קופסאות מסתורין – שני סוגים של אכזבות

בעיניי, הדבר הכי טוב שג'יי ג'יי אברמס אי-פעם עשה הייתה הרצאת TED שלו. הוא מדבר בה על התפיסה שעומדת במרכז כל היצירות שלו – קופסת המסתורין. שווה לראות את ההרצאה, היא מצוינת (ואשבץ אותה בסוף הפוסט), אבל אם לתמצת את דבריו הרעיון הוא שכל סיפור הוא קופסה שמכילה דבר מה מסתורי. המניע של הקוראים או הצופים ללכת בעקבות הסיפור הוא הניסיון לגלות מהו אותו מסתורין הממתין בתוך הקופסה.

שני יוצרים שפחות או יותר בכל יצירה שלהם אפשר לראות את העיקרון הזה בפעולה בצורה ברורה (שלא לומר בוטה) הם אברמס עצמו ומ' נייט שאמלאן. כל אחד מהם מיישם את העיקרון בדרך אחרת, שהפכה להיות לסימן היכר שלו, ולכל אחת מהדרכים האלה קל מאוד להיכשל, כל אחת בדרכה.

אברמס הוא אמן מה שאני מכנה "שיטת הבצל". הוא מדבר בהרצאה שלו על קופסאות בתוך קופסאות, על כך שבכל פעם שאנו חושבים שפתחנו את הקופסה וגילינו בתוכה את המסתורין, מסתבר לנו שזו למעשה רק קופסה נוספת. ואם נבחן את היצירות שלו נראה שהרבה פעמים זה אכן המצב. הבעיה של אברמס, והסיבה העיקרית שבגללה אני לא אוהב את הדברים שלו, היא שהוא שוכח את המסתורין. פעמים רבות מדי בסופו של דבר, אחרי שסיימנו לפתוח את כל הקופסאות שלו, אין בפנים דבר. אני קורא לזה שיטת הבצל לא רק בגלל השכבות, אלא כי זה מזכיר לי את האמירה המיוחסת לר' נחמן מברסלב שהאדם הוא כמו בצל – מקלפים אותו שכבה אחרי שכבה ובסופו של דבר בפנים תמצא רק דמעה.

קופסת המסתורין של שאמלאן שונה. היא פשוטה הרבה יותר, אבל עקבית באותה מידה. שאמלאן עובד על הטוויסט, על התפנית המפתיעה, הגילוי הלא צפוי. משהו הוא לא כפי שהוא נראה. כל מי שראה אי-פעם סרט של שאמלאן מכיר את התכסיס הזה. וזהו גם פוטנציאל הכישלון של שאמלאן, מכיוון שלאחר שראינו שניים-שלושה סרטים שלו אנחנו באים לסרט הבא בידיעה שהתפנית צפויה, ומבלים את רוב הסרט בניסיון לנחש מהי. במקום לאמץ את העולם של הסרט כך שהתפנית תפתיע אותנו, אנחנו מתייחסים מראש לכל פרט בעולם הזה כפוטנציאל להיות המסתורין שבקופסה. כך אנו נשארים חיצוניים לסרט ולא משתלבים בתוך סיפור העלילה.

אומר כאן במאמר מוסגר שאני מעדיף את שאמלאן על אברמס פשוט בגלל שהדמויות שלו בדרך כלל הרבה יותר מעניינות. אני אמנם מגיע לסרטים שלו בידיעה מראש שהולכת להיות תפנית, אבל הוא בונה דמויות מורכבות ומעניינות (והרבה פעמים אקסצנטריות) שבכל זאת מרתקות אותי.

שתי צורות בניית המסתורין האלה אינן דיכוטומיות. אחת הדרכים הפופולריות לבנות מסתורין היא באמצעות שורה של תפניות עלילה שמגלות פרטים טפח אחרי טפח, קופסה אחרי קופסה אם תרצו, עד לגילוי המסתורין המרכזי. אצל ג'וס וידון אפשר למצוא שתי דוגמאות עדכניות יחסית לשילוב השיטות האלה. בסרט "בקתה ביער" זה נעשה בצורה מעולה, כאשר בכל פעם שחשבנו שאנו יודעים מה המניעים האמתיים של העלילה מתגלים מניעים נוספים. בסדרה "סוכני שיל"ד" זה עובד בצורה אחרת, כאשר הנאמנות האמתית של דמויות מתגלה שוב ושוב כשונה מכפי שחשבנו בתחילה. מכיוון שהסדרה אינה יצירה מוגמרת (ומכיוון שהיא חלק מהיקום הקולנועי הגדול יותר של מארוול) קשה לשפוט עד כמה מאפיין זה מוצלח. בעונה הראשונה גילויי הסוכנים הכפולים והמשולשים הפכו בשלב מסוים למטופשים ומגוחכים, אבל העונה השנייה מגלה סימנים שאולי בסופו של דבר הם יוליכו לגילוי בעל משמעות.

יהיה קל לפטור את התופעה כמחלה של ז'אנר האימה, אחרי הכול לא מעט מהיצירות שהזכרתי כאן משתייכות אליו, אבל זו תהיה טעות. היצירות מדע הבדיוני ופנטסיה לא מעטות נוטות להשתמש בטכניקות אלה, וזה נובע מעצם טבעה של הספרות הספקולטיבית. השימוש בהן כמעט מתבקש מאליו במה שמכונה Weird Fiction של לאבקראפט וממשיכיו (ואני לא מדבר כאן רק על יצירות במיתוס הלאבקראפטיאני, אלא גם על כותבים מודרניים כמו קלי לינק וג'ף ונדרמיר). אלה יצירות שמטבע הדברים חושפות רבדים נסתרים של המציאות היום-יומית, בניגוד ליצירות שבמובהק מעבירות אותנו לעולמות שונים, מד"ביים או פנטסטיים.

אבל לא קשה לחשוב גם על יצירות מדע בדיוני ופנטסיה מובהקות יותר שיכולות לעשות שימוש בכלים האלה. הם יכולים להיות כלי מצוין ליצירת הזרה – האם השכן החביב והנורמלי למראה הוא למעשה חייזר, או ערפד? הם יכולים לשמש כדי ליצור, שוב ושוב, ספק אצל הקורא בנוגע למוסכמות הבסיסיות ביותר של העולם המתואר ביצירה. מגוון השימושים בתפניות עלילה ובחשיפת רבדים ומניעים הוא אינסופי. וזה בסדר. אין בכך רע כשלעצמו. אבל אברמס ושאמלאן צריכים להיות תמרורי אזהרה לבעיות שעלולות להיווצר בשימוש בטכניקות האלה.

הם מצביעים על שתי סכנות ההפרזה העיקריות בשימוש בכלים האלה: יצירת מסתורין לשם המסתורין, לשם הקסם שהוא מהלך כל הקוראים (וגם על כותבים) בלי להקדיש די מחשבה למהות שצריכה לעמוד בבסיסו; ההתמכרות להפתעה, הניסיון לערער את הקורא בכל שלב ושלב בלי להקדיש די תשומת לב למטרת התפניות העלילתיות.