משהו קצר על סיפורים קצרים

אני קורא בזמן האחרון הרבה סיפורים קצרים. זה התחיל בכך שהורדתי את התמורות שלי משני פרויקטים שתמכתי בהם בקיקסטארטר – האחד היה זה של כתב העת החדש Uncanny והאחר היה הפרויקט "נשים הורסות את המדע הבדיוני" שהתרחב להיות "נשים הורסות את כל הז'אנרים" – שהיו גיליונות של כתבי עת. לזה נוסף ספר סיפורי מדע בדיוני צבאי והסיפורים של פרויקט מאורות של השנה. זה הזכיר לי עד כמה אני אוהב סיפורים קצרים, ובעיקר עד כמה אני אוהב סיפורי מדע בדיוני קצרים.

האמירה שסיפורים קצרים הם לבו של המדע הבדיוני היא שחוקה, אבל רק לעתים רחוקות אפשר למצוא לה הסבר. ההסבר הניתן בדרך כלל לאמירה זו הוא תיאורי – הסיפורים הקצרים הם החזית של המדע הבדיוני, המקום שבו מתגלים קולות, סגנונות ונושאים חדשים. וזה נכון במידה מרובה. כך היה מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת שבהן הקמת כתבי העת למדע בדיוני יצרה את המסה הקריטית של היצירות שהפכה את הכתבים הבודדים של שלי, ורן וולס לז'אנר. אבל כשהתחלתי לחשוב על הנושא הגעתי למסקנה שאולי יש סיבה נוספת לכך שסיפורים הם לבו של המדע הבדיוני, וכדי להסביר אותה אני חייב לומר כמה מילים על הטעם האישי שלי.

אני מנימליסט בכל מה שקשור לכתיבה. יש לי פינה חמה מיוחדת בלב ליצירות המצמצמות את עצמן ליסודות ההכרחיים ותו לא. אני לא מדבר רק על כך שתיאורים משעממים אותי. בעיניי, סיפור שהוא כולו שני אנשים מדברים בחדר, אם הוא כתוב נכון, הוא קרוב לשלמות. סיפור כזה יכיל בתוכו מספיק מידע, מספיק רמזים, שיאלצו את הקורא לבנות בעצמו את העולם שמחוץ לחדר, ובעיניי זו אחת התכונות החשובות ביותר של יצירות אמנות.

תיאורים הם לא הדרך הנכונה למשוך קורא לסיפור, בעיניי. זו הדרך המשעממת לעשות את זה. זו דרך שמשאירה אותי אדיש. לעומת זה השארת רמזים מאלצת את הקורא להשלים את הסיפור והעולם בעצמו, ומאלצת אותו להפוך לחלק מהסיפור. בלעדיו, הסיפור והעולם לא יכולים להיות שלמים. זו אחת הסיבות שאני אוהב כל כך את קורדוויינר סמית, רשת הרמזים שהוא שותל בסיפורים שלו היא המסגרת שעליה הוא מזמין את הקורא ליצור יחד אתו את יקום "ההשגחה".

מבין הסיפורים שקראתי לאחרונה הסיפור "לו היית טיגריס, הייתיחייבת ללבוש לבן" עושה שימוש נפלא בכלי זה של משיכת הקורא לעולם. סיפורה של הדלי מתרחש בעולם דומה מאוד לעולמנו, והוא מסופר in media res, בעיצומם של הדברים. הסיפור אינו מתחיל בבניית העולם החלופי אלא נותן במשך כל הסיפור רמזים לאותו עולם, שגרמו לי לחשוב עוד ועוד על העולם שמחוץ לסיפור.

סיפורים קצרים הם הצורה הטובה ביותר לחיסכון הזה. מסגרת של סיפור קצר אינה משאירה לסופר מקום למרוח תיאורים ולהתפייט על שטויות. עורך טוב יודע אילו גורמים צריכים להישאר, ואיך לחתוך בבשר החי בלי להרוג את הסיפור.

המדע הבדיוני הוא כנראה הז'אנר שמרוויח מכך יותר מכל ז'אנר אחר. יש לכך שתי סיבות הנובעות מטבעו של הז'אנר הבורא עולמות חדשים ביצירותיו.

כאמור, במדע בדיוני פעמים רבות נבנים עולמות חדשים וזרים. כאשר הסופרים סומכים על הקוראים שישלימו לבדם חלק מהפרטים הם אינם צריכים להסתבך בכתיבת פרטים מרובים. די בתיאור חלק מהפרטים כדי לתת לקוראים נקודת מוצא שממנה יוכלו להמשיך ולהשלים את שאר העולם. כך אפשר להימנע ממצב שבו מרוב פרטים ותיאורים העלילה והדמויות הולכות לאיבוד. זה מאפשר לחדש, בלי להקריב את הספרות על מזבח העולמות החדשים.

הדרך האחרת שבה מאפיין זה מיטיב עם הז'אנר קשורה לדרישה שחיסכון זה בפרטים מציבה לקורא להתעמק בטקסט ולבנות את העולם בעצמו – זה מקל על השעיית חוסר האמונה. המדע הבדיוני דורש מהקוראים להאמין במצבים הרחוקים מאוד מחיי היום-יום שלהם, ושרבים מהם אינם אמינים במיוחד. כאשר סופרים דורשים מקוראים ליצור בעצמם חלק מעולם זה, קל להם יותר להפוך אותו לשלהם, להשעות את חוסר האמונה בפנים הבלתי אפשריים של העולם, ולקבל את הנחות היסוד של העולם הסיפור.

העובדה שסיפורים קצרים מעודדים חיסכון זה בתיאורים, היא ההופכת אותם מתאימים במיוחד למדע הבדיוני, היא ההופכת אותם, גם היום, במידה מסוימת ללבו של הז'אנר.