האיזונים העדינים של היסטוריה חלופית

קראתי לאחרונה את "הרצל אמר" של יואב אבני, שהוביל לכמה הרהורים על היסטוריה חלופית. יש שלושה איזונים עדינים שצורמים לי פעמים רבות ביצירות היסטוריה חלופית, תלוי במידת החומרה של ההפרה שלהם ומידת הרגישות שלי. הנה הם, מהקל לכבד (לדעתי).

שם שהוא כאן

נתחיל מ"הרצל אמר" שבו פתחתי, זו דוגמה להיסטוריה אלטרנטיבית שמנסה להעתיק מקומות ואירועים מוכרים למיקום אחר או לזמן אחר. על פי הספר של אבני התממשה ההצעה הידועה כ"תכנית אוגנדה", להקים מדינה יהודית במזרח אפריקה. מדינת ישראל קמה שם ובארץ ישראל קמה מדינת פלסטין. הרעיון חמוד, אבל לטעמי הוא נלקח רחוק מדי. ההיצמדות למאורעות שהתרחשו בישראל בעת התרשות המאורעות בספר (2005) ולהיסטוריה של ישראל, הייתה קצת מוגזמת לטעמי. זה נראה לי קצת כמו בדיחה שנמשכה קצת יותר מדי. הספר כתוב היטב ומעניין, והעובדה שהדמויות עומדות במרכזו ולא ההיסטוריה משמעה שזה פחות הפריע, אבל זה עדיין היה מעט מוגזם לטעמי.

לולאה – הלוך וחזור בעולם

אחת הצורות של היסטוריה אלטרנטיבית היא זו שיוצרת מעגל סגור – יוצאת מהיסטוריה מוכרת, מתארת מאורעות שונים, ובסופו של דבר חוזרת להיסטוריה המוכרת. סטיבן פריי עשה את זה ב"כותבים היסטוריה" ופיליפ רות ב"המזימה נגד אמריקה". בגיליון 18 של "חלומות באספמיה" אביגיל נוסבאום כתבה מאמר על מדע בדיוני לא מד"בי, ובין השאר היא דנה בסוג זה של היסטוריה אלטרנטיבית. היא מצטטת שם (ע' 40) את ג'ון קלוט שאמר על ספרו של רות שהוא "היסטוריה חלופית שבה לאף שינוי אין השפעה". [1]

אלה יכולים להיות סיפורים טובים, אהבתי את הספרים של פריי ורות, אבל הם תמיד משאירים לדעתי תחושה מסוימת של החמצה. יש בכך החמצה של היכולת האמתית של הז'אנר לשער על אפשרויות חדשות.

תהליכים – מפה לשם

הדיוק בעובדות היסטוריות הוא פשוט יחסית, ולעתים שולי, לעומת ההבנה של פעולתם של התהליכים ההיסטוריים. הבנת המורכבות הזו מרכזית, מכיוון שכאשר סופר בא לתאר מציאות חלופית הצומחת מתנאי יסוד מוכרים הוא למעשה בוחן את היתכנות ההתפתחות הזו.

ב"הרצל אמר" יש גורם אחד שהפריע לי הקשור לבעיה זו – ישראל האפריקאית של אבני היא חילונית לגמרי. היה לי קשה לקבל את זה כי לדעתי הזהות היהודית קשורה באופן כה אמיץ לדת, שכל מדינה יהודית תכיל בה אלמנטים דתיים.

אבל זה משהו קטן, בעיקר בהשוואה לאחד הכישלונות הכי מהדהדים בתחום זה – "תצפית עבר: גאולתו של כריסטופר קולומבוס" של קארד (שכתבתי עליו קצתבעבר). קארד מתאר קבוצה של חוקרים המוצאת דרך לחזור לעבר ומחליטה לשנות את המפגש בין קולומבוס לילידי מרכז אמריקה כדי ליצור עולם טוב יותר.

אחד מאותם היסטוריונים נשלח לאמריקה להכין אותה לבואו של קולומבוס. כדי להצליח במשימתו עליו להשיג את מטרות אלה: להפיל את האימפריה האצטקית; להעלות במקומה שבט אחר לשלטון (לא זכור לי שקארד מסביר למה הוא אמור להיות יותר טוב); לשרש את דת קרבנות האדם של האצטקים (שהייתה נפוצה בכל מרכז אמריקה); להשתית במקומה דת דמוית נצרות שאותה יוכלו האירופים לקבל כווריאציה מקובלת עליהם; לקדם את הטכנולוגיה והמטלורגיה של האזור מרמה שהיא קרובה לעידן הברונזה לרמה של אירופה של המאה ה-15; לקדם את בניין הספינות באזור מרמה של סירות קאנו לרמה של אירופה של המאה ה-15. עומדות לרשותו עשרים שנה לכך. והוא מצליח. נו, באמת. וזה עוד כלום לעומת מה שקארד עושה ב"אטנלנטיס", נובלה אחרת שנכתבה באותו עולם.

אבל בעוד שקארד הוא דוגמה גרועה במיוחד, גם ביצירות שמתייחסות להיסטוריה ברצינות רבה יותר אפשר לגלות בעיות בתהליכים ההיסטוריים שהן מתארות. הסרט המוקומנטרי הנהדר CSA – The Confederated States of America מתאר ארצות הברית שבה הדרום ניצח במלחמת האזרחים. מי שעשה אותו בבירור מכיר את ההיסטוריה והתהליכים ההיסטוריים של ארצות הברית במאה ה-19, ועשה עבודה נהדרת של ספקולציה עליהם. ובכל זאת יש לדעתי שתי בעיות בהנחות היסוד של הסרט. הבעיה הבסיסית היא ההנחה שהדרום היה יכול לנצח במלחמת האזרחים. אבל גם אם מקבלים הנחת יסוד זו נותרת בעיה חמורה יותר, זוהי ההנחה שכלכלת עבדות הייתה יכולה לשרוד באמריקה הצפונית במהלך מאה וחמישים השנה שאחרי מלחמת האזרחים. לא הצלחתי לחשוב על תסריט כלשהו שבו זה הגיוני.

ההכשרה האקדמית שלי היא בהיסטוריה, ואולי זו הסיבה שאני רגיש במיוחד לנושאים אלה, אבל שגיאות כאלה יכולות להרוס לי לעתים ספר שאחרת היה יכול להיות נהדר.

~~~~~~~~

[1] המאמר המקורי של קלוט התפרסם באתר של ערוץ המד"ב. כאשר שונה שם הערוץ, מסיבות הידועות כנראה רק למי שבאו ברזיו הטמירים של מדע היחצנות, מ-Sci-Fi ל-SyFy, המאמר אבד בתהום נשייה כלשהו.