרו-אמריקנים דמיינו את עצמם בעולם שונה מבחינה חברתית, הם למעשה עסקו במדע בדיוני. אחרי הכול, מדע בדיוני הוא המצאה מחדש של האני בעולמות שונים. המרצה דיבר על מדע בדיוני אפרו-אפריקני בכל מיני הקשרים – קומיקס, מוזיקה ועוד – והיה כל כך מעניין שאפשר לסלוח לו על השטויות של "פירמידות גיזה מסודרות על פי החגורה של אוריון". קצת חסרה לי שם התייחסות למדע הבדיוני שנוצר באפריקה כיום, אבל גם ככה הוא לא הספיק לדבר על כל החומר שהוא רצה.

אני חייב להעיר הערת שוליים כאן. זהו כנס מאוד "לבן". עם כל הדיבורים על גיוון בקהילה, עם הדיווח על כך שפאנל בנושא גיוון מילא את האולם הגדול ביותר על גדותיו (לא הייתי בו), זה אחד האירועים היחידים שבהם הייתי שבו הנוכחות של לא לבנים הייתה משמעותית.

הפאנל שאחריו עסק בביקורת מדע בדיוני לאורך השנים, וכלל שתי אגדות – גרי וולף ודייוויד הארטוול. הוא כלל משפטים נפלאים של הארטוול כמו "כל תלמיד י"ב יכול להסביר את הדברים הגרועים בכתיבה של ון-ווגט, צריך מבקר טוב כדי להסביר למה אנשים חוזרים אליו" או "בטווח הארוך מבקרים טובים בגלל מה שהם כותבים על הספרים שהם אוהבים, הקטילות נשכחות". חברי הפאנל דיברו על זה שהרבה יותר קשה, ומספק, להסביר למה אהבת ספר מאשר לקטול אותו. כמי שכותב סקירות וביקורות, זה היה מרתק. ומשעשע.

זה היה יום של מפגשים. ישבתי על בירות עם מתכנת, סוכן FBI ושוטר, כולם סופרי מדע בדיוני (שפרסמו או עומדים לפרסם), ודיברנו על קומיקס, מדע בדיוני ושאר ירקות. ואחר כך עם מישהי מקומית נחמדה בקוספליי של וונדסדיי אדאמס שהסבירה לי עד כמה מצב השרפות בוושינגטון חמור כרגע. זה הקסם של כנסים.

הלסינקי 2017!

החדשות הטובות הלא רשמיות של הבוקר הן שוורלדקון 2017 ייערך בהלסינקי. הן יהיו רשמיות אחרי הפגישה בשעה עשר. מתחיל לחסוך מעכשיו.

דרך אגב, אם המספרים בקישור זה ניצחון מרשים למדי. יותר מ-500 קולות מתוך 2,600 מצביעים. ספוקן זכתה ברוב של בערך 50 קולות לפני שנתיים.

וורלדקון, יום שני

יום חמישי, 20.8

המתחם

צריך לומר כמה מילים על המתחם. מרכז הכנסים של ספוקיין הוא מתחם גדול, והחדרים שבהם נערכים האירועים מפוזרים בשני האגפים שלו. זה אומר לא מעט הליכה ממקום למקום, אבל היתרון הוא (בטח ניחשתם כבר) שיש מיזוג. יש עובדים של המקום שמכווינים אנשים לחדרים, וזה נחמד מאוד. זהו מתחם חדש יחסית, נקי ומסודר. אחד החסרונות העיקריים שלו הוא שרבים מהחללים הם אולמות גדולים מאוד המחולקים על ידי קירות עראיים לאולמות קטנים יותר, ובידוד הקול בהם בעייתי. זה אומר שסביר להניח שתהיה "זליגה" של קול מחדרים סמוכים, בעיקר באלה שבהם יש הגברה. אבל כל מי שאי-פעם ישב באשכול 2 כאשר באשכול 1 מתקיימת חזרה / הופעה / בדיקת סאונד חווה גרוע מזה.

עוד משהו על ארגון

אחת הדרישות המועלות באופן קבוע לאייקון היא זו לכרטיסים יומיים. אחת הסיבות שניתנות נגד הדרישה הזו היא בעיית השליטה במספר האנשים הנכנסים לאולמות. היום יצא לי לחוות על בשרי מה קורה כאשר אין התאמה בין גודל החדר למספר האנשים הרוצים להשתתף. אנשים עומדים מאחור, אנשים יושבים על הרצפה ובמעברים. אבל הגרוע מכול הוא האנשים שנכנסים ויוצאים על הזמן. מישהו שהגיע באיחור נכנס, רואה מה המצב, עומד שתי דקות, ומחליט לצאת. ושוב. ושוב. ושוב. וזה נמשך לאורך כל הפאנל, כמעט עד סופו. אנשים שהחליטו באמצע שהתנאים לא מוצאים חן בעיניהם מחליטים לצאת. כל דבר כזה כרוך בפתיחה וסגירה של הדלת שיוצרות עוד רעש ועוד מהומה.

זה קרה בשני פאנלים שישבתי בהם היום (טוב, באחד עמדתי כי לא היה מקום לשבת). בפאנל שבו הייתה הגברה זה הפריע, אבל היה איכשהו נסבל. באחר, שבו לא הייתה הגברה ונוסף לכך שתיים מהמשתתפות דיברו בקול חלש למדי, זה היה איום. הפסדתי בערך רבע ממה שהדוברים אמרו, ובשאר היו הפרעות כל הזמן. זה היה אחד הטיעונים הטובים ביותר שיצא לי לחוות למען שיטת מכירת הכרטיסים והסדרנים.

קהל

היו יותר אנשים בקוספליי, אבל לא היו הרבה יותר בני עשרה. נראה שקוספליי כאן הוא עניין למבוגרים יותר. דרך אגב, עיון בתכנייה מגלה לא מעט אירועים המיועדים למי שיוצרים תחפושות ואביזרים.

פאנלים

הפאנלים כאן רובם ככולם של 45 דקות, אם כי הבנתי שזה אופייני יותר לשנה זו מאשר לשנים קודמות, כנראה מתוך ניסיון להכניס יותר אירועים לתכנייה. זה קצת בעייתי, בעיקר בפאנלים מרובי משתתפים, שבהם הדיון לא תמיד מצליח להתרומם לפני שהוא נגמר.

ספרים

הייתי בטוח שאחזור מכאן עם ארון ספרים שלם, אבל זה טיפה בעייתי. רבים מהספרים החדשים כאן (לפחות אלה משעניינים אותי) הם כאלה שיצאו בינתיים רק בכריכה קשה. הם בדרך כלל גדולים, כבדים ויקרים. אני מבין למה, זה שוק של חובבים שמוכנים להקדיש את הכסף, אבל אני עוד צריך לסחוב אותם לארץ. ככל שספרים כאלה הם דבר נהדר, בעידן הדיגיטלי, בהתחשב בגורם הסחיבה והכסף, הם מאבדים חלק מהקסם שלהם.