אזהרת ספויילרים – פוסט זה כולל פרטי עלילה חשובים של הספר "אחד משלנו". עם זאת אני חייב לומר שזה לא ממש ספר מומלץ ואפשר לוותר עליו בלי שום בעיה.
קראתי לא מזמן את "אחד משלנו" של מייקל מרשל. הספר הוא בלש נואר מד"בי – משהו מעין תערובת של דמון ראניון וריימונד צ'נדלר בעולם מד"בי, אבל בלי הקסם של אף אחד מהם. הגיבור הוא היה בעבר ברמן ופושע קטן, שעובד למחייתו כמאחסן זיכרונות. אנשים המעוניינים להיפטר מזיכרון מסויום לזמן מה מעבירים אותו אליו (באמצעות החברה שבה הוא עובד) והוא שומר את הזיכרון לימים אחדים עד שהוא מוחזר לבעלים המקוריים. כאשר מוצע לו לשמור זיכרון "פירטי", לא דרך החברה, הוא מתפתה לתשלום הגבוה. כצפוי, זה מעורר צרות. הוא עומד בסכנת חיים, מנסה לגלות מי מנסה להרוג אותו ומדוע, ומתמודד עם עברו. די סטנדרטי לסוג זה של ספרים, ולא עשוי בצורה טובה במיוחד. אבל מעבר לחולשות של "אחד משלנו" כסיפור בלשי, הוא סובל מבעיה כספר מדע בדיוני.
מרשל מתאר בצורה לא רעה את העולם החדש (בעיקר את לוס אנג'לס החדשה שבה מתרחשת רוב העלילה), ואת הטכנולוגיה החדשה והשפעתה, אבל מרשל לא מפסיק שם. בספר הגיבור נרדף על ידי דמויות מסתוריות בחליפות אפורות, ומסייעת לו דמות מסתורית בחליפה כהה. בתחילה נאמר לנו שהדמויות האלה הן חייזרים, ואז מתברר שגם זה לא נכון. האפורים הם מלאכים. והדמות בשחור היא אלוהים. ואם לא די בכך עוזרים לגיבור גם מכשירים ביתיים שונים שניחנים בתודעה (שעון מעורר, מקרר וכו') שמצילים אותו בשעת צרה. לאורך כל הספר תהיתי למה לעזאזל מרשל דוחף את המרכיבים האלה פנימה.
מכשירי החשמל התבוניים אמורים כנראה לספק אתנחתה קומית, אבל זה לא עובד. זה לא באמת מצחיק והעובדה שמרשל תולה בהם את ההצלה של הגיבור מגוחכת. יתר על כן, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על השאלה למה לעזאזל מישהו ירצה ליצור משיבון שלא רק ניחן בתבונה אלא גם באישיות (ועוד אישיות מחורבנת). זה היה יכול אולי לעבוד כבדיחה בסיפור קצר, אבל זה הופך מטופש ומעיק בספר. לגבי הדמויות האלוהיות שהוא דוחף לשם, אין לי שמץ מושג מה התפקיד שלהן בסיפור. אין שום הצדקה לשלב אותן בספר, לא כחייזרים ולא כפמליה של מעלה. הסיפור היה הרבה יותר טוב אם מרשל היה מוותר על כל עלילת המשנה שמערבת אותן. בשני המקרים נראה שסתם היו לו רעיונות שהוא חשב שהם מגניבים ולא היה לו עורך שיעיף אותם.
נראה לי שמרשל כשל כאן במקום שסופרי מדע בדיוני ופנטסיה כושלים בו לעתים קרובות מדי – הרצון לעשות הכול כדי ליצור הזרה של העולם שלהם. עורכים, כותבים וקוראים חוזרים ומשננים שלבו של המדע הבדיוני הוא ביצירת עולם חדש, או לפחות ביצירת סיפור שסיבת הקיום שלו חדשה. אנחנו נוטים לומר שאם אפשר לשלוף את החידוש והסיפור עדיין יעמוד, זה לא באמת סיפור מדע בדיוני. בעיקרו של דבר זה נכון, כוחו המיוחד של המדע הבדיוני הוא ביכולת שלו לדמיין תנאים ומצבים חדשים לבחון בהם את עצמנו.
אבל לדרישה זו לחידוש יש צד בעייתי, שלדעתי בא לידי ביטוי בספר של מרשל, מכיוון שהיא דוחפת סופרים לכתוב שוני לשם השוני בלבד, שאינו תורם דבר לסיפור. במקרה של "אחד משלנו" זה מתבטא בדמויות ובמאפייני עולם שאין להם שום הצדקה, במקרים אחרים זה מופיע באופן הרבה יותר קטן אך לא פחת מעצבן. כזוהי למשל הנטייה של סופרים (פעמים רבות סופרי פנטסיה) להעניק לדברים יומיומיים שמות שונים ללא כל הצדקה. למה צריך לקרוא ליממה בשם אחר? או לקילומטר?
אפשר לעשות את זה בהצלחה, אני חושב שרק בקריאה שנייה או שלישית של "מלחמה לנצח" של הולדמן עליתי על זה ש"מיקרוטון" (מידת העוצמה של הרימונים שלם) הוא פשוט קילוגרם בשם אחר. אבל שם זה מובא בהקשר מאוד מסוים שבו הזרות הזו מובנת מההקשר ולא מפריעה. כאשר כל מונח הכי פשוט מקבל שם בשפת הילידים ירוקי העור, זה מטופש ומגוחך.
אני מאמין בפשטות רבה ככל האפשר בעת סיפור סיפורים, אם כי אני חושב שאני מעט קיצוני בעמדה שלי בנושא זה. אני סבור שצריך לגזום מעל סיפורים את כל הענפים המתים שלא תורמים להם. לא מעניין אותי איך בדיוק עובד ההנע העל-אורי של ספינות חלל אם אין לכך חלק בסיפור. לא מעניין אותי צבע העיניים של הגיבור העשוי ללא חת, אלא רק השאלה אם הוא באמת עשוי ללא חת ואם אופי זה יחיזק מעמד בשעת מבחן. אין לי שום בעיה עם סיפור שכולו שתי דמויות שכלואות בחדר, כל עוד לא צריך יותר מזה. ומניסיוני, אפשר לכתוב סיפור מדע בדיוני מובהק שכל מה שיש בו הן שתי דמויות בחדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה