ספר לשבוע הספר 6 – האלף בית של השטן

אם מישהו לא ציפה שזה יגיע מתישהו, הוא לא קורא את הבלוג הזה מספיק. דריל גרגורי הוא הסופר האהוב עלי בשנים האחרונות, וכפי שהתגלה באייקון האחרון הוא גם האיש הכי נחמד בעולם. אם כי לעתים קשה לנחש את זה על פי הספרים שלו.

גרגורי הוא חסר רחמים. יסלחו לי מעריצי שאוש"ק, אבל עריפת ראשו של נד סטארק וקצו של אוברין מארטל הם קלים. בניית דמות אהובה והריגתה, בצורה אכזרית ככל שתהיה, היא קלה. דריל גרגורי עושה לדמויות שלו שוב ושוב משהו הרבה יותר אכזרי – הוא מכריח אותן לרדת עד עמקי נשמתן כדי להתייצב מול השדים האפלים ביותר, מול ה"שריטות" העמוקות ביותר שלהן, ומאלץ אותן לחיות עם מה שמצאו שם. בשום מקום, כנראה, הוא לא עושה את זה ביתר קיצוניות מאשר ב"האלף בית של השטן", וזו אחת הסיבות שזה הספר שלו שאני הכי אוהב.

גרגורי לוקח כאן סיפור אמריקאי מובהק – בן העיר הקטנה שנמלט ממנה ונאלץ כעת לשוב אליה – ומעניק לו את הזווית המיוחדת שלו. פאקס, גיבור הסיפור, חוזר לעיירת הולדתו סוויטצ'קריק שבה מבנה גופם של רוב האנשים השתנה לאחת משלוש צורות חדשות של גוף אנושי עקב מחלה מסתורית (אל תנסו להבין בדיוק מה זה אומר, קראו את הספר). גרגורי מעמת את פאקס עם אביו, כומר העיירה, ועם חברי הילדות שלו שכבר אינם נראים כמו אנשים כפי שאנחנו מכירם אותם.

גרגורי בוחן את גבולות המשפחה והאנושיות. הוא שואל אם אנחנו אוסף של תהליכים כימיים וביולוגיים, או שמא יש בנו יותר מזה. הוא בודק מה קורה כאשר אנחנו, לכאורה, הופכים לארכיטיפים ואם אנו מסוגלים לראות מעבר לארכיטיפ. והוא לא בוחל באמצעים כדי לעשות את זה. נתקלתי בתגובה של מישהי שקראה את הספר והודיעה שהוא מבחיל והיא נוטשת אותו, ובמידה מסוימת יכולתי להבין את התגובה. אבל זה אינו זעזוע לשם הזעזוע, זהו מבחן חוזק חומרים שבו מעמיד גרגורי את הדמויות שלו, מבחן שמעטים הסופרים שמוכנים ויכולים להעמיד את הדמויות שלהם בו.