24.1.2015

על השעיית חוסר האמונה, ואמון



השעיית חוסר האמונה (Suspension of Disbelief או "סספונד" כפי שהיא מכונה לעתים) היא היכולת או הנכונות לקבל את הפנים הלא הגיוניים, מרחיקי הלכת או המופרכים של יצירה. ככל שפנים אלה מרחיקי לכת יותר, כך הדרישה לקבל אותם חשובה יותר. במדע בדיוני ובפנטסיה, שמטבעם מרוחקים מחיי היום-יום ומחוויות שאנו מכירים באופן אינסטינקטיבי, הדרישה הזו חשובה במיוחד. לא תמיד אנחנו מודעים לכך שבבסיס הנכונות הזו להשעות את חוסר האמונה עומד אמון, האמון שאנו הקוראים (או הצופים) מוכנים להעניק ליצירה או ליוצר.

קל יותר לתת אמון ביוצר מאשר ביצירה של יוצר שאיננו מכירים. כאשר אנו נותנים אמון ביוצר זה נעשה מתוך בסיס של היכרות, מתוך אמון שכבר פיתחנו בעבר. האהבה שלנו או ההערכה שלנו ליצירות קודמות של היוצר מלמדות אותנו שאפשר לסמוך עליו שינצל את המרכיבים מרחיקי הלכת של היצירה, ואת השעיית חוסר האמונה שלנו, בדרך שאנו מעריכים. כאשר מדובר ביצירה של יוצר שאיננו מכירים, היצירה צריכה לעורר בנו את האמון הזה בכוחות עצמה.

האמון הזה יכול להיות בדמויות שאותן אנו מוצאים משכנעות או מעניינות דיין כדי לקבל את המאפיינים שלהן, את נסיבות החיים שלהן או את העולם שלהן שמצריכים השעיית חוסר אמונה. אני חושב גם שלהומור יכול להיות תפקיד גדול בעיצוב דמות כזו. כשאנחנו צוחקים אנחנו שוכחים לבקר את הטקסט והדמות, והומור פעמים רבות ממילא בנוי על הגזמה. האמון יכול להיות בעלילה מעניינת או מותחת עד כדי כך שנקבל את חוסר ההיגיון שבה. אם האקשן סוחף מספיק בשביל שנלך אחריו שבי, או התעלומה מעניינת דיה כדי שנשקע בפתרונה, ניתן בהם די אמון בשביל להשעות את חוסר האמונה שלנו בפרטים אחרים של היצירה. רוב סרטי האקשן וספרי המתח והפעולה מסתמכים על כך.

באופן מעניין במקרה של ספרי מדע בדיוני דווקא העולם המומצא, לכאורה החלק הכי פחות אמין ביצירה, יכול להיות המוקד למתן האמון הזה. אם העולם הזר מעניין מספיק בזרותו, הוא יכול להיות מניע להשעיית חוסר האמונה כדי לראות לאן היוצר ייקח אותו. במיטבן, יצירות בדיוניות משלבות את כל המרכיבים האלה כדי לגרום לנו להשעות את חוסר האמונה ולסחוף אותנו לתוך העולם הבדיוני שלהן.


כפי שכבר אמרתי, ליוצרים שאנו מכירים (ואוהבים) יותר קל לזכות באמוננו ובהשעיית חוסר האמונה שלנו. קודם כל אנחנו אוהבים אותם ולכן מראש ה"הגנות" שלנו נמוכות יותר, אנחנו מוכנים לתת להם ליהנות מהספק. מיצירות קודמות שלהם למדנו שהשעיית חוסר האמונה תניב תוצאות שאנו ניהנה מהן. נוסף על כך יוצרים רבים חוזרים לעולמות שבהם כבר כתבו, עולמות שאנו מכירים כבר ולכן יש פחות "חוסר אמונה" בהם שאנחנו צריכים להשעות – זו מעין שיבה הביתה. יתר על כן, במקרים כאלה יש לנו עניין מראש להשעות את חוסר האמונה ביצירות כדי לעקוב אחרי דמויות ועלילות מוכרות ואהובות.

עבורי אחד היוצרים האלה שזוכים מראש לאמון רב הוא ויליאם גיבסון, וכאשר קראתי לאחרונה את הספר החדש שלו, The Peripheral, הבנתי שגיבסון מנצל את האמון הזה שאנו (או לפחות אני) מוכנים לתת בו בדרך נוספת, ויש בכך צורך רב. הספר מסופר במקביל בשני קווי עלילה, שיש בהם לא מעט מונחים לא ברורים ועולם שאינו מובהר כל צורכו. חוסר הבהירות מתחיל מהרגע הראשון, מהפרק הראשון שבו גיבסון זורק את הקורא לתרבות זרה תוך שימוש במונחים רבים שאינם מובנים. רק עם הזמן מתברר היחס בין שני קווי העלילה, ותוך כדי כך מתבררים המושגים והעולם הולך ולובש צורה.

אבל גיבסון לא מבקש את אמוננו רק על סמך היכרות העבר שלנו אתו. אחת הדמויות המעניינות והטובות ביותר שקראת בזמן האחרון עושה רבות כדי לאפשר לנו להשעות את חוסר האמונה בעולם שגיבסון יוצר. פלין, הגיבורה של הספר ודמות נקודת המבט של אחד מקווי העלילה, היא אחת מהדמויות האמינות ביותר שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. יש בה שילוב של פשטות ומורכבות ולצד האירועים משני העולם שבהם היא מעורבת מעסיקות אותה גם דאגות יום-יום שהעסיקו אותה לפני שאירועים אלה החלו. מאפיינים אלה ואחרים הופכים אותה לדמות מרתקת, ובעיקר לדמות אמינה.

האמון שאנו נותנים בדמותה של פלין (ובדמויות אחרות בשני קווי העולם) מאפשר לנו לקבל את הפנים ה"לא אמינים" של העולם העתידי של גיבסון. האמון הזה בדמויות גורם לנו, באופן לא מודע לעתים, להאמין שגיבסון יודע מה הוא עושה. הוא מאפשר לנו לסמוך עליו שיש היגיון בבסיס העולם שלו, שהוא יוביל אותנו להסבר שיצדיק את השעיית חובר האמונה הארוכה הזו. וגיבסון אכן עושה זאת.

אני מניח שהספר The Peripheral לא ידבר לכולם. יש שימצאו אותו בלתי מובן או דחוס מדי, כפי שקורה לעתים עם יצירות של גיבסון. אבל זהו אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון. עבורי, העולם המרתק שגיבסון יוצר בו והדמויות האנושיות שלו מצדיקים את הסבלנות ואת השעיית חוסר האמונה הארוכה הדרושות.

5 תגובות:

  1. אני קורא לזה 'הגיון פנימי' הגיוני שבסיפור פנטזיה הגיבור יסתכל בכדור בדולח (פלאנטיר?) ויראה דברים, לא הגיוני שהוא יפתח מחשב נייד ויתחבר לאינטרנט. מצד שני כבר נאמר 'כשהכול אפשרי שום דבר אינו מעניין' כי אם כדור הבדולח מספק את כל התשובות ואם את הדרקון אפשר להרוג במבט עיניו המכושף של הגיבור אז איפה הקונפליקט? איפה הדרמה ואיפה המתח? לכן צריך להיות הגיון כלשהו שאומר מה אפשר ומה אי אפשר בעולם שהסיפור מתרחש בו

    השבמחק
  2. אני לא הייתי קורה לזה suspension of disbelief, אבל אני אזרום איתך. יש הרבה ספרים שדורשים השקעה ראשונית והרבה אמון מצד הקורא: הארי פוטר הראשון דורש בערך 70 עמודים של "נו כבר" לפני שמתמכרים, ו-speaker for the dead של אורסון סקוט קארד (ההמשך המקורי למשחק של אנדר) נפתח בשיעור לא קצר בכלל בפורטוגזית. גיבסון בעצמו דרש הרבה אמון מקוראיו מאז ומתמיד ברמת הז'רגון ובכלל העולם שבו מתרחשים סיפוריו - למשל בניורומאנסר.

    אזכור אחרון בעניין: anathem של ניל סטיבנסון.

    נ.ב. המשותף לכל הדוגמאות לעיל: הן כללללל-כךךךךךך שוות את האמון וההשקעה של הקורא!

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה מערבב שני דברים שבשבילם צריך אמון, לדעתי.

      הארי פוטר מצריך סבלנות ואמון שהסיפור הולך לאנשהו, אבל לא סספונד. אישית, אחרי שני ספרים ששעממו אותי לא המשכתי הלאה, אבל לא בגלל בעיית הסספונד של העולם.
      בשני של קראד, שאותו מאוד אהבתי, אתה שוב צריך סבלנות אבל לא סספונד. אם לא "קנית" את העולם שהוא יצר בספר הראשון, זה כבר מאוחר מדי. זו בדיוק הנקודה שעליה דיברתי כשהזכרתי סופרים שכותבים בעולמות מוכרים.

      הז'רגון של גיבסון, לעומת זה, הוא בדיוק זה. אתה צריך להאמין שבשלב מסוים כל מיני מילים כמו stub שהוא זורק בתחילת The Peripheral יובהרו כאשר העולם יובהר. את "אנת'ם" עוד לא קראתי. מתישהו כשתהיה לי חצי שנה פנויה. :-)

      מחק
  3. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  4. טוב, כבר פעמיים נמחקה לי התגובה, אז אני אקצר. לדעתי מי שמערבב שני דברים זה אתה, וזה בסדר גמור, למרות שאני חושב שיש מקום להתקטננות קלה על סמנטיקה במקרה הזה. אני אישית מבדיל בין faith ל-leap of faith. הז'רגון של גיבסון או הפורטוגזית של קארד דורשים אמון במחבר, בעוד שהשימוש באשורית ע"י סטיבנסון ב-Snow Crash למשל דורש "סספונד" בגלל השימוש שלה כשמכשיר עלילתי ע"י המחבר.

    אני אישית זורם יותר עם ההגדרה של טולקין, אשר גורסת כי הקורא לא נדרש לסספונד אם הכותב עושה עבודה מספיק טובה ביצירת העולם הסיפורי, כי הוא פשוט מגדיר לעצמו מציאות משנית שהחוקיות בה מאפשרת לסיפור להיות הגיוני. רק במקרים שבהם הסופר נכשל בייצור עולם קונסיסטנטי נדרש הקורא לסספונד, אחרת הוא עתיד להתאכזב מהסיפור ו/או מהסופר עד כדי נטישת הספר לחלוטין. לדוגמה, אני בכיף נכנס לסיפור וקונה כל מה שהסופר מוכר לי, אבל כשבסרט היום השלישי נדרשתי לקבל את העובדה שג'ף גולדבלום הצליח לכתוב וירוס שמשתק לחלוטין את כל מערכות המחשוב של ספינת האם של החייזרים תוך יומיים מהרגע שהוא בכלל הבין שהנה באה הפלישה החייזרית, הייתי חייב להפעיל סספונד כדי לא לצאת מהסרט באותו הרגע (וכדי לטעון בחירוף נפש שבסה"כ זה סרט כיפי אל מול חברי הפחות גמישים מחשבתית ;-)).

    השבמחק