מדע בדיוני נגיש

בכנס בדיון 2007 השתתפתי בפאנל שעסק בקניבליות במדע בדיוני ובפנטסיה, ודיברתי על הדרך שבה סופרי מדע בדיוני משתמשים בקניבליות ביצירותיהם. פתחתי את דבריי בטענה שלפנטסיה יש יתרון על המדע הבדיוני בכתיבה על הנושא, מכיוון שלסופרים ולקוראים כאחד יש "סט כלים" של יצורים בעלי מנהגים קניבליים או דמויי-קניבליות הלקוחים מן הפולקלור (ערפדים, אנשי זאב וכן הלאה), שסופרי פנטסיה כוללים ביצירותיהם. בהקשר של הקוראים זה מאפשר להם לדעת פחות או יותר למה לצפות מאותם יצורים, ויותר מכך זהו פתח נוח, מאחז מוכר בעולם לא מוכר, שראשיתו בסיפורי הפולקולר שהם הכירו כילדים.

אני חושב שאפשר להרחיב את הטיעון הזה לפנטסיה בכללה, ואולי זוהי אחת הסיבות שבגללה הפנטסיה פופולרית יותר מאשר המדע הבדיוני. מרבית הפנטסיה, בעיקר עד לעשורים האחרונים עם צמיחתה ופריחתה של הפנטיסה האורבנית, הושתתה על יסודות מוכרים למדי. פנטסיית "חרבות וכשפים" שהיוותה משך זמן רב את עיקר היצירה הפנטסטית שואבת משני מקורות מוכרים היטב לקוראים רבים – היסטוריה ופולקלור. התבנית המוכרת של גיבור היוצא להציל את העולם ו/או העלמה במצוקה כשעליו להתמודד בחרבו (הקסומה לעתים) מול יריבים מהעולם הזה ומעולמות אחרים היא בת מאות שנים. אם אנו מתייחסים לעלילות גלגמש כיצירה פנטסטית (גישה שאני חולק עליה), תבנית זו מככבת באחת היצירות הראשונות שנכתבו אי-פעם. גם כאשר הפנטסיה חורגת מתבנית זו היא משתמשת פעמים רבות באלמנטים הלקוחים מן הפולקלור (מכשפות, אנשי זאב ומשני צורה אחרים, שדים וכן הלאה) ומן ההיסטוריה (מלכים, ממלכות ובני אצולה, ומאפיינים ימי-בינמיים אחרים).

יש למוכרות זו תפקיד חשוב ב"הנגשה" של הפנטסיה לקהל הרחב לעומת המדע הבדיוני. כאשר גולדמן בחר את שמות הממלכות הבדיוניות שלו ב"הנסיכה הקסומה" הוא בחר בשמות של שני מטבעות אירופיים (גילדר ופלורין) שאף על פי שאינם שמות הנישאים בפי כל, בכל זאת יש להם צלצול מוכר. בשילוב עם ההקדמה המבריקה שלו (והכתיבה שלו בכלל), יש לשמות אלה תפקיד ביצירת האשליה של קיום אותן ממלכות וקיום "ספרו" של מורגנשטרן שאותו הוא "עיבד". זו דוגמה משעשעת, אבל היא משמעותית. למי שאינם חובבי הז'אנר רמזים מוכרים כאלה יכולים להיות פתח לעולמות החדשים והזרים שיוצרת הפנטסיה, או נקודת אחיזה בעולמות אלה. לדעתי, המוכרות הזו משחקת תפקיד בפופולריות של הפנטסיה בהשוואה למדע הבדיוני.

לעומת הפנטסיה, המדע הבדיוני בדרך כלל מציב דרישות שונות. בניית העולמות החדשים של המדע הבדיוני נסמכת בדרך כלל על שפה חדשה (או לפחות מונחים חדשים) ומבנים חברתיים חדשים, לפחות זו השאיפה. אלה נוטים להרתיע רבים ממי שלא מכירים את הז'אנר. הרתיעה נובעת מעצם הזרות, ולעתים גם מהדרישה לקבל בלי יותר מדי שאלות עולם שונה מאוד מהעולם המוכר. הפן הטכני-טכנולוגי של חלק מיצירות המדע הבדיוני גם הוא מרתיע בשני מובנים. הוא מרתיע את מי שלא אמונים על השפה של טכנולוגיות עתידיות (או טכנולוגיות מנצות) ויותר מכך על השימושים וההשפעות של טכנולויות חדשות, והוא מרתיע את מי שמייחסים לטכנולוגיה "זרות" ו"קרות" ואפילו חוסר אנושיות.

[בלי להמעיט מיכולותו של פרנק הרברט ככותב ומהרעיונות המדהימים שב"חולית", אולי אין זה מקרה שדווקא ספר זה על המבנה החברתי הפאודלי שלו, מיעוט התיאורים הטכנולוגיים שבו והיכולות דמויות הקסם של חלק מהדמויות בו הוא אחד מספרי המדע הבדיוני המובהקים הבודדים שהפכו פופולריים בציבור הרחב.]

השאלה המעניינת היא האם זה ילך וישתנה. בעולם שבו ילדים נחשפים להרבה מאוד טכנולוגיה מתקדמת מגיל צעיר מאוד, ושבו הטכנולוגיה הזו ממלאת תפקידים במרחב החברתי בהיקף ובקצב שהולכים וגדלים, אולי נראה שינוי בתחום זה. יכול להיות שלקוראים עתידיים הפנטסיה הקלאסית תיראה מיושנת ומוזרה ולא רלונטית, בעוד שמדע בדיוני ייראה מושך ומוכר הרבה יותר מכיוון שהוא ידמה יותר לעולם שבו גדלו קוראים אלה ולחוויות שבהן הורגלו.

תוך כדי כתיבה נזכרתי שאני נתלה באילנות גבוהים בנושא זה. ב-1956 אסימוב כתב סיפור בשם Someday ("בבוא היום", בכרך 1 של כל כתבי אסימוב בתרגום רמי שלהבת, הוצאת מובי דיק; אני חושב שהתרגום הישן הוא בספר "גדול ורחב הוא העולם") שבו מתואר מספר סיפורים ממוחשב שהילד שלו הוא שייך מאוכזב ממנו מכיוון שהוא מספר רק סיפורים על נסיכות ודרקונים ושטויות כאלה, ולכן הילד מנסה לתכנת אותו מחדש לספר סיפורים על מחשבים וספינות חלל. אם לשפוט מההתרשמות שלי מספרי ילדים ונוער (שהיא חלקית מאוד), בחמישים וחמש השנים שעברו מאז זה המהפך עוד לא הושלם, אבל אנחנו בדרך.

הוכרזו המועמדים לנבולה

רשימת המועמדים הסופיים התפרסמה, ורוב הסיפורים הקצרים זמינים ברשת. יוצא הדופן היחיד הוא סיפור של הרלאן אליסון, שנמצא בבורגז עם אינטרנט. אם אני אצליח, אני אנסה לסקור לפחות את הסיפורים אף על פי שזה אומר לקרוא סיפור נוסף של קיג' ג'ונסון.
תיקון - גם הסיפור מאסימובס (של פליסיטי שולדרס) לא זמין. אבל מניסיון הם כנראה יעלו אותו בימים הקרובים. 
----
עדכון (1.3) - דווקא הסיפור של אליסון זמין עכשיו. של שולדרס עדיין לא.

שני סיפורי מסגרת

קראתי לאחרונה שני ספרים הכתובים עם סיפור מסגרת שמשמש רקע לסיפור הראשי. האחד הוא "באודולינו" של אומברטו אקו והאחר הוא "כישרון למלחמה" של ג'ק מקדוויט. התחבולה הספרותית הזו חביבה למדי על סופרים, ופעמים רבות על סופרים מתחילים שפותחים את הסיפור בנקודה עתידית וחוזרים בצורה זו או אחרת לעבר (היא גם מקנה לספר מראית עין של תחכום). סיפור המסגרת יכול להיות יעיל בכתיבת מדע בדיוני, בעיקר ביצירות קצרות, כי שילוב סיפורי משנה בסיפור מסגרת יכולה להיות דרך נוחה להשלים תיאור של התפתחות עולם בלי להקדיש לתיאור הזה יותר מדי תשומת לב או להסיח את הדעת מהסיפור העיקרי, אבל צריך לדעת איך להשתמש בו. ההבדל בין שימוש מוצלח ולא מוצלח בסיפור מסגרת מודגם היטב בשני הספרים האלה.

באודולינו

בקונסנטינופוליס הנבזזת ומועלה באש על ידי הצלבנים של מסע הצלב הרביעי, באודולינו (הכזבן על פי הודאתו שלו) מספר את סיפור חייו באוזני זוסימוס, איש החצר הביזנטי וההיסטוריון. הסיפור נפתח כאשר באודולינו מספר איך כשהיה נער באיטליה מולדתו הוא עזר לאביר גרמני שאבד בביצות ובערפל למצוא את דרכו, ואותו אביר קנה אותו מאביו ואימץ אותו לבן. האביר הזה, באודולינו והקוראים מגלים מהר למדי, הוא הקיסר פרידריך ברברוסה. מנקודת מוצא זו אקו עובר בין פרקים שבהם הוא מתאר את קורות באודולינו וזיסומוס בקונסטנטינופול לפרקי הסיפור האוטוביוגרפי של באודולינו. זוסימוס והקוראים לומדים מפי באודולינו שהוא היה הזרז, ולעתים הגורם, לרוב המאורעות החשובים בעת שלטונו של פרידריך, וזה האלמנט הפנטסטי של הספר, "ההיסטוריה הנסתרת" שבו. אפשר היה באותה מידה לספר את סיפורו של באודולינו "על הסדר", ללא סיפור המסגרת אבל אקו משכיל להשתמש בסיפור המסגרת כדי להוסיף רבדים המעשירים את הספר.

הרובד הגלוי והפשוט הוא האירוניה. אקו מתאר את זוסימוס הנהנתן שבעוד עירו האהובה עולה בלהבות סביבו והוא עצמו נס על נפשו, הוא לא מוותר על הטבּח הפרטי שלו והמעדנים שהוא מכין ועל שאר מנעמי החיים (תוך שהוא מקונן על אבדנם, כמובן). אך יש בסיפור המסגרת יותר מתיאור "ימי רומא האחרונים". תיאור הביזה של קונסטנטינופול הוא תיאור התמוטטות כל מערכת האמונות והאידאלים שפרידריך ברברוסה מייצג, שאת המאבק לביסוסה באודולינו מציג שוב ושוב בתיאור קורות חייו. מחד האבירים הצלבנים שנשבעו להציל את המקומות הקדושים הופכים לחבורת פראים צמאי דם ורודפי בצע שתוקפים את אחיהם הנוצרים בששון. פרידריך, כזכור, טבע בעת שהנהיג את הצלבנים בדרכם לארץ ישראל במהלך מסע הצלב השלישי. מאידך אנו נחשפים לאימפריה הבינטית עצמה במלוא רקבונה וסיאובה הנהרסת מבפנים ומבחוץ. במידה מסוימת אימפריה זו סימלה את שאיפתו של פרידריך עצמו, מי שהוסיף את התואר "קדושה" לקיסרות הרומית הקדושה, ליצור ישות מדינית שתשלב את הסמכות הפוליטית של רומא העתיקה עם המנדט האלוהי לשלטון. אבל יותר מכול סיפור המסגרת נחוץ לבאודולינו עצמו. כאשר הסיפור שהוא מספר לזוסימוס מדביק את ההווה שלהם מתברר שמעשה הסיפור עצמו היה קריטי לעיצוב דמותו של באודולינו. מעשיו לקראת סוף הספר אינם נובעים רק מסך חוויותיו, שאותן הוא מספר לזוסימוס, הם תוצאה של ההתבוננות שלו בעצמו באמצעות הסיפור.

כישרון למלחמה

לעומת אקו מקדוויט נראה לעתים כנחוש להוכיח שסיפור המסגרת אינו נחוץ כלל. "כישרון למלחמה" הוא סיפורו של אלכס בנדיקט, סוחר העתיקות, שדודו הארכאולוג מת בתאונה ומוריש לו נכסים, ותעלומה בת מאתיים שנה. דרך ניסיונו של אלכס לפתור את התעלומה הקוראים מתוודעים למלחמה הבין-כוכבית בת מאתיים השנה בין האנושות לגזע החייזרי הטלפתי, מלחמה שעיצבה את העולם שבו אלכס חי. סיפור המסגרת הזה הוא חלש. אלכס והדמויות האחרות המקיפות אותו הן דמויות חד-ממדיות ורדודות למדי. הניסיונות להעניק לאלכס עבר מיוסר מסתורי שבגללו הוא גדל עם דודו ולא עם הוריו ואז הסתכסך עם אותו דוד הם קלושים, ולרוב הדמויות האחרות לא נעשה אפילו ניסיון קלוש כזה למתן עומק. בצורה שהיא מוצגת התעלומה שאותה אלכס מנסה לפתור לא ממש מעניינת, והמזימות והתככים המקיפים אותו ילדותיים למדי במונחים של קוראים המכירים קצת סיפורי מתח והרפתקאות. תוספת הפרולוג והאפילוג הן בכלל מגוחכות בעיניי.

הסיפור המעניין באמת של הספר הוא הסיפור שלא ממש מסופר בו – הסיפור מימי המלחמה. הדמויות הראשיות של סיפור זה – המצביא, המנהיג הפוליטי, המלומדת שנסחפה במלחמה, המשורר ואחרים – הן דמויות הרבה יותר מעניינות. במרכז התעלומה שאלכס חוקר עומדות דמויות אלה ויותר מכך הדרכים שבהן המלחמה שינתה אותן, ולאורך כל הספר מצאתי את עצמי תוהה מדוע מקדוויט לא מספר את הסיפור שלהן ישירות. במקום לתת לנו שמץ של דמויות ושמץ של עולם המעוצבים על ידי מלחמה נואשת, הוא יכול היה לספר ישירות את הסיפור שלהן. הסיפור הזה הוא עשיר יותר, מלא יותר ומרתק יותר מסיפורו של אלכס. (אפילו תיאורי הקרבות שמקדוויט משלב בספר מעניינים יותר מתיאורי המכשולים והמזימות שאמורים למנוע מאלכס להגיע לחקר האמת.) אין ולו דבר אחד בעולמו של אלכס שמצדיק באמת את הסיפור שלו, ולעומת זה יש לא מעט דברים שהספר היה יכול להסתדר בלעדיהם. זה אינו ספר רע, אבל הוא מספר את הסיפור הלא נכון.

סיפורי מסגרת המשלבים פלאשבקים הם מפתים. הם נראים כלי נוח להפליא לשלב מספר סיפורים וזמנים, אבל צריך להיזהר בהם. צריך להקפיד שלשני הסיפורים המסופרים תהיה הצדקה וזכות קיום ביצירה.

הפיזיקה של פיירפליי

אז מסתבר שערוץ המדע בארה"ב קנה את הזכויות לשדר את "פיירפליי" מחדש (יש לקוות שהפעם בסדר הנכון ולא כמו שפוקס הזונות עשו) ובסוף כל פרק ד"ר מיצ'יו קאקו ידבר על המדע שמאחורי הסדרה. נתן פיליון אפילו אמר שהוא יסכים להשתתף בחידוש הסדרה.

שתי הערות:

א. אני באמת לא סבור שמדע הוא הצד החזק של פיירפליי (והוא לא אמור להיות).
ב. עם כל הכבוד לנתן פיליון, מי שצריך לשאול אותו את השאלה הזו הוא ג'וס וידון. איכשהו לא נראה לי שהוא ירצה להתקרב ל"פוקס" במיליניום הנוכחי.

מוזת אש, שני הרהורים

"מוזת אש" (Muse of Fire) הוא סיפור של דן סימונס, הסיפור שחותם את האסופה "אופרת החלל החדשה". הוא סימונסי מאוד – מהנה וקריא, לוקה בתארת הכרונית של סימונס ומלא וגדוש בהתייחסויות ספרותיות ותרבותיות (זהו שיר הלל לשייקספיר, וכדאי להכיר את המחזות המפורסמים שלו כרקע לסיפור). הקריאה בו עוררה בי שני הרהורים.

א. המטריקס הוא סרט רדוד

סימונס משתמש בקוסמולוגיה הגנוסטית ובפנתיאון או במיתולוגיה הגנוסטיים כדי לבנות את העולם של הסיפור ואת החייזרים שהוא מתאר בסיפור, ועושה עבודה מאוד מרשימה. האחים וואשבסקי כתבו גם הם סרט גנוסטי, במודע או שלא במודע, רק לא במפורש ובלי להשתמש בטמינולוגיה הגנוסטית. כשסימונס משתמש במונחים הגנוסטיים הוא משתף את הקורא בעולם הגנוסטי, מזמין אותו למצוא בסיפור עוד עושר תרבותי.

השאלה שאין לי תשובה לה בהקשר זה היא אם האחים וואשובסקי מכירים את הגנוזיס ואם "המטריקס" נכתב במכוון עם מאפיינים גנוסטיים. אם לא, אז סתם חבל; אם כן והם בכוונה לא השתמשו במונחים הגנוסטיים זה רק מחזק את דעתי שזהו סרט רדוד שנמנע מתחכום אמתי וה"רמיזות" בו עבות כעור פיל. כאילו הם חוששים שהתחכום המקסימלי שלו מסוגלים הצופים שלהם הם רמזים כמו שם שפירושו "החדש" ובהיפוך אותיות פירושו "האחד" או רמז כמו "לך בעקבות הארנב הלבן". שימוש בגנוזיס בצורה שסימונס עושה זאת היה מאפשר לצופים שמכירים את המונחים למצוא רובד נוסף בחוויה, ואולי גורם לכל מי שהתעמקו בסרט ולא הכירו את המונחים ללמוד דברים חדשים. בכל מקרה, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין הסיפור והסרט, והסרט לא נראה טוב בהשוואה הזו.

ב. מוזת האש של שייקספיר

שם הסיפור לקוח מהפרולוג למחזה "הנרי החמישי", פרולוג (ומחזה) שאני מאוד אוהב. הנאום של המלט לשחקנים (מערכה 3, סצנה 1) מקובל למדי כטקסט מכונן של הוראות לשחקנים, אבל בפרולוג של "הנרי החמישי" אנחנו מוצאים משהו הרבה יותר מעניין – תיאור של היחסים בין הקהל והמחזה. שייקספיר מתאר פה את מה שיכונה מאוחר יותר Suspension of disbelief, השעיית חוסר האמונה, הדרישה מהקהל לקבל את המוצג ביצירה ללא שאלות (לעת עתה) ויתר על כן הדרישה להיות שותפים למעשה היצירה. שייקספיר מבקש מהצופים במפורש להפעיל את הדמיון והיצירתיות שלהם כדי להשלים את מה שלא נאמר או מוצג במפורש.

השעיית חוסר האמונה הזו חשובה במיוחד למדע הבדיוני, שמעצם טבעו דורש מהקוראים והצופים להאמין בבלתי אפשרי. אחד מהאיזונים העדינים שלהם נדרשים יוצרי מדע בדיוני הוא הקו שבין הסבר להשארת הדברים לדמיונו של הקורא. הדרישה מבית מדרשו של קמבל, If you can't explain – extrapolate, גרמה לחלק מהסופרים לשקוע בשלל הסברים טכניים שהרגו את הסיפור. הצד השני של המשוואה הזו הוא בניית העולם. אני לא חושב שאני אומר משהו חדש בכך, אבל העקביות הפנימית של הסיפור, ההיגיון של העולם, הם שצריכים לספק את השלד שעליו אפשר לתלות את השעיית חוסר האמונה. כדי לעשות את זה על הסופר לספק לקורא מספיק פרטים כדי שיוכל ליצור מהם בעצמו את העולם העקבי והשלם על ידי מילוי הפרטים החסרים, אחרת הוא מסתכן ביצירת סיפור תלוש ולא אמין.

~~~

הסיפור גרם לי לחטט קצת באתהצינור ולחפש ביצועים של הפרולוג. מאלה שמצאתי הביצוע של של דרק ג'קובי (מהסרט של של קנת בראנה) הוא עדיין זה שהכי מוצא חן בעיניי, אף על פי שהוא קצת מקוצץ. להלן המקור, ותרגום חפוז למדי שלי.

O! for a Muse of fire, that would ascend

The brightest heaven of invention;

A kingdom for a stage, princes to act

And monarchs to behold the swelling scene.

Then should the war-like Harry, like himself,

Assume the port of Mars; and at his heels,

Leash’d in like hounds, should famine, sword, and fire

Crouch for employment. But pardon, gentles all,

The flat unraised spirits that hath dar’d

On this unworthy scaffold to bring forth

So great an object: can this cockpit hold

The vasty fields of France? or may we cram

Within this wooden O the very casques

That did affright the air at Agincourt?

O, pardon! since a crooked figure may

Attest in little place a million;

And let us, ciphers to this great accompt,

On your imaginary forces work.

Suppose within the girdle of these walls

Are now confin’d two mighty monarchies,

Whose high upreared and abutting fronts

The perilous narrow ocean parts asunder:

Piece out our imperfections with your thoughts:

Into a thousand parts divide one man,

And make imaginary puissance;

Think when we talk of horses that you see them

Printing their proud hoofs i’ the receiving earth;

For ’tis your thoughts that now must deck our kings,

Carry them here and there, jumping o’er times,

Turning the accomplishment of many years

Into an hour-glass: for the which supply,

Admit me Chorus to this history;

Who prologue-like your humble patience pray,

Gently to hear, kindly to judge, our play.

הו, מי יתן מוזת אש שתעפיל

לגובהי רקיע היצירה;

הבי ממלכה לנו לבמה, נסיכים לשחק

ומלכים לחזות בגאות ההופעה.

והנה הארי הלוחם, טבעו ניכר בו,

ילבש דמותו של מארס; ולרגליו,

יסתופפו ככלבים, רעב, מלחמה ואש

לקבל פרנסתם. אך את מחילתכם אבקש מכובדיי,

סלחו לנפשות פשוטות ושפלות שהעיזו

על כרעי תרנגולת רעועים אלה להעלות

מחזה כה עצום: האם תוכל זירת תרנגולים זו להכיל

את שדות צרפת הנרחבים? האם נוכל לדחוק

למעגל עץ זה את המון הקסדות

שהחרידו את האוויר באז'ינקורט?

אנא, מחלו! כיוון שעל דמות פגומה אחת

לתפוס את מקומן של מיליון;

והניחו לנו, מפרשיו של סיפור המאורעות

לקרוא דרוד לדמיונכם.

שוו בנפשכם שבין קירות אלה

שוכנות עתה שתי ממלכות מפוארות,

שבין חזיתותיהן הנישאות הניצבות זו מול זו

ים צר וזרוע סכנות מפריד:

השלימו את פגמינו במחשבתכם:

לאלף חלקים חלקו כל איש,

והפעילו את הכוח המדמה;

חשבו שכאשר אנו דוברים על סוסים אתם רואים

אותם מטביעים פרסותיהם הגאות בארץ הנכנעת;

כיוון שעל מחשבותיכם כעת להכתיר את מלכינו,

לשאתם הנה ושמה, מדלגים על פני הזמן,

לאסוף עלילות שנים רבות

לשעה חולפת: ולצורך זה,

הניחו לי להיות קול מקהלה לעלילה זו,

אשר, כעין מבוא, מבקש סבלנותכם בזה,

בנדיבות להאזין וברוחב לב לשפוט, את זה המחזה.

שלדון פוקס / דרק לנדי

"הוא בלש מתוחכם ומכשף רב עוצמה. היא נערה הרפתקנית ונועזת. המשימה שלהם: לסכל מזימה נוראית של מנהיג כוחות האופל!" זה הטקסט על גבו של הספר "שלדון פוקס", וזה כל מה שצריך לדעת על העלילה. עלילה כה פשוטה יכולה להיות כתובה בצורה נהדרת, או בצורה איומה. "שלדון פוקס" אינו איום, הוא פשוט ספר מרושל שנראה כאילו נכתב כלאחר יד.

הנערה היא סטפני אדגלי בת ה-12 שגרה בעיירת החוף הגארד באירלנד, וכאשר מת דודה האהוב, סופר ספרי המתח והמסתורין, עולמה מתהפך עליה. ליתר דיוק, נגלה לה עולם חדש של קסם ומסתורין שמעולם לא ידעה שקיים בצד עולם היום-יום. המדריך שלה בעולם זה הוא שלדון פוקס, אותו בלש ומכשף שהוזכר לעיל ושהעניק את שמו לספר. משם והלאה הכול צפוי להפליא, והרשות שאולי נתונה בידיו של הסופר לחדש או להיות מקורי לא מנוצלת. כפי שיעל כתבה בביקורת שלה, לנדי משתמש בכל אבני הבניין המוכרות של הז'אנר, אך בונה מהן משהו שנדמה כאילו קראנו אותו כבר אי-אלו פעמים.

כיוון ששלדון הוא בלש אני רוצה לדון תחילה בתעלומה הבלשית, שלא ממש קיימת. שלדון פוקס מתואר כגדול הבלשים בעולם ואולי בספרים הבאים בסדרה (עד עכשיו יצאו חמישה ספרים, השישי צפוי לצאת בספטמבר הקרוב) הוא מנצל כישורים אלה בצורה מרשימה יותר, אבל בספר הראשון הוא ועוזרתו המקסימה לא ממש זקוקים לכישורים אלה. גם אם נזכור שמדובר בספר לבני הנעורים ואנחנו לא מצפים לתעלומות שיציבו אתגר לשרלוק הולמס, פיליפ מארלו או גברת מארפל, הרי שהצמד לא עוסק הרבה בחיפוש אחר רמזים או בהסקת מסקנות. בדרך כלל דורשי טובתם וחורשי רעתם פשוט מספרים להם מה שהם צריכים לדעת, ובגילויים העצמאיים הספורים שלהם דרך הסקת המסקנות לא מפתיעה במיוחד. במקרים אחרים שלדון זוכה להתגלויות פתאומיות שלא ברור מאיפה הן מגיעות. שיתוף הקורא בפיענוח התעלומה, לבם של ספרי בלשים, לא ממש מתרחש כאן.

ובכן, יותר מספר בלשי, "שלדון פוקס" הוא ספר הרפתקאות. אבל גם הרפתקאות לא ממש מרתקות, מכיוון שלנדי לא רק משתמש בחומרים ידועים, אלא גם דואג ליידע את הקורא בדיוק מי הם הטובים ומי הרעים. לעתים זה נעשה ברמת התיאור החיצוני, כך למשל לנדי מתאר את בנות הדוד של סטפני (בנותיו של האח השלישי לבית אדגלי): "בעוד סטפני היתה כהת שיער, גבוהה וחזקה, הן היו בעלות שיער מחומצן וגוף גוצי, ולבשו בגדים שהבליטו את כל המקומות הלא נכונים". (ע' 9) לא מפתיע שהוא מאפיין אותן באותו עמוד ממש כ"חמוצות ונקמניות". בעולמו של לנדי אופיו של אדם ניכר כמעט תמיד בפניו ובגופו. ואם הוא לא ניכר בגופו, הוא ניכר בשמו – "שפיפון", "זדון", "צער" ו"שבח רב-עוז" הם רק חלק מהשמות הלא ממש מרומזים הזרועים בספר. יש לומר שלשמות יש תפקיד חשוב בעולם שלנדי בונה ולכן יש להם משמעות ברורה, אבל הבוטות שבה הוא נותן שמות לדמויות שלו משאירה מעט מאוד לקורא התוהה לאיזה מחנה שייכת כל דמות. בהתחשב בעובדה שזה ספר לנוער ושהסוף של ספרי הרפתקאות כאלה לעתים קרובות ידוע מראש, זה נוטל את העוקץ מחלק לא קטן מהמתח שהספר יכול היה לעורר.

אם לא די בכך הספר סובל מפגמים נוספים: הניסיונות של לנדי להצחיק הם מאולצים ולא מצחיקים; בעולם שלו בעקבות ימים שטופי שמש וחמימים באים משום מה ימי סערה שנועדו בבירור לשרת את העלילה; לנדי לא ממש עושה שימוש במיקום העלילה באירלנד, כר פורה לעלילות פנטסיה; הספר נתון לפרצים אקראיים של דידקטיות נוראית; אף אחת מהדמויות לא ממש מעניינת או עמוקה. במהלך הקריאה נדמה לי לעתים שמכיוון שהספר כתוב לילדים, הסופר הרשה לעצמו לעשות עבודה לחצאין או פשוט חשב שאי-אפשר לסמוך על הקוראים הצעירים שיבינו דבר מתוך דבר או יידרשו לחשיבה.

אין מנוס מדיון גם בתרגום של הספר, אבל לפני כן אני רוצה להעיר הערה כללית יותר בעניין תרגומים. על הספר חתומים שני מתרגמים (אמנון ריבק ומיקה ריבק) אך לא מצוינים שמותיהם של עורכי תרגום או עורכי לשון, וחבל. קשה לי להאמין שספר שיצא בקבוצת "כנרת, זמורה-ביתן" (אחד מבתי ההוצאה הגדולים בארץ) לא נערך, וראוי שהוצאות יציינו את שמות העורכים, כי גם להם מגיע חלק בשבחים או בגנאי שאחנו חולקים לתרגום. במקרה זה מדובר בגנאי מכיוון שהתרגום בעייתי מאוד. לעתים נדמה שהספר לא כתוב עברית אלא "תרגומית", אנגלית במילים עבריות. אני אביא רק שתי דוגמאות מהפרק הראשון (כי די מהר נמאס לי לסמן אותן): כאשר סטפני שואלת את שלדון אם גם הוא סופר כמו דודה המת הוא עונה "לא הייתי יודע איפה להתחיל" (ע' 11); וכאשר היא נפרדת ממנו בסוף שיחה זו נאמר לנו "היתה לה תחושה שהאיש מחייך, אם כי לא ראתה שום פה" (ע' 12). דוגמה אחרת, החוזרת לאורך הספר, היא תרגום כינויי הקניין His, Hers וכו' ככינוי קניין פרוד ("היד שלה") במקום ככינוי קניין חבור ("ידהּ"). צורה זו מאפיינת שפה דבורה או ילדותית בעברית, וזו אינה השפה שבה כתוב הספר.

ובנקודה זו יש לחזור לעניין השמות. לשמות יש משמעות בעולמו של לנדי, כפי שכבר אמרתי, ולכן הם תורגמו לעברית מכיוון שזהו ספר לנוער, וטוב שכך. אבל תרגום השמות מעורר סימני שאלה רבים. קחו למשל את השם Nefarian Serpine (שמו של אחד הנבלים) שנקרא בעברית "נפריאן שפיפון". לא הצלחתי להעלות על דעתי מה יכולה להיות הסיבה שרק שם המשפחה תורגם ואילו השם הפרטי רב המשמעות, הגזור מהמילה nefarious (מרושע), נשאר בצורתו האנגלית. אני עדיין תוהה גם מדוע מצאו לנכון המתרגמים להפוך את Mr Bliss (אושר) באנגלית ל"מר נכון" בעברית. אבל ההחמצה הגדלה ביותר היא בתרגום שמו של הגיבור, שעל שמו נקראת הסדרה כולה. הבלש המהולל נקרא באנגלית Skulduggery Pleasant, ובעברית "שלדון פוקס". גם אם נתעלם מכך ש"שלדון פוקס" מעלה דווקא דימויים של רואה חשבון יהודי ניו יורקי מסרט של וודי אלן ולא של בלש בעל כוחות קסם, הרי שכל משמעות השם נעלמה כלא הייתה. המתרגמים נטפלו לתיבה Skul בשם הפרטי והתעלמו כליל מכך ששם זה הוא וריאציה על המילה skullduggery רבת המשמעות – פירושה תככים ומזימות. ואין לי שמץ מושג מדוע המילה "פוקס" נבחרה כתרגום לשם המשפחה שגם לו משמעות ברורה. וכך נלקח שם מגניב ובעל משמעות והפך ליציר לשוני לא ברור וחסר משמעות. בעולם של לנדי, שבו משמעות השמות חשובה מאוד, סירוס משמעות זה הוא חמור מאוד. אם הוחלט לתרגם שמות בעלי משמעות, יש לתרגם את כולם ולתרגם אותם נכון.

אולי קוראים צעירים יאהבו את הספר יותר ממני, אני מצאתי אותו שבלוני ומשעמם. הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר עליו שהוא שציור הכריכה חביב (מעשה ידי טום פרסיבל) בעיניי ושתי הפסקאות הראשונות בעמוד הראשון מעלות חיוך על השפתיים.

~~~~~

שלדון פוקס / דרק לנדי

תרגום: אמנון ריבק ומיקה ריבק

כנרת, זמורה-ביתן, 2010

303 עמודים

אופרת החלל החדשה / דוזייה וסטרייהן

קשה מאוד לסקור אסופות (כפי שכבר כתבתי פעם) ואכן רוב מה שיבוא להלן יהיה סקירה של הסיפורים בקובץ (יש בו 18 סיפורים), אבל אני חייב לומר שהספר הזה היה במידה מסימת גילוי מחדש של המדע הבדיוני לגבי. תוך כדי קריאת הסיפורים עלתה בי יותר ויותר התחושה שרוב המדע הבדיוני שקראתי לאחרונה היה קצת "קטן" מדי. הוא היה אישי מדי, מוגבל מדי בהיקף שלו, קרוב מדי בזמן ובאופן כללי הגיוני וסביר מדי. הוא התעקש קצת יותר מדי לדבוק באפשרי ובסביר או באישי ובמיידי. הסיפורים ב"אופרת החלל החדשה" הם במידה מסוימת חזרה למדע הבדיוני שבו התאהבתי כנער – ענקיים, מספרים סיפורים של מערכות כוכבים וגלקסיות שלמות, של מאבקים ומלחמות שבהם גורל האנושות כולה (אם לא יותר מכך) מוטל על הכף. סיפורים שעוסקים במסע בממהירות גבוהה ממהירות האור, בחורי תולעת ובעל-חלל / תת-חלל בלי לטרוח להתעכב האם זה סביר או אפשרי. שוב קראתי סיפורים על יישוב מאדים, על טייסי חלל ששקעו בחובות ונאלצו לקחת עליהם משימות מסוכנות ועל האנושות שנפוצה במערכות כוכבים אחרות – וזה היה תענוג. לא כל הסיפורים טובים באותה מידה, ולא כל הסיפורים דומים בהיקף שלהם ובהעזה שלהם לזנוח את הסביר מאוחרי גבם, אבל תחושת ההרפתקה, התחושה שהכול אפשרי, היא המשותפת להם. ואותה מאוד אהבתי.

הרעיון של אופרת חלל בסיפורים קצרים עלול להישמע קצת כסתירה מניה וביה, אבל בכך טמונה חלק מהגדולה של סיפורים כאלה. היכולת לברוא יקום שלם ומאבקים קוסמיים במסגרת של סיפור קצר ראויה להערצה לדעתי, ולרוב זה נעשה בצורה נהדרת בסיפורים של "אופרת החלל החדשה".

הקדמה / גרדנר דוזייה וג'ונתן סטרייהן

קראתי את ההקדמה בסוף, אחרי שגמרתי את הסיפורים, אבל בהחלט שווה לקרוא אותה. זוהי סקירה קצרה ומעניינת של ראשית היצור הזה שכונה "אופרת חלל" והשינויים שעברו עליה מאז ראשית המדע הבדיוני ועד ימינו.

~

"Saving Tiamaat" by Gwyneth Jones

נציגי שני גזעים החולקים עולם אחד מגיעים לכדור הארץ למשא ומתן. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של אחת המלוות האנושיות שלהם ומזכיר במידה רבה את המדע הבדיוני "הסוציולוגי" של לה-גווין ואחרים. סיפור כתוב טוב, מלא רגש והדמויות שלו אמינות. הטיפול של ג'ונס בסוגיה קצת צפוי, אבל זה לא מעיב על הסיפור.

~

"Verthandi's Ring" by Ian McDonald

שתי תרבויות פוסט-אנושיות שיכולות להניע גזעים שלמים ומערכות כוכבים נתונות במאבק על משאבים הדרושים להשרדותן. בצד התיאור של התרבות האנושית במאבק הזה, מקדונלד דן במחיר האישי שמשלמים האנשים שנמצאים בחזית המאבק הזה. אחד הסיפורים המורכבים באסופה הזו, שהייתי רוצה לחזור אליו מתישהו.
~

"Hatch" by Robert Reed

עוד סיפור מורכב, הפעם על ספינה שגודלה כעולם. סיפור של מאבק להישרדות של אנשים שיש להם מעט מאוד שליטה בעולם שסביבם, מאות שנים לאחר שפלישת חייזרים לספינה והמאבק בהם גרמו לשיתוקה של הספינה ולניתוק הקשר בין חלקים בה.

~

"Winning Peace" by Paul J. McAuley

המורדים נגד האימפריה, בערך. למען האמת אני עושה עוול לסיפור בתיאור שלו ככזה, אבל הוא מתחיל בסיפורו של שבוי ששירת בצבאה של מעצמה שהפסידה ונמכר לעבדות. סיפור שבו ה"טובים" וה"רעים" מואד ברורים, והדמויות שבו די שבלוניות. אחד הסיפורים שפחות אהבתי בקובץ. אה, כן, יש גם חייזרים (שוליים למדי לסיפור).

~

"Glory" by Greg Egan

כמשדובר בכתיבת מדע סביר, איגן הוא אחד הטובים שבטובים (בסיפור המצוין שלו "שומרי הגבול" מתואר משחק המתבסס על משיכה ודחייה של שדות אלקטרומגנטיים, ואיגן כתב תוכנה קטנה שמאפשרת לשחק אותו). הסיפור מתחיל בתיאור טכני למדי של מסע בין כוכבי, שהוא פשוט מרתק וכתוב נהדר. ההמשך לא מאכזב. בגדול זהו סיפורן של שתי ארכאולוגיות שנוסעות לכוכב מרוחק לחקור את עברו ומוצאות את עצמן לכודות במאבק בין מעצמות. איגן מתגלה כאן במיטבו, מאזן בין האישי והעולם הגדול יותר ובצדק הסיפור היה מועמד להוגו לפני שנים אחדות.

~

"Maelstrom" by Kage Baker

סיפור התיישבות על מאדים. קייג' בייקר מנסה להצחיק וממש לא מצליחה. אחד הסיפורים הפחות טובים באסופה.

~

"Blessed By An Angel" by Peter F. Hamilton

כמה רחוק זה רחוק מדי? בעולם שבו ניתן לעצב מחדש את הגוף האנושי, איפה שמים את הגבול? המילטון עוסק בנושא מוכר של חדשנות מול שמרנות ומצליח לתאר שתי גישות שכל אחת משכנעת בעמדה שהיא נוקטת. הוא מצליח לעשות את זה מכיוון שהוא מספר סיפורים של אנשים משוכנעים ושל מי שנלכדים במאבק בין הצדדים.

~

"Who's Afraid of Wolf 359?" by Ken Macleod

אני זוכר שקראתי שבחים רבים לסיפור הזה, אם כי אני לא זוכר איפה בדיוק (אולי אצל אביגיל נוסבאום). זהו סיפור טוב, אבל הוא צפוי משהו. אני לא אכנס לפרטי העלילה, די לומר שהגיבור נאלץ לבצע משימה שהוא פוחד ממנה, המתגלה כשונה מהצפוי. יותר פרטים יסגירו יותר מדי מהעלילה. העולם מעניין, ושומר על עקרונות הפיזיקה הידועים לנו בדרך כלל, אבל לא התלהבתי מהסיפור או מהדמות.

~

"The Valley of the Gardens" by Tony Daniel

טוני דניאל הוא אחד מהאנשים שסימנתי לי בספר הזה. הסיפור מתחיל בעולם המחולק בין אנשי האזורים הנושבים לבין הנוודים של המדבר, אבל אם אתם חושבים שהמצב מוכר אתם טועים. דבר בסיפור הזה אינו כפי שהוא נראה, והוא מלא הפתעות בעיצוב העולם שלו ובעלילה. סיפור נהדר שגם אם הוא שמאלצי מעט לעתים, הוא מפצה על זה בגדול.

~

"Dividing the Sustain" by James Patrick Kelly

אחד הסיפורים החמודים בקובץ. אדם בטיסה בין-כוכבית, סוכן המומחה בהיחלצות ממצבים בלתי אפשריים, מוצא את עצמו מסובך הרבה יותר מכפי שציפה. הוא נקלע לתסבוכת בין האינטרסים של חברות אנושיות ואנשים פרטיים, שהם משעשים להפליא ומקוריים. אני אוהב את הכתיבה של קלי, וכאן הוא לא מאכזב.

~

"Minla's Flowers" by Alastair Reynolds

ממה שקראתי של ריינולדס בדרך כלל העדפתי אותו כשהוא כותב קצר, כי יש לו נטייה להתפרס על יותר מדי דברים בספרים שלו. העובדה שזה סיפור קצר עוזרת לריינולדס להתמקד, אבל הוא צפוי בצורה מאכזבת. טייס חלל (שלרקע שלו חשיבות, אבל אין שום סיבה להיכנס אליו כאן) מוצא את עצמו נאלץ לנחות נחיתת חירום בכוכב שהטכנולוגיה שלו מפגרת. בעיצמם של מאבק בין שתי מעצמות ואיום כלל עולמי. בסיס טוב, אבל העלילה והדמויות נורא צפויות ובשלב מסוים מצאתי את עצמי מקווה שהסיפור כבר יגיע לסופו.

~

"Splinters of Glass" by Mary Rosenblum

על אירופה, ירחו של צדק, גיבור הסיפור מוצא את עצמו נרדף על ידי כוחות גדולים ואכזריים וקרוע בין שתי אהבות – חדשה וישנה. סיפור הרפתקאות נהדר ומקורי שכתוב ממש טוב. המילה הכי מתאימה לתיאור הסיפור הזה היא "כיף", אבל יש בו גם תוכן רציני יותר.

~

"Remembrance" by Stephen Baxter

על מפקדת קורבטה של צי האו"ם במאה ה-50 (בערך) מוטל להחליט אך לטפל במושבה האחרונה שנותרה במערכת השמש של יצורים שפעם שיעבדו את האנושות. אבל לפני זה עליה לשמוע את דבריו של "הזוכר", האחרון בשושלת של "זוכרים" שמעבירים בעל פה את ההיסטוריה שהוסתרה מהאנושות בגרסאות הרשמיות. סיפור לא רע על החלטות והמחיר שאנחנו משלמים עליהם.

~

"The Emperor and the Maula" by Robert Silverberg

המאסטר הוותיק עושה את זה בסגנון של פעם. הסיפור נורא מזכיר מדע בדיוני קלאסי – קח את המבנה של סיפור שכולם מכירים ותבנה עליו יקום חדש מלא חייזרים וסכנות נוראות לאנושות. בגלל המבנה המוכר (אני לא אומר מהו, אבל כל מי שיקרא את הסיפור יזהה אותו מיד, סילברברג לא מנסה להסתיר אותו) העלילה והסוף של הסיפור קצת צפויים, אבל הוא בכל זאת סיפור מלא דמיון וכיפי לקריאה.

~

"The Worm Turns" by Gregory Benford

טייסת חללית, גוררת שביטים שקועה בחובות עד מעל האוזניים, מגויסת בבר אפלולי למשימת התאבדות (טוב, לא בבר אפלולי, אבל זה נשמע טוב). עוד סיפור של כיף טהור שבמרכזו חורים שחורים, חורי תולעת ועיוותי זמן. כתוב חמוד.

~

"Send Them Flowers" by Walter Jon Williams

שני חבר'ה ביאכטת חלל המדלגת בין ה"סבירויות", יקומים בהסתברויות שונות שבהם חוקי טבע שונים, מסתבכים עם נשים וכסף. דמויות חביבות, תככים מרושעים והאיש הקטן שבסך הכול רוצה לצאת בשלום ממלתעות התאגידים תאבי הבצע והגברים רבי העוצמה פגועי האגו. שוב המון דמיון והמון כיף. אחרי האכזבה שלי מ"מרחבים מסתברים" היה מרענן לחזור לסיפור טוב של וויליאמס.

~

"Art of War" by Nancy Kress

זה הדבר הראשון של ננסי קרס שקראתי שנהניתי ממנו, הדבר הראשון שגרם לי לחשוב שאולי יש הצדקה לרעש שעושים סביבה. היסטוריון של האמנות מגויס לצבא ומוצא את עצמו בנקודת מפתח במלחמה בין האנושות לגזע חייזרי. תוסיפו לזה קונפליקט אישי מעניין והומור טוב מפעם לפעם, וקיבלתם סיפור ממש מצוין.

~

"Muse of Fire" by Dan Simmons

סימונס הוא סימונס הוא סימונס. המון ידע, המון תיאורים (מישהו צריך לערוך את האיש) והמון ספרות. להקת שחקנים המציגים מחזות של שייקספיר, הנודדת בין העולמות שבהם חיים בני האדם כעבדים, מוצאת את עצמה במצב שבו גורל האנושות מונח על כתפיה. סימונס משתמש בקוסמולוגיה הגנוסטית ובונה על בסיסה יקום של חייזרים מוזרים ורבי עוצמה, בצורה נהדרת, ומגייס את שייקספיר להצלת האנושות. רצוי להגיע לסיפור הזה עם ידע במחזות המפורסמים יותר של שייקספיר (מקבת, מהומה רבה על לא דבר, המלט, רומאו ויוליה) ועדיף גם ידע בגנוזיס (אבל זה לא קריטי).

~~~~~~~

The New Space Opera / Gadner Dozois & Jonathan Strahan (Eds.)

Eos, 2007

642 p.