"מוזת אש" (Muse of Fire) הוא סיפור של דן סימונס, הסיפור שחותם את האסופה "אופרת החלל החדשה". הוא סימונסי מאוד – מהנה וקריא, לוקה בתארת הכרונית של סימונס ומלא וגדוש בהתייחסויות ספרותיות ותרבותיות (זהו שיר הלל לשייקספיר, וכדאי להכיר את המחזות המפורסמים שלו כרקע לסיפור). הקריאה בו עוררה בי שני הרהורים.
א. המטריקס הוא סרט רדוד
סימונס משתמש בקוסמולוגיה הגנוסטית ובפנתיאון או במיתולוגיה הגנוסטיים כדי לבנות את העולם של הסיפור ואת החייזרים שהוא מתאר בסיפור, ועושה עבודה מאוד מרשימה. האחים וואשבסקי כתבו גם הם סרט גנוסטי, במודע או שלא במודע, רק לא במפורש ובלי להשתמש בטמינולוגיה הגנוסטית. כשסימונס משתמש במונחים הגנוסטיים הוא משתף את הקורא בעולם הגנוסטי, מזמין אותו למצוא בסיפור עוד עושר תרבותי.
השאלה שאין לי תשובה לה בהקשר זה היא אם האחים וואשובסקי מכירים את הגנוזיס ואם "המטריקס" נכתב במכוון עם מאפיינים גנוסטיים. אם לא, אז סתם חבל; אם כן והם בכוונה לא השתמשו במונחים הגנוסטיים זה רק מחזק את דעתי שזהו סרט רדוד שנמנע מתחכום אמתי וה"רמיזות" בו עבות כעור פיל. כאילו הם חוששים שהתחכום המקסימלי שלו מסוגלים הצופים שלהם הם רמזים כמו שם שפירושו "החדש" ובהיפוך אותיות פירושו "האחד" או רמז כמו "לך בעקבות הארנב הלבן". שימוש בגנוזיס בצורה שסימונס עושה זאת היה מאפשר לצופים שמכירים את המונחים למצוא רובד נוסף בחוויה, ואולי גורם לכל מי שהתעמקו בסרט ולא הכירו את המונחים ללמוד דברים חדשים. בכל מקרה, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין הסיפור והסרט, והסרט לא נראה טוב בהשוואה הזו.
ב. מוזת האש של שייקספיר
שם הסיפור לקוח מהפרולוג למחזה "הנרי החמישי", פרולוג (ומחזה) שאני מאוד אוהב. הנאום של המלט לשחקנים (מערכה 3, סצנה 1) מקובל למדי כטקסט מכונן של הוראות לשחקנים, אבל בפרולוג של "הנרי החמישי" אנחנו מוצאים משהו הרבה יותר מעניין – תיאור של היחסים בין הקהל והמחזה. שייקספיר מתאר פה את מה שיכונה מאוחר יותר Suspension of disbelief, השעיית חוסר האמונה, הדרישה מהקהל לקבל את המוצג ביצירה ללא שאלות (לעת עתה) ויתר על כן הדרישה להיות שותפים למעשה היצירה. שייקספיר מבקש מהצופים במפורש להפעיל את הדמיון והיצירתיות שלהם כדי להשלים את מה שלא נאמר או מוצג במפורש.
השעיית חוסר האמונה הזו חשובה במיוחד למדע הבדיוני, שמעצם טבעו דורש מהקוראים והצופים להאמין בבלתי אפשרי. אחד מהאיזונים העדינים שלהם נדרשים יוצרי מדע בדיוני הוא הקו שבין הסבר להשארת הדברים לדמיונו של הקורא. הדרישה מבית מדרשו של קמבל, If you can't explain – extrapolate, גרמה לחלק מהסופרים לשקוע בשלל הסברים טכניים שהרגו את הסיפור. הצד השני של המשוואה הזו הוא בניית העולם. אני לא חושב שאני אומר משהו חדש בכך, אבל העקביות הפנימית של הסיפור, ההיגיון של העולם, הם שצריכים לספק את השלד שעליו אפשר לתלות את השעיית חוסר האמונה. כדי לעשות את זה על הסופר לספק לקורא מספיק פרטים כדי שיוכל ליצור מהם בעצמו את העולם העקבי והשלם על ידי מילוי הפרטים החסרים, אחרת הוא מסתכן ביצירת סיפור תלוש ולא אמין.
~~~
הסיפור גרם לי לחטט קצת באתהצינור ולחפש ביצועים של הפרולוג. מאלה שמצאתי הביצוע של של דרק ג'קובי (מהסרט של של קנת בראנה) הוא עדיין זה שהכי מוצא חן בעיניי, אף על פי שהוא קצת מקוצץ. להלן המקור, ותרגום חפוז למדי שלי.
O! for a Muse of fire, that would ascend
The brightest heaven of invention;
A kingdom for a stage, princes to act
And monarchs to behold the swelling scene.
Then should the war-like Harry, like himself,
Assume the port of Mars; and at his heels,
Leash’d in like hounds, should famine, sword, and fire
Crouch for employment. But pardon, gentles all,
The flat unraised spirits that hath dar’d
On this unworthy scaffold to bring forth
So great an object: can this cockpit hold
The vasty fields of France? or may we cram
Within this wooden O the very casques
That did affright the air at Agincourt?
O, pardon! since a crooked figure may
Attest in little place a million;
And let us, ciphers to this great accompt,
On your imaginary forces work.
Suppose within the girdle of these walls
Are now confin’d two mighty monarchies,
Whose high upreared and abutting fronts
The perilous narrow ocean parts asunder:
Piece out our imperfections with your thoughts:
Into a thousand parts divide one man,
And make imaginary puissance;
Think when we talk of horses that you see them
Printing their proud hoofs i’ the receiving earth;
For ’tis your thoughts that now must deck our kings,
Carry them here and there, jumping o’er times,
Turning the accomplishment of many years
Into an hour-glass: for the which supply,
Admit me Chorus to this history;
Who prologue-like your humble patience pray,
Gently to hear, kindly to judge, our play.
הו, מי יתן מוזת אש שתעפיל
לגובהי רקיע היצירה;
הבי ממלכה לנו לבמה, נסיכים לשחק
ומלכים לחזות בגאות ההופעה.
והנה הארי הלוחם, טבעו ניכר בו,
ילבש דמותו של מארס; ולרגליו,
יסתופפו ככלבים, רעב, מלחמה ואש
לקבל פרנסתם. אך את מחילתכם אבקש מכובדיי,
סלחו לנפשות פשוטות ושפלות שהעיזו
על כרעי תרנגולת רעועים אלה להעלות
מחזה כה עצום: האם תוכל זירת תרנגולים זו להכיל
את שדות צרפת הנרחבים? האם נוכל לדחוק
למעגל עץ זה את המון הקסדות
שהחרידו את האוויר באז'ינקורט?
אנא, מחלו! כיוון שעל דמות פגומה אחת
לתפוס את מקומן של מיליון;
והניחו לנו, מפרשיו של סיפור המאורעות
לקרוא דרוד לדמיונכם.
שוו בנפשכם שבין קירות אלה
שוכנות עתה שתי ממלכות מפוארות,
שבין חזיתותיהן הנישאות הניצבות זו מול זו
ים צר וזרוע סכנות מפריד:
השלימו את פגמינו במחשבתכם:
לאלף חלקים חלקו כל איש,
והפעילו את הכוח המדמה;
חשבו שכאשר אנו דוברים על סוסים אתם רואים
אותם מטביעים פרסותיהם הגאות בארץ הנכנעת;
כיוון שעל מחשבותיכם כעת להכתיר את מלכינו,
לשאתם הנה ושמה, מדלגים על פני הזמן,
לאסוף עלילות שנים רבות
לשעה חולפת: ולצורך זה,
הניחו לי להיות קול מקהלה לעלילה זו,
אשר, כעין מבוא, מבקש סבלנותכם בזה,
בנדיבות להאזין וברוחב לב לשפוט, את זה המחזה.
