קופסאות מסתורין – שני סוגים של אכזבות

בעיניי, הדבר הכי טוב שג'יי ג'יי אברמס אי-פעם עשה הייתה הרצאת TED שלו. הוא מדבר בה על התפיסה שעומדת במרכז כל היצירות שלו – קופסת המסתורין. שווה לראות את ההרצאה, היא מצוינת (ואשבץ אותה בסוף הפוסט), אבל אם לתמצת את דבריו הרעיון הוא שכל סיפור הוא קופסה שמכילה דבר מה מסתורי. המניע של הקוראים או הצופים ללכת בעקבות הסיפור הוא הניסיון לגלות מהו אותו מסתורין הממתין בתוך הקופסה.

שני יוצרים שפחות או יותר בכל יצירה שלהם אפשר לראות את העיקרון הזה בפעולה בצורה ברורה (שלא לומר בוטה) הם אברמס עצמו ומ' נייט שאמלאן. כל אחד מהם מיישם את העיקרון בדרך אחרת, שהפכה להיות לסימן היכר שלו, ולכל אחת מהדרכים האלה קל מאוד להיכשל, כל אחת בדרכה.

אברמס הוא אמן מה שאני מכנה "שיטת הבצל". הוא מדבר בהרצאה שלו על קופסאות בתוך קופסאות, על כך שבכל פעם שאנו חושבים שפתחנו את הקופסה וגילינו בתוכה את המסתורין, מסתבר לנו שזו למעשה רק קופסה נוספת. ואם נבחן את היצירות שלו נראה שהרבה פעמים זה אכן המצב. הבעיה של אברמס, והסיבה העיקרית שבגללה אני לא אוהב את הדברים שלו, היא שהוא שוכח את המסתורין. פעמים רבות מדי בסופו של דבר, אחרי שסיימנו לפתוח את כל הקופסאות שלו, אין בפנים דבר. אני קורא לזה שיטת הבצל לא רק בגלל השכבות, אלא כי זה מזכיר לי את האמירה המיוחסת לר' נחמן מברסלב שהאדם הוא כמו בצל – מקלפים אותו שכבה אחרי שכבה ובסופו של דבר בפנים תמצא רק דמעה.

קופסת המסתורין של שאמלאן שונה. היא פשוטה הרבה יותר, אבל עקבית באותה מידה. שאמלאן עובד על הטוויסט, על התפנית המפתיעה, הגילוי הלא צפוי. משהו הוא לא כפי שהוא נראה. כל מי שראה אי-פעם סרט של שאמלאן מכיר את התכסיס הזה. וזהו גם פוטנציאל הכישלון של שאמלאן, מכיוון שלאחר שראינו שניים-שלושה סרטים שלו אנחנו באים לסרט הבא בידיעה שהתפנית צפויה, ומבלים את רוב הסרט בניסיון לנחש מהי. במקום לאמץ את העולם של הסרט כך שהתפנית תפתיע אותנו, אנחנו מתייחסים מראש לכל פרט בעולם הזה כפוטנציאל להיות המסתורין שבקופסה. כך אנו נשארים חיצוניים לסרט ולא משתלבים בתוך סיפור העלילה.

אומר כאן במאמר מוסגר שאני מעדיף את שאמלאן על אברמס פשוט בגלל שהדמויות שלו בדרך כלל הרבה יותר מעניינות. אני אמנם מגיע לסרטים שלו בידיעה מראש שהולכת להיות תפנית, אבל הוא בונה דמויות מורכבות ומעניינות (והרבה פעמים אקסצנטריות) שבכל זאת מרתקות אותי.

שתי צורות בניית המסתורין האלה אינן דיכוטומיות. אחת הדרכים הפופולריות לבנות מסתורין היא באמצעות שורה של תפניות עלילה שמגלות פרטים טפח אחרי טפח, קופסה אחרי קופסה אם תרצו, עד לגילוי המסתורין המרכזי. אצל ג'וס וידון אפשר למצוא שתי דוגמאות עדכניות יחסית לשילוב השיטות האלה. בסרט "בקתה ביער" זה נעשה בצורה מעולה, כאשר בכל פעם שחשבנו שאנו יודעים מה המניעים האמתיים של העלילה מתגלים מניעים נוספים. בסדרה "סוכני שיל"ד" זה עובד בצורה אחרת, כאשר הנאמנות האמתית של דמויות מתגלה שוב ושוב כשונה מכפי שחשבנו בתחילה. מכיוון שהסדרה אינה יצירה מוגמרת (ומכיוון שהיא חלק מהיקום הקולנועי הגדול יותר של מארוול) קשה לשפוט עד כמה מאפיין זה מוצלח. בעונה הראשונה גילויי הסוכנים הכפולים והמשולשים הפכו בשלב מסוים למטופשים ומגוחכים, אבל העונה השנייה מגלה סימנים שאולי בסופו של דבר הם יוליכו לגילוי בעל משמעות.

יהיה קל לפטור את התופעה כמחלה של ז'אנר האימה, אחרי הכול לא מעט מהיצירות שהזכרתי כאן משתייכות אליו, אבל זו תהיה טעות. היצירות מדע הבדיוני ופנטסיה לא מעטות נוטות להשתמש בטכניקות אלה, וזה נובע מעצם טבעה של הספרות הספקולטיבית. השימוש בהן כמעט מתבקש מאליו במה שמכונה Weird Fiction של לאבקראפט וממשיכיו (ואני לא מדבר כאן רק על יצירות במיתוס הלאבקראפטיאני, אלא גם על כותבים מודרניים כמו קלי לינק וג'ף ונדרמיר). אלה יצירות שמטבע הדברים חושפות רבדים נסתרים של המציאות היום-יומית, בניגוד ליצירות שבמובהק מעבירות אותנו לעולמות שונים, מד"ביים או פנטסטיים.

אבל לא קשה לחשוב גם על יצירות מדע בדיוני ופנטסיה מובהקות יותר שיכולות לעשות שימוש בכלים האלה. הם יכולים להיות כלי מצוין ליצירת הזרה – האם השכן החביב והנורמלי למראה הוא למעשה חייזר, או ערפד? הם יכולים לשמש כדי ליצור, שוב ושוב, ספק אצל הקורא בנוגע למוסכמות הבסיסיות ביותר של העולם המתואר ביצירה. מגוון השימושים בתפניות עלילה ובחשיפת רבדים ומניעים הוא אינסופי. וזה בסדר. אין בכך רע כשלעצמו. אבל אברמס ושאמלאן צריכים להיות תמרורי אזהרה לבעיות שעלולות להיווצר בשימוש בטכניקות האלה.

הם מצביעים על שתי סכנות ההפרזה העיקריות בשימוש בכלים האלה: יצירת מסתורין לשם המסתורין, לשם הקסם שהוא מהלך כל הקוראים (וגם על כותבים) בלי להקדיש די מחשבה למהות שצריכה לעמוד בבסיסו; ההתמכרות להפתעה, הניסיון לערער את הקורא בכל שלב ושלב בלי להקדיש די תשומת לב למטרת התפניות העלילתיות.

מועמדי נבולה, ועוד קצת

רשימת היצירות המועמדות לפרס הנבולה התפרסמה השבוע.

בין הספרים אפשר למצוא את "בעיית שלושת הגופים", ספר מדע בדיוני מתורגם מסינית שכל העולם ואשתו מדברים עליו (טרם יצא לי לקרוא אותו), את Ancillary Sword שהוא ההמשך ל"אנסילרי ג'סטיס" של אן לאקי שזכה בשנה שעברה בכל פרס אפשרי (ולדעתי ההייפ סביבו היה מוגזם); ואת "השמדה" של ג'ף ונדרמיר החותם את הטרילוגיה שלו מהשנים האחרונות (שאין לי מושג מתי יהיה לי זמן לקרוא).

בין הנובלות אפשר למצוא את "כולנו בסדר גמור" המצוינת של דריל גרגורי (הידוע בכינויו האיש הנחמד ביותר בעולם) ובין הסיפורים הקצרים את "נשימת מלחמה" של אלייט דה בודארד, שיוצרת את אחד העולמות הכי מעניינים שיצא לי לקרוא בסיפורי "סו-יא" שלה והיא באופן כללי סופרת מצוינת. קשה לי להאמין שיהיה לי זמן, אבל אם כן אנסה לקרוא את המועמדים בקטגוריות הקצרות ולהעלות סקירות כאן.

עוד קצת

שתי אסופות חדשות שיוצאות בהוצאת Jurassic London - "יהודים נגד זומבים" ו"יהודים נגד חייזרים". שתיהן נערכו על ידי לביא תדהר ורבקה לוין, ושתיהן כוללות סיפרים של סופרים ישראלים. הן יוצאות במהדורות דיגיטליות בלבד כרגע, אם כי תהיה מהדורה מוגבלת בכריכה רכה.

שינוי כללי חברות ב-SFWA

SFWA הוא איגוד סופר המדע הבדיוני והפנטסיה של אמריקה, והוא גם איגוד סופרים המדע הבדיוני והפנטסיה הגדול והחשוב בעולם. בין השאר, הוא מעניק את פרסי הנבולה, שהזוכים בהם נבחרים על ידי חבריו. הזכאות להיכלל בו תלויה בחישוב של מספר המילים שפרסם סופר בתשלום, ובגובה התשלום שקיבל. לפני ימים אחדים התפרסמה ידיעה באתר האיגוד שעל פיה יוגמשו כללי החברות, וגם מי שמפרסמים בהוצאות קטנות או בהוצאה עצמית יוכלו גם הם להיות חברים באיגוד, בכפוף לסכום הכסף שהכניסו להם מכירות הספרים והסיפורים.

התגובות לידיעה באתר משקפות במידה רבה את התגובות שראיתי ברשת – רובן משבחות, והמתמרמרים מתחלקים ל"לי אין בעיה להיכנס, אבל זה לא הוגן כלפי אחרים", "זאת מחווה ריקה מתוכן כי רוב העצמאיים לא מגיעים לסף" ו"למה אתם חושבים שהם רוצים בכלל להיות חברים." יהיו התגובות אשר יהיו, זוהי הכרה של אחד הגופים השמרניים ביותר בתחום בשינויים המתחוללים בעולם ההוצאה לאור היום.

על השעיית חוסר האמונה, ואמון

השעיית חוסר האמונה (Suspension of Disbelief או "סספונד" כפי שהיא מכונה לעתים) היא היכולת או הנכונות לקבל את הפנים הלא הגיוניים, מרחיקי הלכת או המופרכים של יצירה. ככל שפנים אלה מרחיקי לכת יותר, כך הדרישה לקבל אותם חשובה יותר. במדע בדיוני ובפנטסיה, שמטבעם מרוחקים מחיי היום-יום ומחוויות שאנו מכירים באופן אינסטינקטיבי, הדרישה הזו חשובה במיוחד. לא תמיד אנחנו מודעים לכך שבבסיס הנכונות הזו להשעות את חוסר האמונה עומד אמון, האמון שאנו הקוראים (או הצופים) מוכנים להעניק ליצירה או ליוצר.

קל יותר לתת אמון ביוצר מאשר ביצירה של יוצר שאיננו מכירים. כאשר אנו נותנים אמון ביוצר זה נעשה מתוך בסיס של היכרות, מתוך אמון שכבר פיתחנו בעבר. האהבה שלנו או ההערכה שלנו ליצירות קודמות של היוצר מלמדות אותנו שאפשר לסמוך עליו שינצל את המרכיבים מרחיקי הלכת של היצירה, ואת השעיית חוסר האמונה שלנו, בדרך שאנו מעריכים. כאשר מדובר ביצירה של יוצר שאיננו מכירים, היצירה צריכה לעורר בנו את האמון הזה בכוחות עצמה.

האמון הזה יכול להיות בדמויות שאותן אנו מוצאים משכנעות או מעניינות דיין כדי לקבל את המאפיינים שלהן, את נסיבות החיים שלהן או את העולם שלהן שמצריכים השעיית חוסר אמונה. אני חושב גם שלהומור יכול להיות תפקיד גדול בעיצוב דמות כזו. כשאנחנו צוחקים אנחנו שוכחים לבקר את הטקסט והדמות, והומור פעמים רבות ממילא בנוי על הגזמה. האמון יכול להיות בעלילה מעניינת או מותחת עד כדי כך שנקבל את חוסר ההיגיון שבה. אם האקשן סוחף מספיק בשביל שנלך אחריו שבי, או התעלומה מעניינת דיה כדי שנשקע בפתרונה, ניתן בהם די אמון בשביל להשעות את חוסר האמונה שלנו בפרטים אחרים של היצירה. רוב סרטי האקשן וספרי המתח והפעולה מסתמכים על כך.

באופן מעניין במקרה של ספרי מדע בדיוני דווקא העולם המומצא, לכאורה החלק הכי פחות אמין ביצירה, יכול להיות המוקד למתן האמון הזה. אם העולם הזר מעניין מספיק בזרותו, הוא יכול להיות מניע להשעיית חוסר האמונה כדי לראות לאן היוצר ייקח אותו. במיטבן, יצירות בדיוניות משלבות את כל המרכיבים האלה כדי לגרום לנו להשעות את חוסר האמונה ולסחוף אותנו לתוך העולם הבדיוני שלהן.

כפי שכבר אמרתי, ליוצרים שאנו מכירים (ואוהבים) יותר קל לזכות באמוננו ובהשעיית חוסר האמונה שלנו. קודם כל אנחנו אוהבים אותם ולכן מראש ה"הגנות" שלנו נמוכות יותר, אנחנו מוכנים לתת להם ליהנות מהספק. מיצירות קודמות שלהם למדנו שהשעיית חוסר האמונה תניב תוצאות שאנו ניהנה מהן. נוסף על כך יוצרים רבים חוזרים לעולמות שבהם כבר כתבו, עולמות שאנו מכירים כבר ולכן יש פחות "חוסר אמונה" בהם שאנחנו צריכים להשעות – זו מעין שיבה הביתה. יתר על כן, במקרים כאלה יש לנו עניין מראש להשעות את חוסר האמונה ביצירות כדי לעקוב אחרי דמויות ועלילות מוכרות ואהובות.

עבורי אחד היוצרים האלה שזוכים מראש לאמון רב הוא ויליאם גיבסון, וכאשר קראתי לאחרונה את הספר החדש שלו, The Peripheral, הבנתי שגיבסון מנצל את האמון הזה שאנו (או לפחות אני) מוכנים לתת בו בדרך נוספת, ויש בכך צורך רב. הספר מסופר במקביל בשני קווי עלילה, שיש בהם לא מעט מונחים לא ברורים ועולם שאינו מובהר כל צורכו. חוסר הבהירות מתחיל מהרגע הראשון, מהפרק הראשון שבו גיבסון זורק את הקורא לתרבות זרה תוך שימוש במונחים רבים שאינם מובנים. רק עם הזמן מתברר היחס בין שני קווי העלילה, ותוך כדי כך מתבררים המושגים והעולם הולך ולובש צורה.

אבל גיבסון לא מבקש את אמוננו רק על סמך היכרות העבר שלנו אתו. אחת הדמויות המעניינות והטובות ביותר שקראת בזמן האחרון עושה רבות כדי לאפשר לנו להשעות את חוסר האמונה בעולם שגיבסון יוצר. פלין, הגיבורה של הספר ודמות נקודת המבט של אחד מקווי העלילה, היא אחת מהדמויות האמינות ביותר שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. יש בה שילוב של פשטות ומורכבות ולצד האירועים משני העולם שבהם היא מעורבת מעסיקות אותה גם דאגות יום-יום שהעסיקו אותה לפני שאירועים אלה החלו. מאפיינים אלה ואחרים הופכים אותה לדמות מרתקת, ובעיקר לדמות אמינה.

האמון שאנו נותנים בדמותה של פלין (ובדמויות אחרות בשני קווי העולם) מאפשר לנו לקבל את הפנים ה"לא אמינים" של העולם העתידי של גיבסון. האמון הזה בדמויות גורם לנו, באופן לא מודע לעתים, להאמין שגיבסון יודע מה הוא עושה. הוא מאפשר לנו לסמוך עליו שיש היגיון בבסיס העולם שלו, שהוא יוביל אותנו להסבר שיצדיק את השעיית חובר האמונה הארוכה הזו. וגיבסון אכן עושה זאת.

אני מניח שהספר The Peripheral לא ידבר לכולם. יש שימצאו אותו בלתי מובן או דחוס מדי, כפי שקורה לעתים עם יצירות של גיבסון. אבל זהו אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון. עבורי, העולם המרתק שגיבסון יוצר בו והדמויות האנושיות שלו מצדיקים את הסבלנות ואת השעיית חוסר האמונה הארוכה הדרושות.

משהו קצר על סיפורים קצרים

אני קורא בזמן האחרון הרבה סיפורים קצרים. זה התחיל בכך שהורדתי את התמורות שלי משני פרויקטים שתמכתי בהם בקיקסטארטר – האחד היה זה של כתב העת החדש Uncanny והאחר היה הפרויקט "נשים הורסות את המדע הבדיוני" שהתרחב להיות "נשים הורסות את כל הז'אנרים" – שהיו גיליונות של כתבי עת. לזה נוסף ספר סיפורי מדע בדיוני צבאי והסיפורים של פרויקט מאורות של השנה. זה הזכיר לי עד כמה אני אוהב סיפורים קצרים, ובעיקר עד כמה אני אוהב סיפורי מדע בדיוני קצרים.

האמירה שסיפורים קצרים הם לבו של המדע הבדיוני היא שחוקה, אבל רק לעתים רחוקות אפשר למצוא לה הסבר. ההסבר הניתן בדרך כלל לאמירה זו הוא תיאורי – הסיפורים הקצרים הם החזית של המדע הבדיוני, המקום שבו מתגלים קולות, סגנונות ונושאים חדשים. וזה נכון במידה מרובה. כך היה מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת שבהן הקמת כתבי העת למדע בדיוני יצרה את המסה הקריטית של היצירות שהפכה את הכתבים הבודדים של שלי, ורן וולס לז'אנר. אבל כשהתחלתי לחשוב על הנושא הגעתי למסקנה שאולי יש סיבה נוספת לכך שסיפורים הם לבו של המדע הבדיוני, וכדי להסביר אותה אני חייב לומר כמה מילים על הטעם האישי שלי.

אני מנימליסט בכל מה שקשור לכתיבה. יש לי פינה חמה מיוחדת בלב ליצירות המצמצמות את עצמן ליסודות ההכרחיים ותו לא. אני לא מדבר רק על כך שתיאורים משעממים אותי. בעיניי, סיפור שהוא כולו שני אנשים מדברים בחדר, אם הוא כתוב נכון, הוא קרוב לשלמות. סיפור כזה יכיל בתוכו מספיק מידע, מספיק רמזים, שיאלצו את הקורא לבנות בעצמו את העולם שמחוץ לחדר, ובעיניי זו אחת התכונות החשובות ביותר של יצירות אמנות.

תיאורים הם לא הדרך הנכונה למשוך קורא לסיפור, בעיניי. זו הדרך המשעממת לעשות את זה. זו דרך שמשאירה אותי אדיש. לעומת זה השארת רמזים מאלצת את הקורא להשלים את הסיפור והעולם בעצמו, ומאלצת אותו להפוך לחלק מהסיפור. בלעדיו, הסיפור והעולם לא יכולים להיות שלמים. זו אחת הסיבות שאני אוהב כל כך את קורדוויינר סמית, רשת הרמזים שהוא שותל בסיפורים שלו היא המסגרת שעליה הוא מזמין את הקורא ליצור יחד אתו את יקום "ההשגחה".

מבין הסיפורים שקראתי לאחרונה הסיפור "לו היית טיגריס, הייתיחייבת ללבוש לבן" עושה שימוש נפלא בכלי זה של משיכת הקורא לעולם. סיפורה של הדלי מתרחש בעולם דומה מאוד לעולמנו, והוא מסופר in media res, בעיצומם של הדברים. הסיפור אינו מתחיל בבניית העולם החלופי אלא נותן במשך כל הסיפור רמזים לאותו עולם, שגרמו לי לחשוב עוד ועוד על העולם שמחוץ לסיפור.

סיפורים קצרים הם הצורה הטובה ביותר לחיסכון הזה. מסגרת של סיפור קצר אינה משאירה לסופר מקום למרוח תיאורים ולהתפייט על שטויות. עורך טוב יודע אילו גורמים צריכים להישאר, ואיך לחתוך בבשר החי בלי להרוג את הסיפור.

המדע הבדיוני הוא כנראה הז'אנר שמרוויח מכך יותר מכל ז'אנר אחר. יש לכך שתי סיבות הנובעות מטבעו של הז'אנר הבורא עולמות חדשים ביצירותיו.

כאמור, במדע בדיוני פעמים רבות נבנים עולמות חדשים וזרים. כאשר הסופרים סומכים על הקוראים שישלימו לבדם חלק מהפרטים הם אינם צריכים להסתבך בכתיבת פרטים מרובים. די בתיאור חלק מהפרטים כדי לתת לקוראים נקודת מוצא שממנה יוכלו להמשיך ולהשלים את שאר העולם. כך אפשר להימנע ממצב שבו מרוב פרטים ותיאורים העלילה והדמויות הולכות לאיבוד. זה מאפשר לחדש, בלי להקריב את הספרות על מזבח העולמות החדשים.

הדרך האחרת שבה מאפיין זה מיטיב עם הז'אנר קשורה לדרישה שחיסכון זה בפרטים מציבה לקורא להתעמק בטקסט ולבנות את העולם בעצמו – זה מקל על השעיית חוסר האמונה. המדע הבדיוני דורש מהקוראים להאמין במצבים הרחוקים מאוד מחיי היום-יום שלהם, ושרבים מהם אינם אמינים במיוחד. כאשר סופרים דורשים מקוראים ליצור בעצמם חלק מעולם זה, קל להם יותר להפוך אותו לשלהם, להשעות את חוסר האמונה בפנים הבלתי אפשריים של העולם, ולקבל את הנחות היסוד של העולם הסיפור.

העובדה שסיפורים קצרים מעודדים חיסכון זה בתיאורים, היא ההופכת אותם מתאימים במיוחד למדע הבדיוני, היא ההופכת אותם, גם היום, במידה מסוימת ללבו של הז'אנר.