שלדון פוקס / דרק לנדי

"הוא בלש מתוחכם ומכשף רב עוצמה. היא נערה הרפתקנית ונועזת. המשימה שלהם: לסכל מזימה נוראית של מנהיג כוחות האופל!" זה הטקסט על גבו של הספר "שלדון פוקס", וזה כל מה שצריך לדעת על העלילה. עלילה כה פשוטה יכולה להיות כתובה בצורה נהדרת, או בצורה איומה. "שלדון פוקס" אינו איום, הוא פשוט ספר מרושל שנראה כאילו נכתב כלאחר יד.

הנערה היא סטפני אדגלי בת ה-12 שגרה בעיירת החוף הגארד באירלנד, וכאשר מת דודה האהוב, סופר ספרי המתח והמסתורין, עולמה מתהפך עליה. ליתר דיוק, נגלה לה עולם חדש של קסם ומסתורין שמעולם לא ידעה שקיים בצד עולם היום-יום. המדריך שלה בעולם זה הוא שלדון פוקס, אותו בלש ומכשף שהוזכר לעיל ושהעניק את שמו לספר. משם והלאה הכול צפוי להפליא, והרשות שאולי נתונה בידיו של הסופר לחדש או להיות מקורי לא מנוצלת. כפי שיעל כתבה בביקורת שלה, לנדי משתמש בכל אבני הבניין המוכרות של הז'אנר, אך בונה מהן משהו שנדמה כאילו קראנו אותו כבר אי-אלו פעמים.

כיוון ששלדון הוא בלש אני רוצה לדון תחילה בתעלומה הבלשית, שלא ממש קיימת. שלדון פוקס מתואר כגדול הבלשים בעולם ואולי בספרים הבאים בסדרה (עד עכשיו יצאו חמישה ספרים, השישי צפוי לצאת בספטמבר הקרוב) הוא מנצל כישורים אלה בצורה מרשימה יותר, אבל בספר הראשון הוא ועוזרתו המקסימה לא ממש זקוקים לכישורים אלה. גם אם נזכור שמדובר בספר לבני הנעורים ואנחנו לא מצפים לתעלומות שיציבו אתגר לשרלוק הולמס, פיליפ מארלו או גברת מארפל, הרי שהצמד לא עוסק הרבה בחיפוש אחר רמזים או בהסקת מסקנות. בדרך כלל דורשי טובתם וחורשי רעתם פשוט מספרים להם מה שהם צריכים לדעת, ובגילויים העצמאיים הספורים שלהם דרך הסקת המסקנות לא מפתיעה במיוחד. במקרים אחרים שלדון זוכה להתגלויות פתאומיות שלא ברור מאיפה הן מגיעות. שיתוף הקורא בפיענוח התעלומה, לבם של ספרי בלשים, לא ממש מתרחש כאן.

ובכן, יותר מספר בלשי, "שלדון פוקס" הוא ספר הרפתקאות. אבל גם הרפתקאות לא ממש מרתקות, מכיוון שלנדי לא רק משתמש בחומרים ידועים, אלא גם דואג ליידע את הקורא בדיוק מי הם הטובים ומי הרעים. לעתים זה נעשה ברמת התיאור החיצוני, כך למשל לנדי מתאר את בנות הדוד של סטפני (בנותיו של האח השלישי לבית אדגלי): "בעוד סטפני היתה כהת שיער, גבוהה וחזקה, הן היו בעלות שיער מחומצן וגוף גוצי, ולבשו בגדים שהבליטו את כל המקומות הלא נכונים". (ע' 9) לא מפתיע שהוא מאפיין אותן באותו עמוד ממש כ"חמוצות ונקמניות". בעולמו של לנדי אופיו של אדם ניכר כמעט תמיד בפניו ובגופו. ואם הוא לא ניכר בגופו, הוא ניכר בשמו – "שפיפון", "זדון", "צער" ו"שבח רב-עוז" הם רק חלק מהשמות הלא ממש מרומזים הזרועים בספר. יש לומר שלשמות יש תפקיד חשוב בעולם שלנדי בונה ולכן יש להם משמעות ברורה, אבל הבוטות שבה הוא נותן שמות לדמויות שלו משאירה מעט מאוד לקורא התוהה לאיזה מחנה שייכת כל דמות. בהתחשב בעובדה שזה ספר לנוער ושהסוף של ספרי הרפתקאות כאלה לעתים קרובות ידוע מראש, זה נוטל את העוקץ מחלק לא קטן מהמתח שהספר יכול היה לעורר.

אם לא די בכך הספר סובל מפגמים נוספים: הניסיונות של לנדי להצחיק הם מאולצים ולא מצחיקים; בעולם שלו בעקבות ימים שטופי שמש וחמימים באים משום מה ימי סערה שנועדו בבירור לשרת את העלילה; לנדי לא ממש עושה שימוש במיקום העלילה באירלנד, כר פורה לעלילות פנטסיה; הספר נתון לפרצים אקראיים של דידקטיות נוראית; אף אחת מהדמויות לא ממש מעניינת או עמוקה. במהלך הקריאה נדמה לי לעתים שמכיוון שהספר כתוב לילדים, הסופר הרשה לעצמו לעשות עבודה לחצאין או פשוט חשב שאי-אפשר לסמוך על הקוראים הצעירים שיבינו דבר מתוך דבר או יידרשו לחשיבה.

אין מנוס מדיון גם בתרגום של הספר, אבל לפני כן אני רוצה להעיר הערה כללית יותר בעניין תרגומים. על הספר חתומים שני מתרגמים (אמנון ריבק ומיקה ריבק) אך לא מצוינים שמותיהם של עורכי תרגום או עורכי לשון, וחבל. קשה לי להאמין שספר שיצא בקבוצת "כנרת, זמורה-ביתן" (אחד מבתי ההוצאה הגדולים בארץ) לא נערך, וראוי שהוצאות יציינו את שמות העורכים, כי גם להם מגיע חלק בשבחים או בגנאי שאחנו חולקים לתרגום. במקרה זה מדובר בגנאי מכיוון שהתרגום בעייתי מאוד. לעתים נדמה שהספר לא כתוב עברית אלא "תרגומית", אנגלית במילים עבריות. אני אביא רק שתי דוגמאות מהפרק הראשון (כי די מהר נמאס לי לסמן אותן): כאשר סטפני שואלת את שלדון אם גם הוא סופר כמו דודה המת הוא עונה "לא הייתי יודע איפה להתחיל" (ע' 11); וכאשר היא נפרדת ממנו בסוף שיחה זו נאמר לנו "היתה לה תחושה שהאיש מחייך, אם כי לא ראתה שום פה" (ע' 12). דוגמה אחרת, החוזרת לאורך הספר, היא תרגום כינויי הקניין His, Hers וכו' ככינוי קניין פרוד ("היד שלה") במקום ככינוי קניין חבור ("ידהּ"). צורה זו מאפיינת שפה דבורה או ילדותית בעברית, וזו אינה השפה שבה כתוב הספר.

ובנקודה זו יש לחזור לעניין השמות. לשמות יש משמעות בעולמו של לנדי, כפי שכבר אמרתי, ולכן הם תורגמו לעברית מכיוון שזהו ספר לנוער, וטוב שכך. אבל תרגום השמות מעורר סימני שאלה רבים. קחו למשל את השם Nefarian Serpine (שמו של אחד הנבלים) שנקרא בעברית "נפריאן שפיפון". לא הצלחתי להעלות על דעתי מה יכולה להיות הסיבה שרק שם המשפחה תורגם ואילו השם הפרטי רב המשמעות, הגזור מהמילה nefarious (מרושע), נשאר בצורתו האנגלית. אני עדיין תוהה גם מדוע מצאו לנכון המתרגמים להפוך את Mr Bliss (אושר) באנגלית ל"מר נכון" בעברית. אבל ההחמצה הגדלה ביותר היא בתרגום שמו של הגיבור, שעל שמו נקראת הסדרה כולה. הבלש המהולל נקרא באנגלית Skulduggery Pleasant, ובעברית "שלדון פוקס". גם אם נתעלם מכך ש"שלדון פוקס" מעלה דווקא דימויים של רואה חשבון יהודי ניו יורקי מסרט של וודי אלן ולא של בלש בעל כוחות קסם, הרי שכל משמעות השם נעלמה כלא הייתה. המתרגמים נטפלו לתיבה Skul בשם הפרטי והתעלמו כליל מכך ששם זה הוא וריאציה על המילה skullduggery רבת המשמעות – פירושה תככים ומזימות. ואין לי שמץ מושג מדוע המילה "פוקס" נבחרה כתרגום לשם המשפחה שגם לו משמעות ברורה. וכך נלקח שם מגניב ובעל משמעות והפך ליציר לשוני לא ברור וחסר משמעות. בעולם של לנדי, שבו משמעות השמות חשובה מאוד, סירוס משמעות זה הוא חמור מאוד. אם הוחלט לתרגם שמות בעלי משמעות, יש לתרגם את כולם ולתרגם אותם נכון.

אולי קוראים צעירים יאהבו את הספר יותר ממני, אני מצאתי אותו שבלוני ומשעמם. הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר עליו שהוא שציור הכריכה חביב (מעשה ידי טום פרסיבל) בעיניי ושתי הפסקאות הראשונות בעמוד הראשון מעלות חיוך על השפתיים.

~~~~~

שלדון פוקס / דרק לנדי

תרגום: אמנון ריבק ומיקה ריבק

כנרת, זמורה-ביתן, 2010

303 עמודים