הוכרזו המועמדים לנבולה

הנה, כאן. ואם אני אמשיך במנהגי ואסקור גם השנה את היצרות המועמדות בפורמטים הקצרים, זה אומר שאני אצטרך לקרוא שוב משהו של קיג' ג'ונסון. והפעם נובלה. אוי.

מחלות (לא רק) ילדות

אני רוצה לעסוק שוב בשני ספרי נוער, למרות שכבר טענתי שאני לא האדם המתאים לכתוב עליהם ביקורות. הסיבה העיקרית היא שספרים אלה מדגימים לדעתי בצורה יפה בעיות שנפוצות בז'אנר בכלל, ואלה גם ספרים שנתקלתי בהם בשבועות האחרונים.

הספר האחד הוא Mortal Engines של פיליפ ריב, שאני כרגע עוסק בתרגום שלו לעברית עבור הוצאת "גרף", והאחר הוא ספרה של כריסטין קאשור, "מחוננת". שניהם ספרים לנוער שהגיבורים שלהם בני 15-16, ולמרות ההבדלים ביניהם יש בסיס להשוות ביניהם.

רעיון העולם

ספרו של ריב הוא מדע בדיוני, עולם עתידי שבו מסתובבות ערים ניידות על גלגלים, זחלים ולעתים גם באוויר. ספרה של קאשור הוא פנטסיה, שהאלמנט הפנטסטי בו הוא קיומם של אנשים "מחוננים" שניחנו ביכולת יוצאת מגדר הרגיל בתחום כלשהו (לחימה, אפייה, שחייה וכו').

ריב בונה עולם שלם סביב הרעיון שלו. כל פן ופן של העולם מושפע מהחידוש, מהמבנה החברתי של לונדון (שסביבה נסוב הספר) ועד לאמונות הבסיסיות ביותר של גיבורו לגבי הדרך שבה צריך העולם כולו להתנהל. קאשור מגבילה את עצמה – היא טוענת שלתופעת המחוננים שתי השפעות עיקריות, האנשים הרגילים פוחדים מהם (ובזים להם) והמלכים מנצלים אותם. הם אמנם מתארים היקפים שונים של שוני, אבל גם דרך התיאור שונה, ואינה מחמיאה לקאשור. הפסקה הראשונה של ספרו של ריב (אחת מפסקאות הפתיחה הטובות שיצא לי לקרוא) מכניסה את הקורא לעולם בלי שהציג ולו אדם אחד. קאשור מלווה את הגיבורים המחוננים שלה לאורך כל הספר, ובכל זאת מתקשה ליצור רושם משכנע של עולם שונה, אלא רק ביחס לגיבורים שלה. היא כל כך מרוכזת בגיבורים, שהיא לא מראה מספיק מהעולם כדי לבסס את טענתה לגבי העולם.

הדמויות

רגש ובניית דמות

כאשר דנתי בספר של קאשור עם מישהי התלוננתי על כך שקאשור לא מתארת את ילדותה של הגיבורה שלה, וכך לא מאפשרת לנו לחוות את השונות שלה ושל העולם. את הפערים קאשור משלימה ב"כשהיא הייתה בת X שנים כך וכך קרה". התשובה שקיבלתי הייתה שמקובל לעשות זאת בספרות לנוער, מכיוון שיותר קל לקוראים בני נוער להתחבר לגיבורים בני גילם. קיבלתי את האמירה הזו, אחרי הכול גם גיבוריו של ריב הם בני עשרה. אבל ההבדל הוא בדרך מילוי הפערים. במקום הרצאת הדברים השמעממת למדי של קאשור, ריב נותן לדמויות שלו לספר זו לזו על המאורעות שעיצבו אותן. בכך ריב עושה שני דברים – הוא שואב את הקורא לתוך עולמה הרגשי של הדמות בדרך לא אמצעית, והוא בונה תשתית נהדרת למערכות היחסים של הדמויות.

שכל

צר לי, אבל הדמויות של קאשור מטומטמות. דוגמה קיצונית – שני אנשים מחוננים בלחימה דנים במיקומה של טירה על צוק שקשה להגיע אליו. המסקנה שהם מגיעים אליה היא שהמיקום נובע מהנוף שנשקף ממנה. זה אמנם מקרה קיצוני, אבל שוב ושוב יש בידי הדמויות עובדות שנדמה שהן לא מסוגלות להסיק מהן דבר, או שהן מסיקות נורא מאוחר. הדמויות של ריב אינן גאוניות, אלה אנשים רגילים, אבל הן לומדות, משתנות ומגיבות לעובדות חדשות. לא הייתי טורח לציין את זה, כי זה צפוי מאדם (אמתי או בדיוני), אבל זה בולט על רקע הדמויות של קאשור.

מניעים

זה בולט בעיקר בנבלים של שני הספרים. הנבלים של ריב עושים דברים רעים, חלקם איומים ונוראים, אבל ריב טורח לבנות הסבר למעשיהם. הקורא אולי לא מסכים עם מעשים ומניעים אלה, אבל הוא מבין מדוע הם נעשים. הנבל של קאשור הוא קריקטורה. ההתנהגות שלו נראית כאילו נלקחה מתיאורים בספר פופולרי על פסיכופטים, והיא לא טורחת אפילו לנסות לספק לו מניעים – מופרכים ומטופשים ככל שהם יהיו. הוא רע כי הוא רע.

מסר

המסרים של קאשור בוטים הרבה יותר מאלה של ריב, ונראה שהיא לא מסוגלת להניח לדמויות ולעלילה להעביר אותם. היא צריכה הפסקות מתודיות שבהן היא מכריזה בפני הקורא על מסרים אלה, או נותנת לדמויות להכריז עליהם. המסרים של ריב לעומת זה עוברים בהתנהגות הדמויות. הוא לא נצרך לבימת הדרשן כדי להבהיר את מה שהוא רוצה לומר.

מחויבות

אחד הדברים שהרשימו אותי בספר של ריב היא המחויבות שלו לדמויות ולעלילה. הדמויות שלו נאמנות לחלוטין לדרך שבה הוא יוצר אותן, גם כאשר השכל הישר והרגש של הקורא מתחננים בפניהן להתאפס על עצמן לשם שינוי. וכך גם עלילת הספר. אין אצל ריב אלים שקופצים ממכונות, לא כדי להציל את הדמויות מעצמן ולא כדי להציל אותן מהעלילה וההתפחויות. גם מאורעות לא סבירים נבנים כך שהם אפשריים בעולם ובעלילה. כאן קאשור פחות גרועה מבמקומות אחרים.

מורכבות

אני מניח שזו נקודת המפתח של כל העניין. העולם שריב בונה הרבה יותר מורכב מהעולם של קאשור. זה נכון לעולם הפיזי-פוליטי שהדמויות שלו פועלות בו, וזה נכון לעולם הרגשי הפנימי של הדמויות עצמן.

ההתרשמות שלי היא שקאשור פשוט לא סומכת על הקוראים שלה שיוכלו להתמודד עם מורכבות, בכל רמה שהיא. נדמה שהיא חושבת שאם לא תאמר את הדברים במפורש, הקוראים הצעירים לא יוכלו לפענח אותם. זה ניכר במשהו קטן ואולי מטופש, אבל אני חושב שהוא מעיד על כך. בתחילת הספר של ריב אין מפה, בתחילת ספרה של קאשור יש. זה לא שהעולם של קאשור מורכב במיוחד (למען האמת, שמות הממלכות שלו הן וריאציות על שמות רוחות השמים), ולכן זו אינה מפה מסובכת, והיא נראית כאילו היא צוירה בידי ילד בן 10. אולי זה נובע מהעובדה שספרו של ריב מתרחש באירופה ואסיה (שעברו עליהם שינויים כבירים) ואולי זו רק המוסכמה של פנטסיה לעומת מדע בדיוני, אבל לי זה נורא צורם, ובעיני זה מעיד רבות.

הרשלנות הזו בכתיבה של קאשור מאפיינת לעתים קרובות מדי יצירות ספקולטיביות. לעתים קרובות מדי סופרים  סבורים שדי ברעיון כדי לקיים את העולם שלהם, ולמען הרעיון הזה מכפיפים את בניית העולם והדמויות. הפחד ממורכבות שניכר לעתים בכתיבה לצעירים, מחמיר בעיה זו.

האיזונים העדינים של היסטוריה חלופית

קראתי לאחרונה את "הרצל אמר" של יואב אבני, שהוביל לכמה הרהורים על היסטוריה חלופית. יש שלושה איזונים עדינים שצורמים לי פעמים רבות ביצירות היסטוריה חלופית, תלוי במידת החומרה של ההפרה שלהם ומידת הרגישות שלי. הנה הם, מהקל לכבד (לדעתי).

שם שהוא כאן

נתחיל מ"הרצל אמר" שבו פתחתי, זו דוגמה להיסטוריה אלטרנטיבית שמנסה להעתיק מקומות ואירועים מוכרים למיקום אחר או לזמן אחר. על פי הספר של אבני התממשה ההצעה הידועה כ"תכנית אוגנדה", להקים מדינה יהודית במזרח אפריקה. מדינת ישראל קמה שם ובארץ ישראל קמה מדינת פלסטין. הרעיון חמוד, אבל לטעמי הוא נלקח רחוק מדי. ההיצמדות למאורעות שהתרחשו בישראל בעת התרשות המאורעות בספר (2005) ולהיסטוריה של ישראל, הייתה קצת מוגזמת לטעמי. זה נראה לי קצת כמו בדיחה שנמשכה קצת יותר מדי. הספר כתוב היטב ומעניין, והעובדה שהדמויות עומדות במרכזו ולא ההיסטוריה משמעה שזה פחות הפריע, אבל זה עדיין היה מעט מוגזם לטעמי.

לולאה – הלוך וחזור בעולם

אחת הצורות של היסטוריה אלטרנטיבית היא זו שיוצרת מעגל סגור – יוצאת מהיסטוריה מוכרת, מתארת מאורעות שונים, ובסופו של דבר חוזרת להיסטוריה המוכרת. סטיבן פריי עשה את זה ב"כותבים היסטוריה" ופיליפ רות ב"המזימה נגד אמריקה". בגיליון 18 של "חלומות באספמיה" אביגיל נוסבאום כתבה מאמר על מדע בדיוני לא מד"בי, ובין השאר היא דנה בסוג זה של היסטוריה אלטרנטיבית. היא מצטטת שם (ע' 40) את ג'ון קלוט שאמר על ספרו של רות שהוא "היסטוריה חלופית שבה לאף שינוי אין השפעה". [1]

אלה יכולים להיות סיפורים טובים, אהבתי את הספרים של פריי ורות, אבל הם תמיד משאירים לדעתי תחושה מסוימת של החמצה. יש בכך החמצה של היכולת האמתית של הז'אנר לשער על אפשרויות חדשות.

תהליכים – מפה לשם

הדיוק בעובדות היסטוריות הוא פשוט יחסית, ולעתים שולי, לעומת ההבנה של פעולתם של התהליכים ההיסטוריים. הבנת המורכבות הזו מרכזית, מכיוון שכאשר סופר בא לתאר מציאות חלופית הצומחת מתנאי יסוד מוכרים הוא למעשה בוחן את היתכנות ההתפתחות הזו.

ב"הרצל אמר" יש גורם אחד שהפריע לי הקשור לבעיה זו – ישראל האפריקאית של אבני היא חילונית לגמרי. היה לי קשה לקבל את זה כי לדעתי הזהות היהודית קשורה באופן כה אמיץ לדת, שכל מדינה יהודית תכיל בה אלמנטים דתיים.

אבל זה משהו קטן, בעיקר בהשוואה לאחד הכישלונות הכי מהדהדים בתחום זה – "תצפית עבר: גאולתו של כריסטופר קולומבוס" של קארד (שכתבתי עליו קצתבעבר). קארד מתאר קבוצה של חוקרים המוצאת דרך לחזור לעבר ומחליטה לשנות את המפגש בין קולומבוס לילידי מרכז אמריקה כדי ליצור עולם טוב יותר.

אחד מאותם היסטוריונים נשלח לאמריקה להכין אותה לבואו של קולומבוס. כדי להצליח במשימתו עליו להשיג את מטרות אלה: להפיל את האימפריה האצטקית; להעלות במקומה שבט אחר לשלטון (לא זכור לי שקארד מסביר למה הוא אמור להיות יותר טוב); לשרש את דת קרבנות האדם של האצטקים (שהייתה נפוצה בכל מרכז אמריקה); להשתית במקומה דת דמוית נצרות שאותה יוכלו האירופים לקבל כווריאציה מקובלת עליהם; לקדם את הטכנולוגיה והמטלורגיה של האזור מרמה שהיא קרובה לעידן הברונזה לרמה של אירופה של המאה ה-15; לקדם את בניין הספינות באזור מרמה של סירות קאנו לרמה של אירופה של המאה ה-15. עומדות לרשותו עשרים שנה לכך. והוא מצליח. נו, באמת. וזה עוד כלום לעומת מה שקארד עושה ב"אטנלנטיס", נובלה אחרת שנכתבה באותו עולם.

אבל בעוד שקארד הוא דוגמה גרועה במיוחד, גם ביצירות שמתייחסות להיסטוריה ברצינות רבה יותר אפשר לגלות בעיות בתהליכים ההיסטוריים שהן מתארות. הסרט המוקומנטרי הנהדר CSA – The Confederated States of America מתאר ארצות הברית שבה הדרום ניצח במלחמת האזרחים. מי שעשה אותו בבירור מכיר את ההיסטוריה והתהליכים ההיסטוריים של ארצות הברית במאה ה-19, ועשה עבודה נהדרת של ספקולציה עליהם. ובכל זאת יש לדעתי שתי בעיות בהנחות היסוד של הסרט. הבעיה הבסיסית היא ההנחה שהדרום היה יכול לנצח במלחמת האזרחים. אבל גם אם מקבלים הנחת יסוד זו נותרת בעיה חמורה יותר, זוהי ההנחה שכלכלת עבדות הייתה יכולה לשרוד באמריקה הצפונית במהלך מאה וחמישים השנה שאחרי מלחמת האזרחים. לא הצלחתי לחשוב על תסריט כלשהו שבו זה הגיוני.

ההכשרה האקדמית שלי היא בהיסטוריה, ואולי זו הסיבה שאני רגיש במיוחד לנושאים אלה, אבל שגיאות כאלה יכולות להרוס לי לעתים ספר שאחרת היה יכול להיות נהדר.

~~~~~~~~

[1] המאמר המקורי של קלוט התפרסם באתר של ערוץ המד"ב. כאשר שונה שם הערוץ, מסיבות הידועות כנראה רק למי שבאו ברזיו הטמירים של מדע היחצנות, מ-Sci-Fi ל-SyFy, המאמר אבד בתהום נשייה כלשהו.

מאמר שלי ב-Strange Horizons

גרסה אנגלית של המאמר מאתר האגודה על חיפה בסיפוריו של לביא תדהר (שהוא גלגול של הרצאה מאייקון) התפרסמה היום ב-Strange Horizons.

הנוסחה של קסנדרה קלייר

במונח "פנטסיה נוסחתית" מגולם פעמים רבות זלזול מסוים. יש בו הנחה לא מבוטאת שהסופר מסתמך על נוסחאות מוכרות וידועות כמעין קיצור דרך, קב עלילתי עבורו והבטחה למשהו מוכר וידוע עבור הקוראים. אבל כמו במקרים דומים, גם את הנוסחה אפשר לכתוב היטב.

הבדיחה אומרת שהנוסחה של הפנטסיה האפית היא "לוחם, מכשף, גמד ובחורה יוצאים להציל את העולם", ויש בה לא מעט אמת. בפנטסיה המיועדת לנוער בדרך כלל יש דגש על מרכיבים אחדים בתוך נוסחה זו, שהבולטים בהם הוא שהגיבור או הגיבורה הצעירים באים ממשפחה שאינה שלמה, שאותו גיבור אינו מודע בשלמות לעברו (ופעמים רבות לא מודע לבורות זו עצמה), ושבמהלך הסיפור הוא לומד את עברו ומתוכו את גורלו או יעודו. הפנטסיה האורבנית המודרנית מוסיפה לנוסחאות אלה את גילויה של עיר מקבילה המתקיימת בצד העיר המוכרת, שרק המאורעות הפנטסטיים מאפשרים לגיבור לראות אותה.

הנוסחה הזו יכולה להפיק יצירות משמימות להפליא. כזה הוא הספר "קשר המלאכים" של גבריאל טרוסוני שנכשל שוב ושוב ולא מצליח להיות פנטסיה טובה או מתח טוב. נזכרתי בו כשקראתי את "עיר של עצמות" של קסנדרה קלייר, כי קלייר וטרוסוני עושות שימוש בלא מעט מרכיבים משותפים. בשני הספרים הגיבורה היא נערה (אצל טרוסוני היא בת 23, אצל קלייר בת 15) שאינה מודעת לזהותה האמתית; שתי הסופרות משתמשות במסורת התנכית על יצירי הכלאיים של המלאכים ובני האדם (בראשית פרק ו') כדי ליצור את האלמנט הפנטסטי של הגיבורות שלהן; שני הספרים הם ראשונים בסדרה ובסופם הגיבורה מוכנה להתייצב בפני גורלה. אבל בכך, במידה רבה, תם הדמיון. טרוסוני ארכנית ומייגעת והגיבורה שלה פסיבית מטולטלת לכאן ולשם; קלייר מצליחה לכתוב אקשן כיפי שבמרכזו גיבורה דעתנית ופעילה (ולא רק בגלל שהיא ג'ינג'ית).

אני חושב שההבדל בין שני הספרים מתמצה בשורה משיר שאלתרמן כתב: "אל נתייחס נא אל עצמנו בכובד ראש יותר מדי" (מתוך ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"). הספר של טרוסוני נראה לעתים יותר כתוכחה מאשר כספרות נטו – היא מעמיסה על ה"עירים" המסכנים שלה את כל חטאי העולם ועוולותיו. קלייר לעומת זה נראית כמתענגת על הנוסחה והמיתולוגיות שבהן החליטה לכתוב. היא משחקת עם כל היצורים המיתיים המוכרים – משדים ועד פיקסים, מאנשי זאב ועד ערפדים – ונותנת להם "ניחוח" משלה.

הכתיבה של קלייר מודעת גם לקאנון הספרותי הוותיק שנטוע בסיפורי העם האירופיים וגם לקאנון החדש מאן רייס עד ג'וס ווידון, אבל לא מסתמכת עליהם כדי שאפשר יהיה לפענח את הספר. יש בו איזון יפה בין הנוסחה לבין החותם האישי. ואולי במודעות הזאת טמונה היכולת של קלייר לשחק עם הנוסחה – היא כותבת מתוך הכרה ברורה מהם הגבולות שבהם היא פועלת, מהם החומרים שעומדים לרשותה, ומי קהל היעד שלה. זה מאפשר לה לאזן בין המרכיבים השונים בצורה טובה.

אפשר לראות את האיזון והמודעות של קלייר גם בדמות הגיבורה הראשית. כאשר כתבתי על "כס האש" של ריירדן בזמנו אמרתי שהגיבורה לא אמינה בעיניי. סיידי קיין (של ריירדן) וקליירי פריי (של קלייר) נמצאות במצב דומה – שתיהן מנסות להציל את עולמן ושתיהן מתלבטות בין שני בחורים. אבל בניגוד לסיידי, קליירי לא מבלה את כל זמנה בתאניות על הבחירה הבלתי אפשרית בין בנים חלומיים. מערכות היחסים שלה מסובכות ונגועות בעיוורון ובחוסר רציונליות טבעיים מאוד, והנערים שביניהם היא לכודה אינם פוסטרים עם עומק של שלושה מיליטרים אלא אנשים מורכבים. וחשוב מכול, יש בעולמה דברים נוספים פרט להתלבטות זו.

לתחושתי, גם איזון זה בדמות נובע מתוך כתיבה מודעת לנוסחה. כספר נעורים שהגיבורה שלו היא נערה, חיבוטי האהבה מתבקשים; כפנטסיה, הצלת העולם חיונית. במבט לאחור אולי החידוש לכאורה של ריירדן, ביצירת עולם פנטסיה המתבסס על המיתולוגיה המצרית, הוא שאפשר לו להזניח את הדמויות שלו. קלייר, שלא נהנתה ממותרות אלה, נאלצה להקדיש תשומת לב רבה יותר לגיבורה שלה ולעמדתה בשתי הדילמות הגדולות שהיא נתונה בהן.

הנקודה שבה הנוסחה הכי פוגמת ב"עיר של עצמות" היא העלילה – מי שיש להם ניסיון בקריאת הז'אנר ינחשו פחות או יותר כל מפנה ומפנה בספר. אבל כפי שכבר אמרתי, זה נעשה מתוך מודעות לאותה נוסחה, וזה חשוב. קלייר לא באה להמציא מחדש את הפנטסיה האורבנית לנוער, אלא רק לכתוב את הגרסה שלה לפנטיסה זו, ואת זה היא עושה היטב.

אמרתי בעבר שאני לא האדם הנכון לבקר ספרי נוער, אני כנראה נוטה לדרוש מהם יותר מדי, ובכל זאת נהניתי מרובו של הספר הזה (הסיום שלו, המתדרדר מדרמה למלודרמה, היה מייגע לטעמי). קראתי אותו כהפוגה, כניקוי ראש משלושת הספרים התובעניים למדי שאני באמצע הקריאה שלהם, וככזה הוא עשה את העבודה היטב. נראה לי שהוא יתאים היטב למה שנקרא באנגלית Young Adults, הקהל שעבר את גיל ה"הו אדוארד" אבל עדיין לא הפך ציני כמוני.

מאמר באתר האגודה

ההרצאה שלי ב"מאורות" עסקה בחוקי הרובוטיקה של אסימוב אצל סופרים מאוחרים יותר. חלק ממנה, העוסק בחוקי הרובוטיקה כעקרונות מוסריים בשני סיפורים של דוקטורוב, פורסם זה עתה באתר האגודה.

חייזרים, מלאכים ואלים – כמה מילים בשבח הצמצום

אזהרת ספויילרים – פוסט זה כולל פרטי עלילה חשובים של הספר "אחד משלנו". עם זאת אני חייב לומר שזה לא ממש ספר מומלץ ואפשר לוותר עליו בלי שום בעיה.

קראתי לא מזמן את "אחד משלנו" של מייקל מרשל. הספר הוא בלש נואר מד"בי – משהו מעין תערובת של דמון ראניון וריימונד צ'נדלר בעולם מד"בי, אבל בלי הקסם של אף אחד מהם. הגיבור הוא היה בעבר ברמן ופושע קטן, שעובד למחייתו כמאחסן זיכרונות. אנשים המעוניינים להיפטר מזיכרון מסויום לזמן מה מעבירים אותו אליו (באמצעות החברה שבה הוא עובד) והוא שומר את הזיכרון לימים אחדים עד שהוא מוחזר לבעלים המקוריים. כאשר מוצע לו לשמור זיכרון "פירטי", לא דרך החברה, הוא מתפתה לתשלום הגבוה. כצפוי, זה מעורר צרות. הוא עומד בסכנת חיים, מנסה לגלות מי מנסה להרוג אותו ומדוע, ומתמודד עם עברו. די סטנדרטי לסוג זה של ספרים, ולא עשוי בצורה טובה במיוחד. אבל מעבר לחולשות של "אחד משלנו" כסיפור בלשי, הוא סובל מבעיה כספר מדע בדיוני.

מרשל מתאר בצורה לא רעה את העולם החדש (בעיקר את לוס אנג'לס החדשה שבה מתרחשת רוב העלילה), ואת הטכנולוגיה החדשה והשפעתה, אבל מרשל לא מפסיק שם. בספר הגיבור נרדף על ידי דמויות מסתוריות בחליפות אפורות, ומסייעת לו דמות מסתורית בחליפה כהה. בתחילה נאמר לנו שהדמויות האלה הן חייזרים, ואז מתברר שגם זה לא נכון. האפורים הם מלאכים. והדמות בשחור היא אלוהים. ואם לא די בכך עוזרים לגיבור גם מכשירים ביתיים שונים שניחנים בתודעה (שעון מעורר, מקרר וכו') שמצילים אותו בשעת צרה. לאורך כל הספר תהיתי למה לעזאזל מרשל דוחף את המרכיבים האלה פנימה.

מכשירי החשמל התבוניים אמורים כנראה לספק אתנחתה קומית, אבל זה לא עובד. זה לא באמת מצחיק והעובדה שמרשל תולה בהם את ההצלה של הגיבור מגוחכת. יתר על כן, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על השאלה למה לעזאזל מישהו ירצה ליצור משיבון שלא רק ניחן בתבונה אלא גם באישיות (ועוד אישיות מחורבנת). זה היה יכול אולי לעבוד כבדיחה בסיפור קצר, אבל זה הופך מטופש ומעיק בספר. לגבי הדמויות האלוהיות שהוא דוחף לשם, אין לי שמץ מושג מה התפקיד שלהן בסיפור. אין שום הצדקה לשלב אותן בספר, לא כחייזרים ולא כפמליה של מעלה. הסיפור היה הרבה יותר טוב אם מרשל היה מוותר על כל עלילת המשנה שמערבת אותן. בשני המקרים נראה שסתם היו לו רעיונות שהוא חשב שהם מגניבים ולא היה לו עורך שיעיף אותם.

נראה לי שמרשל כשל כאן במקום שסופרי מדע בדיוני ופנטסיה כושלים בו לעתים קרובות מדי – הרצון לעשות הכול כדי ליצור הזרה של העולם שלהם. עורכים, כותבים וקוראים חוזרים ומשננים שלבו של המדע הבדיוני הוא ביצירת עולם חדש, או לפחות ביצירת סיפור שסיבת הקיום שלו חדשה. אנחנו נוטים לומר שאם אפשר לשלוף את החידוש והסיפור עדיין יעמוד, זה לא באמת סיפור מדע בדיוני. בעיקרו של דבר זה נכון, כוחו המיוחד של המדע הבדיוני הוא ביכולת שלו לדמיין תנאים ומצבים חדשים לבחון בהם את עצמנו.

אבל לדרישה זו לחידוש יש צד בעייתי, שלדעתי בא לידי ביטוי בספר של מרשל, מכיוון שהיא דוחפת סופרים לכתוב שוני לשם השוני בלבד, שאינו תורם דבר לסיפור. במקרה של "אחד משלנו" זה מתבטא בדמויות ובמאפייני עולם שאין להם שום הצדקה, במקרים אחרים זה מופיע באופן הרבה יותר קטן אך לא פחת מעצבן. כזוהי למשל הנטייה של סופרים (פעמים רבות סופרי פנטסיה) להעניק לדברים יומיומיים שמות שונים ללא כל הצדקה. למה צריך לקרוא ליממה בשם אחר? או לקילומטר?

אפשר לעשות את זה בהצלחה, אני חושב שרק בקריאה שנייה או שלישית של "מלחמה לנצח" של הולדמן עליתי על זה ש"מיקרוטון" (מידת העוצמה של הרימונים שלם) הוא פשוט קילוגרם בשם אחר. אבל שם זה מובא בהקשר מאוד מסוים שבו הזרות הזו מובנת מההקשר ולא מפריעה. כאשר כל מונח הכי פשוט מקבל שם בשפת הילידים ירוקי העור, זה מטופש ומגוחך.

אני מאמין בפשטות רבה ככל האפשר בעת סיפור סיפורים, אם כי אני חושב שאני מעט קיצוני בעמדה שלי בנושא זה. אני סבור שצריך לגזום מעל סיפורים את כל הענפים המתים שלא תורמים להם. לא מעניין אותי איך בדיוק עובד ההנע העל-אורי של ספינות חלל אם אין לכך חלק בסיפור. לא מעניין אותי צבע העיניים של הגיבור העשוי ללא חת, אלא רק השאלה אם הוא באמת עשוי ללא חת ואם אופי זה יחיזק מעמד בשעת מבחן. אין לי שום בעיה עם סיפור שכולו שתי דמויות שכלואות בחדר, כל עוד לא צריך יותר מזה. ומניסיוני, אפשר לכתוב סיפור מדע בדיוני מובהק שכל מה שיש בו הן שתי דמויות בחדר.