וורלדקון, יום ראשון

יום רביעי, 19.8

כמה רשמים ראשונים.

ארגון

בחיי קושצ'אי שאוכלת אותי קנאה עזה. למרות ששמעתי פה ושם רטינות ולמרות כמה פשלות קטנות בטקס הפתיחה, המקום הזה מתנהל ביעילות מדהימה. נעמדתי בתור (הארוך!) לקבלת התג שלי בציפייה לעמוד בו הרבה זמן, אבל תוך חצי שעה יצאתי משם. ויש מיזוג. באירועים גדולים ומבוקשים כמו טקס הפתיחה הדלתות נפתחות חצי שעה לפני זמן התחלת האירוע. טקס הפתיחה התחיל באיחור של עשר דקות. עשר דקות. באולם שמכיל בערך פעמיים וחצי את כמות האנשים של אשכול 1. ויש מיזוג.

קהל

ככל הנראה, על פי מה שאמרו מסביבי, זה לא היום הנכון לשפוט את הקהל. זה יום קצר יותר, והבנתי שבימים הקרובים, כאשר יתחילו ההכנות לנשפי התחפושות, יגיעו הקוספליירים באופן רציני. אבל כמה התרשמויות ראשונות – קהל וורלדקון הרבה יותר מבוגר מאייקון. זה מתבטא בשני דברים עיקריים: א. אוכלוסייה הרבה יותר משמעותית של אנשים בגילאים מתקדמים (בני 70-60 והלאה); ב. היעדר בולט מאוד לעיניים ישראליות של בני נוער. הצעירים יותר הם לרוב בגילאי 25-20 בערך, ומספר האנשים בגילאי העשרה קטן יחסית. מי שכן רואים הם ילדים צעירים יותר שהגיעו עם ההורים שלהם. יכול להיות שזה ישתנה בימים הקרובים והחבר'ה האלה יתחילו להגיע.

יש עוד דבר שקשור לשני הנושאים האלה. אנחנו רגילים לבולטות של בני העשרה המאוחרות בקהל כי הכנסים שלנו מתבססים עליהם כמתנדבים. וורלדקון צריך הרבה פחות מתנדבים כאלה. מחד הם לא צריכים סדרנים בכל אולם, ומאידך הם משתמשים בשירותים של עובדי מרכז הכנסים הקבועים לצורכי הכוונה וכו'. התוצאה היא שלא רואים תיכוניסטים בכל מקום. ויש מיזוג. זה לא קשור ישירות, אבל רציתי להזכיר את זה. ביום של 34 מעלות, זה חשוב.

אירועים

לא אתאר את כל האירועים שהייתי בהם. רק דברים נבחרים.

היה פאנל על הנחיית פאנלים שהיה מעניין ומשעשע. אחד הדברים המשעשעים היה שמנחת הפאנל איחרה בעשר דקות. לקח ממנה למנחי פאנלים – תמיד תבדקו מיילים מהנהלת הכנס לוודא שלא שינו לכם ברגע האחרון מיקום ושעה.

פאנל על מדע קשה בסרטי מד"ב. קוני וויליס הנהדרת הנחתה אותו, והוא היה מבולבל ולא ממש הגיע למסקנה כלשהי חוץ מזו – צריך גם סיפור, לא מספיק מדע. החלק המעניין ביותר שלו היה לפני ההתחלה כשוויליס סיפרה על הרפתקאות הקיץ שלה עם ערפדים (ננשכה ע"י עטלף, וקיבלה מחזור ראשון של חיסון נגד כלבת לפני שהוא נתפס ונבדק). חלק משעשע אחר היה כשהסתבר לי שהאדון המבוגר שמתנמנם לו לשמאלי הוא לארי ניבן.

אירוע הפתיחה. עדיף לא לדבר עליו. החלק המעניין היה מספר הסיפורים האינדיאני שבירך את הכנס בשיר וסיפר כמה סיפורים מסורתיים. מעבר לזה זו הייתה תערובת של מנהלת כנס שעל פי הודאתה לא יודעת לדבר בפני קהל ולא היה לה זמן להתכונן ותקלות טכניות קטנות אך מביכות.

מסמר היום היה התסכית בהופעה חיה של Girl Genius. פיל וקיה פוליו מעלים בכנסים "תסכיתים" של הרפתקאותיה של אגת'ה הטרודיין, הנערה הגאונה (מדע!) המשודרים לכאורה בעולם שהם יצרו. הם מעלים מהקהל אנשים, שרובם מכירים היטב את העולם והדמויות, שמופיעים בתפקידים השונים. הכתיבה של פוליו שנונה, ועל חוסר המקצועיות שלהם האנשים מהקהל פיצו בהתלהבות וסך היה כיף.

על כתיבת ספרות רעיונות

אחת הקלישאות לגבי מדע בדיוני היא שזו ספרות של רעיונות. כמו כל קלישאה, יש מאחוריה אמת. ספרות ספקולטיבית במיטבה היא אכן ספרות של רעיונות, שבוחנת מחדש הנחות יסוד ומושגים מוכרים וגורמת לנו לחשוב עליהם מחדש.

הבעיה של ספרות כזו, היא שלעתים נורא קשה לכתוב אותה. התרכזות יתר ברעיונות נוטה להזניח גורמים אחרים שאנו מצפים למצוא ביצירות ספרות, כמו דמויות ועלילה. כאשר אלה מוזנחים, יצירות של "ספרות רעיונות" עלולות להפוך לשורה של דיאלוגים (במקרה הטוב) או מונולוגים הדדיים שלא ממש מתקשרים ביניהם (במקרה הרע) על הנושא שעומד במרכזו של הספר. אחת הדוגמאות הזכורות לרע היא "הקיסר האל של חולית", שמתדרדר לסדרה של שיחות על "שביל הזהב", מושג שלקורא לא ממש יש מושג מה הוא.

אחת הדרכים ליצור איזון בין רעיונות לעלילה היא מה שאפשר אולי לכנות "הדרך ההיינליינית" (מכיוון שהיינליין השתמש בה רבות) שבה יוצרים עלילה שבמרכזה משבר רווי פעילות המזמן לדמות הראשית מקום להרהר בפני הקורא אודות הדרך שבה יש לפתור את המשבר ואודות הדרך בה יש ללכת לאחר פתרונו. כך למשל המהפכה ב"עריצה היא הלבנה" מאפשרת למני ולפרופסור לדון בנושאי ממשל וסדר מדיני רצוי, והמלחמה ב"לוחמי החלל" מאפשרת לג'וני ריקו להרהר ביחסי צבא ומדינה.

יש סכנות אחדות בדרך ההיינליינית הזו. האחת היא השתלטות העלילה על הרעיונות עד שאלה הולכים לאיבוד באקשן. האחרת היא קרטוע של העלילה, כאשר באמצע שטף המאורעות והפעילות, פתאום הכול נעצר באורח לא טבעי כדי שהדובר יוכל להרהר במשמעות החיים, היקום וכל השאר. שייקספיר אולי הצליח לעשות את זה ב"המלט", אבל זה במידה מסוימת יוצא מן הכלל הבא להעיד על הכלל. כאשר ג'ו וולטון החליטה לכתוב את The Just City, שהוא ספר רעיונות מובהק, היא נקטה בדרך אחרת.

הספר נפתח באפולו (האל היווני) שבא אל אחותו אתנה ומבקש ממנה, בכנות ומתוך חוסר הבנה אמתי, להסביר לו מדוע דפנה, הניאדה, העדיפה להפוך לעץ ולא להתמסר לו. כאשר אתנה מסבירה לו שמדובר כאן בנושאים של בחירה ושוויון, הוא מחליט שעליו להפוך לבן תמותה לזמן מה כדי ללמוד נושאים אלה. אתנה מציעה לו להצטרף לניסוי שהיא עומדת להתחיל בו – הניסיון להקים את העיר המושלמת על פי "הרפובליקה" של אפלטון.

לאי קטן בים התיכון אתנה אוספת חסידי אפלטון מכל הזמנים והמקומות כדי שיהיו מורים ומטפלים של כמה אלפי ילדים בני עשר, עבדים שנקנו ושוחררו. המבוגרים מחנכים את הילדים על פי העקרונות של אפלטון בתקווה שאכן יוכלו ליצור את העיר המושלמת. מה שרקע זה מאפשר לוולטון לעשות הוא לשלב לכל אורך הספר שלה שורה של דיאלוגים סוקראטיים, או אפלטוניים ליתר דיוק, בלי שזה ייראה לא מתאים. כאשר אחת הדמויות שלה שוקעת בדיון פנימי אודות ההבדלים בין ארוס (Eros) ואגפה (Agape), סוגי האהבה השונים, זה נובע ישירות מעיצוב הדמות, מהדרך שבה היא חונכה וממערכות היחסים שלה, ונראה טבעי לגמרי.

וזה הדבר האחר שוולטון עושה בשונה מהיינליין כדי ליצור ספרות רעיונות – היא מציבה את הדמויות, ולא הפעילות, במרכז הספר שלה. הספר מסופר משלוש נקודות מבט: של אפולו המגיע לעיר כבן תמותה, אחד הילדים-העבדים ששוחררו; של סימֵאָה, ילדה-שפחה אחרת, שנולדה באלכסנדריה של המאות הראשונות לנצרות; ושל מיה, אחת מהמחנכות, בחורה שגדלה באנגליה של המאה ה-19 שבה לא היה לה סיכוי להגשים את הפוטנציאל שלה כמלומדת. ההתפתחות של דמויות אלה, הדרך שבה הן מנסות להגשים את האידאל האפלטוני של עיר הצדק ומתמודדות עם הכישלונות וההצלחות שלהן, יוצרות את עלילת הספר.

הדמויות של וולטון מעולות, מעוצבות לעילא ומשכנעות. מי שקרא דברים אחרים של וולטון* יודע עד כמה היא מיטיבה לעצב דמויות, ובספר זה עיצוב הדמויות קריטי בגלל מקומן המרכזי. לא רק הדמויות הראשיות מצוינות, אלא גם הדמויות המשניות, הן אלה שוולטון יוצרת והן אלה שהיא "שואלת" מההיסטוריה באמצעות אתנה המביאה אותן לעיר האפלטונית שלה.

כאשר זוהי העלילה, ואלה הן הדמויות, וולטון יכולה להפוך את הספר לספרות של רעיונות ללא כחל וסרק. הדיונים הפילוסופיים מתבקשים מהניסיון של הדמויות לממש אידאל פילוסופי במציאות, מהחינוך שלהן ומהסביבה שבה הן גדלות ומתבגרות. הדיון במהות ה"טוב" ובדרך שבה אפשר להגיע אליו הם הכרחיים כדי שהעיר והתושבים בה יוכלו להתקיים ולהתפתח, ולכן אינם נראים כמאולצים ואינם מפריעים לשטף העלילה.

The Just City הוא ספר ראשון בטרילוגיה. החלק השני, The Philosopher Kings, יצא לאור לא מזמן והשלישי, Necessity, יֵצא לאור בקיץ הבא ככל הנראה. גם ללא ההמשכים, ואף שהסוף אינו סגור, הספר הזה שווה קריאה. וגם אם ההמשכים לא יעמדו ברמה של הספר הראשון, מדובר לדעתי באחת היצירות החשובות של העשור האחרון בכל מה שנוגע לדיון ביחסי גברים-נשים (ויחסים בין אנשים בכלל), שוויון, רצון וכן הלאה. שילוב של כתיבה מעולה וחשיבה רצינית.

 ~~~~~~~~~~~~~~

* אם אתם חובבי מדע בדיוני ופנטסיה ועוד לא קראתם את Among Others שלה, הציבו אותו גבוה ברשימת הקריאה שלכם.

הפרקים הראשונים של The Just City.

"הקוסמים" – מחשבות אמצע ספר

זה יהיה פוסט נטול ספוילרים.

אני פחות או יותר באמצע הספר הזה של לב גרוסמן, שזכה להמון שבחים, והוא כל הזמן מעצבן אותי. אני קורא מעט, ואז זונח אותו. ואז קורא עוד קצת, ושוב נוטש. אחרי חצי ספר בערך אני חושב שהבנתי סוף-סוף למה.

הספר מספר את סיפורו של קוונטין, נער מברוקלין שלומד במכללה לקוסמים. יש כל מיני דברים קטנים שמפריעים לי – דמות ראשית מעצבנת, דמויות משנה קלושות – אבל רק עכשיו הבנתי מה הבעיה האמתית של הספר הזה מבחינתי – גרוסמן לא מפתח את סיפורי המשנה שלו. בעלילה הכללית משולבים מאורעות שונים, ולכל אחד מהם יש (עד עכשיו) התחלה וסוף ברורים. הם לא בהכרח ברורים מבחינת המקור והמניעים שלהם, אבל הם מתחילים ומסתיימים.

אבל המאורעות האלה לא מצטרפים לשלם אורגני אחד. חלקם תורמים לפיתוח הדמות של קוונטין, אבל נראה שההשפעה של אחרים חולפת בלבד, ומן העוצמה שלהם מתבקש שההשפעה תהיה הרבה יותר גדולה. הם לא משתלבים יחד לעיצוב ופיתוח הדמות של קוונטין. גרוסמן מתאר את ההשפעה של מאורע על קוונטין, ואז זונח אותו ועובר למאורע הבא. הייתי מצפה שהוא יראה איך השינוי שחולל בו מאורע א' השפיע על התגובה שלו למאורע ב', וזה לא ממש קורה.

המאורעות גם לא משתלבים בעלילה הגדולה. לאחר שמשבר אחד נפתר, אנחנו לא רואים את ההדים שלו במאורעות הבאים. ושוב, אלה מאורעות גדולים ורציניים שהייתי מצפה לראות את ההשפעה המתמשכת שלהם. אם כי זה קשור גם לעובדה שהספר כל כך מרוכז בדמות של קוונטין.

עכשיו, באמצע הספר, סוף-סוף, יש רמזים לכך שאולי גרוסמן מתכוון לאסוף את הקצוות יחד למשהו שלם. אבל די נגמרה לי הסבלנות אליו. הדמות של קוונטין לא מספיק מעניינת והפיתוח שלה לא מספיק מעניין, והעלילה הגדולה קלושה. נמאס לי לקרטע מאנקדוטה אחת לבאה אחריה בלי שהן מתחברות למשהו ממשי.

הדת של חולית, הדת ב"חולית"

כנס "בדיון" השנה הוקדש לספר חולית, במלאות חמישים שנה לצאתו לאור, וכותרתו הייתה "חולית ובוני עולמות אחרים". במסגרת הכנס דיברתי על דת בחולית – על הדרך שבה פרנק הרברט בונה את הדת בספר (ובסדרת הספרים) ועל הדרך שבה הוא משתמש בדת כדי לבנות את העולם הספרותי שלו.

חלקה הראשון של ההרצאה התבסס על רשומה שכתבתי בשנה שעברה, ובה ניסיתי להראות שלמעשה הרברט בונה "דת בלי דת". הספר אמנם רווי בהתייחסויות לדת, אבל מעט מאוד מידע נמסר על אודות הדת הזו. אם אתם לא מכירים אותה, כדאי לדעתי לקרוא את הרשומה ההיא לפני שאתם ממשיכים.

בניית הדת

ראשית אני רוצה לנסות ולהראות איך הרברט מצליח ליצור את הרושם שיש ביקום שלו דת מלאה ומפותחת בלי שהוא מתאר אותה כלל. זה נעשה על ידי שימוש בכלי ספרותי אחד עיקרי – שימוש חוזר ונשנשה במונחים בעלי הקשר דתי מוכר בלי לפרט את הרקע שלהם בספר. בלי לחוש כלל, הקוראים, שמכירים את ההקשר של המושגים מחיי היום-יום שלהם, משלימים את העולם הדתי שאליהם שייכים מושגים אלה. אחת ההשפעות המעניינות של טכניקה זו היא שבעוד שלכל הקוראים כנראה יש מרחב מושגי משותף לגבי טבעה של הדת של חולית, הפרטים שלה שונים מקורא לקורא.

המושג העיקרי שמעורר הקשרים דתיים בחולית הוא זה שבו משתמש הרברט לאפיין את פול – "משיח" או "נביא". אלה הם מושגים כה מוכרים וכה מובנים מאליהם, שאנחנו לא שמים לב כלל שאין מאחוריהם תוכן שהיינו מצפים למצוא בהם. "משיח" במובנו הבסיסי ביותר הוא אדם שקודש לאל במשיחה בשמן קודש. אין שום אקט שבו פול מוקדש לאל כלשהו. הדבר הקרוב ביותר, מבחן גום ג'באר, הוא מבחן סטנדרטי של בנות גשרית לכל מי שעשוי להיות "בן אנוש" כהגדרתן. למעשה, אין גם אל שאפשר לקדש לו את פול, מכיוון שכפי שהראיתי ברשומה הקודמת אין לנו מידע לגבי האל של חולית. זה נכון גם אם אנו בוחנים את פול בתפקידו כנביא – אין לו שום בשורה שהוא מביא, ואין שום ישות אלוהית שהעניקה לו את הבשורה הזו. ובכל זאת, מכיוון שאנו כה מורגלים למונחים האלה, אנו משלימים את החסר גם ללא שהרברט מפרש אותו.

מושג חשוב אחר בבניית הדת של חולית הוא "זנסוני", הכינוי העיקרי שמתקשר לדת ולדתיות בעולם זה. הוא מורכב משני חלקים – "סוני", שהוא הכינוי למוסלמי השייך לזרם העיקרי של האסלאם, ו"זן" המתקשר לתורות רוחניות של המזרח הרחוק. רוב הקוראים מכירים את המונחים האלה באופן כללי, אבל לא לפרטיהם. התוצאה היא יצירת רושם של דת המורכבת מבסיס אסלאמי כלשהו (רושם המחוזק בתיאורים של הדררים דמויי הבדווים והשימוש במילים שמוצאן בשפות מזרח תיכוניות בספר) עם תוספת של מרכיב ששאוב מהמזרח הרחוק. את הרושם הזה אנחנו יוצרים לעצמנו, כמעט ללא עזרה מהרברט.

גם כאשר הרברט עוסק בכתבי הקודש של הדת הוא נוקט באותה שיטה. השם של כתבי הקודש העיקריים של הדת בחולית גם הוא תערובת של מונחים בעלי הקשרים דתיים ברורים, הפוטרים את הרברט מהצורך לתאר את תוכנם.[1] הספר נקרא "התנ"ך הקתולי של אוראנג'". שני המונחים הראשונים טעונים במשמעויות ובהקשרים. כולנו יודעים מהו "תנ"ך", ולרובנו המילה אפילו מתקשרת לציטוטים ספציפיים. יש לציין שההקשרים למילה "תנ"ך" שיש לנו כישראלים שגדלו בתרבות יהודית שונים מאלה שיהיו לאמריקאים שגדול בתרבות נוצרית למשמע המונח bible. לכל הפחות, עבור אמריקאים כאלה זה יכלול את הברית החדשה בנוסף לתנ"ך העברי.

אני לא חושב שצריך להכביר מילים על הקשרים שהמונח "קתולי" יוצרים אצל כל קורא לכנסייה הקתולית. אעיר רק שיכול להיות שהרברט השתמש במונח דווקא במשמעות המקורית של המילה – דבר מה כלל עולמי, אוניברסלי. אבל עבור רוב הקוראים ההקשר המידי הוא לכנסייה הקתולית וכל הכרוך בכך. כך עצם שמו של ספר הקודש מעורר הקשרים דתיים ספציפיים בקוראים.

מקום מיוחד בהקשר זה שמור למסדר בנות גשרית. כפי שהראיתי באותה רשומה, בנות גשרית אינן ארגון דתי. על פי הודאתה של האם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם באוזני פול עיסוקן הוא פוליטיקה, ובחינה של המסדר לאורך הספרים לא מגלה תאולוגיה או עקרונות אמונה כלשהם. אבל זהו אכן מסדר, והוא נוסד על בסיס הארגון והמבנה של מסדרי נזירות נוצריים. מכיוון שאנו מזהים בבנות גשרית את הפנומנולוגיה של מסדרים נוצריים, את המבנה וההתנהגות שלהם, אנו מניחים אוטומטית שלמסדר אכן יש תאולוגיה כזו. החשאיות שלו מקלה על הקורא להניח שאכן יש דברים בגו, שהוא פשוט אינו מודע להם.

שימוש דומה הרברט עושה גם בפרקטיקות דתיות. אנחנו רגילים מעולם היום-יום שלנו שמאחורי פרקטיקות דתיות – חבישת כיפה, הליכה לכנסייה, תפילה חמש פעמים ביום – עומדת מערכת אמונית. הרברט אינו מתאר הרבה פרקטיקות כאלה, אבל כאשר הוא כן מתאר אותן, הוא גורם לנו להניח שגם מאחוריהן יש מערכת כזו, המיוחדת לעולם בספר. כל אלה מצטרפים יחד ליצירת "דת ללא דת" בספריו של הרברט.

יצירת העולם

את המאפיינים הדתיים הבולטים שהרברט מחדיר בספריו הוא מנצל כדי לבנות את העולם הספרותי שלו. זה נעשה בשלושה מישורים – בניית החברה, יצירת מניעי עלילה, ואפיון הדמויות.

בניית החברה

יש שתי חברות חשובות בעולם של חולית – החברה הקיסרית הכללית, והחברה הדררית שהיא המתוארת בפירוט מן השתיים. הרברט משתמש בדת כדי לאפיין את שתי החברות האלה, או לפחות חלקים שלהן.

אפיון החלק הדתי של החברה הקיסרית נעשה באמצעות בנות גשרית. לבנות גשרית יש, כפי שהראיתי לעיל, אפיון דתי ברור, והן נוכחות בכול. בעולם הקיסרות יש לבנות גשרית כוח פוליטי רב – הן יועצות לקיסר ושולטות בבחירת היורש שלו, יש להן מהלכים בגילדת החלל ובאנק"ס והן (או חניכות שלהן כמו ג'סיקה) נמצאות בתי האצולה הגדולים. האפיון הדתי שלהן גורם לנו להניח שלא במודע שבחברה הקיסרית כל הכוח העצום הזה נמצא בידי ארגון דתי. אם תרצו, הן המקבילה של המסדר הטמפלרי בשיא כוחו.

אבל יש מאפיין נוסף של בנות גשרית שתורם לאפיון החברה, והוא קשור גם לדרך שבו הן מוצגות לראשונה בספר. חולית נפתח במבחן גום ג'באר, באם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם שבאה לבחן אם פול ראוי להיקרא בן אנוש. ההצגה הזו גורמת לנו להכיר בהן, אולי לא במודע, כשומרות הסף של האנושות. בנות גשרית על המטען הדתי המעורפל שלהן נראות כניחנות בידע מיוחד שמאפשר להן "לסנן חול בכברה" ולבור את בני האדם מן החיות. כלומר, הן מחזיקות במפתח להשתייכות לקבוצת עילית בחברה הקיסרית.

אבל החברה הדתית ביותר המתוארת בחולית היא גם החברה החשובה ביותר להתפתחות העלילה. הדת לא רק מאפיינת יותר מכל את הדררים, היא זו שמעניקה להם את כוחם המיוחד. "אראקיס נוצר כדי להכשיר את המאמינים", אומר הפתגם הדררי. האמונה שלהם היא שמעניקה להם את האחדות והלהט שמאפשרים להם לגבור על כוחות הארקונן ואפילו על לגיונות הסרדאוקר של הקיסר. ברשומה שכתבתי ב"בלי פאניקה" בזמנו דנתי בהקבלות שבין התורה הסוציולוגית של אבן ח'לדון לבין החברה המתוארת בחולית, שבה אפשר לעמוד גם על התפקיד המיוחד של הרגש הדתי בעוצמה של נוודי המדבר.

הנעת העלילה

נקודת הפתיחה של העלילה של חולית נוצרת על ידי בנות גשרית, ממניעים שיש להם לכל הפחות "ניחוח" דתי. פול והמטען הגנטי שלו המעניק לו יכולות מיוחדות הם הציר שעליו נסוב העלילה, והם תוצר של תכנית הזיווגים של בנות גשרית. אין לנו שמץ מושג מדוע בנות גשרית רצו להשיג את "קפיצת הדרך" ומה קיוו להשיג באמצעותו, אבל לולא היו מנסות להשיג אותו פול לא היה נוצר. אבל באופן המובהק ביותר העלילה מונעת על ידי דת כאשר אנחנו בוחנים את הדררים.

מכיוון שהם החברה החשובה ביותר בספר ומכיוון שחברה זו ניחנה ברגש דתי מפותח, הניצול של הדררים כדי להניע את העלילה הוא בעל גוון דתי מובהק והוא החשוב ביותר בספר. הרגש הדתי של הדררים מנוצל להניע את עלילת חולית שלוש פעמים. ראשית, ובצורה הפחותה ביותר, זה נעשה על ידי בנות גשרית. הן שותלות את אגדות "מיסיון החסות" שלהן בקרב הדררים ומשלבות אותן במארג הדתי שלהם. אגדות אלה הן שמאפשרות לפול ולג'סיקה למצוא מקום בקרב הדררים לאחר תבוסת בית אטראידס ומאפשרות את המשך העלילה מעבר לנקודה זו.

הניצול השני של הרגש הדתי של הדררים הוא על ידי בני משפחת קיינס, פארדוט ובנו לייאט. הם מנצלים את הלהט הדתי של הדררים כדי לנסות ולקדם את החזון האקולוגי שלהם לאראקיס, את התמורה של העולם לעולם פורח. עדות יפה לכך אנחנו רואים לאחר שפול הורג את ג'אמיס, בטקס השבת מימיו של ג'אמיס למאגר. במהלך טקס זה סטילגאר מדקלם את החלום של התמרת העולם, החלום ש"לעולם לא יחסרו עוד מים לאיש" והדררים עונים אחריו "בי לא כיפא" (מילולית "בלי לשאול איך"). ג'סיקה, הצופה בטקס זה מן הצד מצוידת בהכשרת בנות גשרית שלה, מזהה את הבסיס לטקס הדתי הזה חושבת לעצמה "זהו חלומו של מדען ... והאנשים הפשוטים האלה מלאים בו". (ע' 384)

ולבסוף הניצול החשוב ביותר של הרגש הדתי הדררי לקידום העלילה הוא הניצול של פול. המטרה המידית של פול פשוטה – להשיב לעצמו את מקומו כדוכס ולנקום את נקמת אביו. הגורמים הנוספים, החזון הנבואי שלו וכן הלאה, מצטרפים לאותו מניע בסיסי. כדי לעשות את זה, הוא מגייס את הרגש הדתי של הדררים, את אגדות מיסיון החסות המזהות אותו כ"לסאן אל-ע'איב" ("הקול שמחוץ לעולם") ואת ההבטחות של בני קיינס לגן עדן עלי אדמות בחולית, ויוצר כוח דתי מובהק.

אפיון הדמויות

פול הוא, כמובן, הדמות החשובה ביותר בספר ואפיונה הדתי מובהק, אבל חשוב להעיר לפני הדיון בו שגם דמויות משנה בחולית מאופיינות במאפיינים דתיים. בנות גשרית, מהאם הנערצה גאיוס הלן ועד ג'סיקה ואירולן, משויכות למסדר וככאלה נצבעות בצבעים הדתיים שלו. דררים כמו סטילגאר ניחנים מעצם טבעם באפיון דתי מובהק, וברגע נוגע ללב לקראת סוף הספר פול מביט בגורני האלק ותוהה אם הוא איבד ידיד כדי לזכות במאמין. (ע' 567)

אבל הדמות החשובה ביותר בספר היא כמובן פול, והוא משיח ונביא. אבל פול מאופיין כנבחר עוד לפני שמשויכות לו תכונות דתיות מובהקות כאלה. הספר נפתח במבחן גום ג'באר של פול שבסיומו מכריזה האם הנערצה "מעולם לא עמד ילוד-אשה בכאב כה רב". (ע' 17) פול לא רק עבר את המבחן שמבדיל בין בני אנוש לחיות, הוא עמד בו למרות השאיפה הלא מודעת של הבוחנת שלו שייכשל בו. הוא האחד, הנבחר. כל המאפיינים הדתיים האחרים שלו יהיו בבחינת הכרה רשמית בבחירה בו.

שלושת המרכיבים הקריטיים האלה של יצירות עלילה – חברה, מניעים ודמויות – מצטרפים לבניית עולם ספרותי שספוג בדת, אף שאין לנו מושג מדויק על אודות טיבה של דת זו.

 

---

[1] טענתי בהרצאה שיש לנו רק ציטוט אחד מתוך התק"א בחולית, "במים ראשית כל חי". תיקנו אותי שציטוט אחר שיש בספר הוא "לא תעשה לא מכונה בצלם רוח האדם", וזו אכן הייתה טעות שלי. עוד טענו שיש ציטוטים נוספים, שחלקם לקוחים מתוך התנ"ך העברי, רובם מובאים על ידי גורני האלק. זה נכון, אבל חשוב לציין שגורני מתואר כמי שראשו מלא פתגמים, פסוקים ושירים, והציטוטים שלו מובאים ללא הפניה. יכול להיות שהוא מצטט מהתק"א, אבל אין לנו דרך לדעת את זה. דווקא האפיון שלו כמי שראשו מלא בציטוטים עלומים יכול לרמוז שהוא מצטט ממקורות נדירים הרבה יותר.