במונח "פנטסיה נוסחתית" מגולם פעמים רבות זלזול מסוים. יש בו הנחה לא מבוטאת שהסופר מסתמך על נוסחאות מוכרות וידועות כמעין קיצור דרך, קב עלילתי עבורו והבטחה למשהו מוכר וידוע עבור הקוראים. אבל כמו במקרים דומים, גם את הנוסחה אפשר לכתוב היטב.
הבדיחה אומרת שהנוסחה של הפנטסיה האפית היא "לוחם, מכשף, גמד ובחורה יוצאים להציל את העולם", ויש בה לא מעט אמת. בפנטסיה המיועדת לנוער בדרך כלל יש דגש על מרכיבים אחדים בתוך נוסחה זו, שהבולטים בהם הוא שהגיבור או הגיבורה הצעירים באים ממשפחה שאינה שלמה, שאותו גיבור אינו מודע בשלמות לעברו (ופעמים רבות לא מודע לבורות זו עצמה), ושבמהלך הסיפור הוא לומד את עברו ומתוכו את גורלו או יעודו. הפנטסיה האורבנית המודרנית מוסיפה לנוסחאות אלה את גילויה של עיר מקבילה המתקיימת בצד העיר המוכרת, שרק המאורעות הפנטסטיים מאפשרים לגיבור לראות אותה.
הנוסחה הזו יכולה להפיק יצירות משמימות להפליא. כזה הוא הספר "קשר המלאכים" של גבריאל טרוסוני שנכשל שוב ושוב ולא מצליח להיות פנטסיה טובה או מתח טוב. נזכרתי בו כשקראתי את "עיר של עצמות" של קסנדרה קלייר, כי קלייר וטרוסוני עושות שימוש בלא מעט מרכיבים משותפים. בשני הספרים הגיבורה היא נערה (אצל טרוסוני היא בת 23, אצל קלייר בת 15) שאינה מודעת לזהותה האמתית; שתי הסופרות משתמשות במסורת התנכית על יצירי הכלאיים של המלאכים ובני האדם (בראשית פרק ו') כדי ליצור את האלמנט הפנטסטי של הגיבורות שלהן; שני הספרים הם ראשונים בסדרה ובסופם הגיבורה מוכנה להתייצב בפני גורלה. אבל בכך, במידה רבה, תם הדמיון. טרוסוני ארכנית ומייגעת והגיבורה שלה פסיבית מטולטלת לכאן ולשם; קלייר מצליחה לכתוב אקשן כיפי שבמרכזו גיבורה דעתנית ופעילה (ולא רק בגלל שהיא ג'ינג'ית).
אני חושב שההבדל בין שני הספרים מתמצה בשורה משיר שאלתרמן כתב: "אל נתייחס נא אל עצמנו בכובד ראש יותר מדי" (מתוך ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"). הספר של טרוסוני נראה לעתים יותר כתוכחה מאשר כספרות נטו – היא מעמיסה על ה"עירים" המסכנים שלה את כל חטאי העולם ועוולותיו. קלייר לעומת זה נראית כמתענגת על הנוסחה והמיתולוגיות שבהן החליטה לכתוב. היא משחקת עם כל היצורים המיתיים המוכרים – משדים ועד פיקסים, מאנשי זאב ועד ערפדים – ונותנת להם "ניחוח" משלה.
הכתיבה של קלייר מודעת גם לקאנון הספרותי הוותיק שנטוע בסיפורי העם האירופיים וגם לקאנון החדש מאן רייס עד ג'וס ווידון, אבל לא מסתמכת עליהם כדי שאפשר יהיה לפענח את הספר. יש בו איזון יפה בין הנוסחה לבין החותם האישי. ואולי במודעות הזאת טמונה היכולת של קלייר לשחק עם הנוסחה – היא כותבת מתוך הכרה ברורה מהם הגבולות שבהם היא פועלת, מהם החומרים שעומדים לרשותה, ומי קהל היעד שלה. זה מאפשר לה לאזן בין המרכיבים השונים בצורה טובה.
אפשר לראות את האיזון והמודעות של קלייר גם בדמות הגיבורה הראשית. כאשר כתבתי על "כס האש" של ריירדן בזמנו אמרתי שהגיבורה לא אמינה בעיניי. סיידי קיין (של ריירדן) וקליירי פריי (של קלייר) נמצאות במצב דומה – שתיהן מנסות להציל את עולמן ושתיהן מתלבטות בין שני בחורים. אבל בניגוד לסיידי, קליירי לא מבלה את כל זמנה בתאניות על הבחירה הבלתי אפשרית בין בנים חלומיים. מערכות היחסים שלה מסובכות ונגועות בעיוורון ובחוסר רציונליות טבעיים מאוד, והנערים שביניהם היא לכודה אינם פוסטרים עם עומק של שלושה מיליטרים אלא אנשים מורכבים. וחשוב מכול, יש בעולמה דברים נוספים פרט להתלבטות זו.
לתחושתי, גם איזון זה בדמות נובע מתוך כתיבה מודעת לנוסחה. כספר נעורים שהגיבורה שלו היא נערה, חיבוטי האהבה מתבקשים; כפנטסיה, הצלת העולם חיונית. במבט לאחור אולי החידוש לכאורה של ריירדן, ביצירת עולם פנטסיה המתבסס על המיתולוגיה המצרית, הוא שאפשר לו להזניח את הדמויות שלו. קלייר, שלא נהנתה ממותרות אלה, נאלצה להקדיש תשומת לב רבה יותר לגיבורה שלה ולעמדתה בשתי הדילמות הגדולות שהיא נתונה בהן.
הנקודה שבה הנוסחה הכי פוגמת ב"עיר של עצמות" היא העלילה – מי שיש להם ניסיון בקריאת הז'אנר ינחשו פחות או יותר כל מפנה ומפנה בספר. אבל כפי שכבר אמרתי, זה נעשה מתוך מודעות לאותה נוסחה, וזה חשוב. קלייר לא באה להמציא מחדש את הפנטסיה האורבנית לנוער, אלא רק לכתוב את הגרסה שלה לפנטיסה זו, ואת זה היא עושה היטב.
אמרתי בעבר שאני לא האדם הנכון לבקר ספרי נוער, אני כנראה נוטה לדרוש מהם יותר מדי, ובכל זאת נהניתי מרובו של הספר הזה (הסיום שלו, המתדרדר מדרמה למלודרמה, היה מייגע לטעמי). קראתי אותו כהפוגה, כניקוי ראש משלושת הספרים התובעניים למדי שאני באמצע הקריאה שלהם, וככזה הוא עשה את העבודה היטב. נראה לי שהוא יתאים היטב למה שנקרא באנגלית Young Adults, הקהל שעבר את גיל ה"הו אדוארד" אבל עדיין לא הפך ציני כמוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה