New Rose Hotel / ויליאם גיבסון
לטעמי ויליאם גיבסון הוא אחד מכותבי הפרוזה הטובים ביותר שקראתי אי־פעם. כשאני קורא משהו שלו ועושה הפסקה, זה כמעט כמו לעלות לנשום אוויר. אני מתייחס לכתיבה שלו כ"דחוסה", כתיבה שיוצרת עולם שלם מאוד, עולם שנולד מתוך הפרוזה וטכניקת הכתיבה. New Rose Hotel, סיפור שאני מאוד אוהב, הוא דוגמה נהדרת לכתיבה דחוסה כזו כי אפשר לראות אותה במבנה שלו.
המספר, שאיננו יודעים את שמו, ושותפו פוקס מתמחים בגניבת מוחות בין זאיבטסו, התאגידים הגדולים ששולטים בכלכלה העולמית. בסיפור הזה הם נשכרים על ידי הוסאקה (Hosaka), אחד התאגידים הגדולים בעולם, לפתות מדען שעובד בחברה קטנה וחדשנית ששמה מאס (Mass) לעזוב אותה ולעבור להוסאקה. לשם כך הם נעזרים באישה בשם סאנדי (Sandii) שהגיבור מתאהב בה. בסופו של דבר מתגלה שהכול היה תכסיס של מאס לפגוע במדענים הראשיים של הוסאקה, שסאנדי הייתה חלק ממנו. פוקס והמספר נרדפים על ידי הוסאקה ופוקס נרצח והמספר ממתין שיגיעו אליו.
גיבסון ידוע כמי שכתב את אחת משורות הפתיחה המפורסמות והטובות ביותר אי־פעם בתחילת ספרו נוירומנסר: The sky above the port was the color of television, tuned to a dead channel. לטעמי, הפתיחה של הסיפור הזה לפחות משתווה לה: Seven rented nights in this coffin, Sandii. במשפט האחד הזה גיבסון מניח את נקודת המוקד הפיזית של הסיפור – מלון קפסולות שכולו מורכב מחלקים משומשים בפאתי שדה התעופה נאריטה. הגיבור שוכב שם באותו ארון מתים, ממתין למוות שהוא יודע שיגיע כי הוסאקה לא יתנו לו לחיות.
מנקודת מוקד זו גיבסון לוקח אותנו החוצה, לראות מה הביא את הסיפור והמספר לשם. לכאורה זו אחת הקלישאות הגדולות שמוכרות מאינספור ספרים, סרטים ותכניות טלוויזיה – תמונה קופאת, קול חריקה, "אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגעתי הנה", ואז כיתוב "כך וכך ימים קודם". אבל זה לא מה שגיבסון עושה. הסיפור שלו הוא שורה של ניסיונות בריחה מאותו ארון מתים, מאותו מוות מתקרב, ששוב ושוב מתרסקים חזרה לאותו מוקד, לאותה נקודה קבועה.
יותר משזה סיפור יחיד של התרחשויות מתמשכות, זו שורה של סיפורים קצרים, של סצנות, שאנחנו שומעים מפי המספר. ומדי פעם, באופן בלתי נמנע, הגיבור ואנחנו שוב בתוך אותה קפסולה, אותו ארון מתים בהמתנה, מקשיבים למסוקים של הוסאקה סורקים את הסביבה בחיפוש אחריו. גיבסון מצליח לעשות את ה"תרגיל" הזה, ליישם את הטכניקה הזו של התרחקות וחזרה, לא רק בבניית העלילה, אלא גם בתיאור הדמויות ואפילו בתיאור המיקומים.
פוקס
הפעם הראשונה שבה פוקס מוצג היא בפסקאות השנייה והשלישית של הסיפור, שכל אחת מהן היא משפט יחיד:
זו נקודת המוקד שאליה הוא יחזור כל הזמן כשהוא מספר על פוקס - הוא כבר מת לאחר שנהרג על ידי הוסאקה. אבל כמה פסקאות אחר כך אנחנו פוגשים את פוקס בחייו, פוקס הרחוק מאוד מנקודת מוקד זו. "פוקס היה מהוקצע, החוּמרה של החליפות הצרפתיות הכהות שלו מודגשת לנוכח קווצת השיער הנערית שנפלה על מצחו שסירבה להישאר במקומה". תחשבו על קלארק קנט, רק שיודע להתלבש. והמספר הולך בעקבותיו, בעקבות החלומות של פוקס על עושר, על Edge, הכינוי של פוקס לחזית היצירתיות פורצת הדרך. ובדרך לחזית זו, הוא אומר לסאנדי שאליה מכוון הסיפור, הוא מצא אותה.
לכאורה זו נקודת מוצא להמשך הסיפור, אבל המשפט הבא הוא:The New Rose Hotel is a coffin rack on the ragged fringes on Narita International. שוב אנחנו בארון המתים.
וכך זה נמשך. כל קטעי הסיפור שבהם מתוארות אינטראקציות עם פוקס מופסקים בסצנות קצרות בניו רוז. לקראת הסוף, לאחר שהם יצליחו במשימה הראשונית שלהם וירוויחו סכומי כסף עצומים החליפות של פוקס יהפכו כהות ומהוקצעות יותר, אבל זה יהיה הגאון שלפני השבר. כי לאחר מכן יתגלה התכסיס של מאס ושני החברים יתחילו לברוח, בריחה שתסתיים במוות עבור פוקס ובמלון ניו רוז עבור המספר.
סאנדי
סאנדי היא האהבה הגדולה של המספר. הוא ספון באותו ארון מתים עם שארית חפציה, אקדח ה-0.22 הסיני הזול שלה שהכרום עליו מתחיל להתקלף ועוד כמה דברים שהיא השאירה בתיק שלה כשנעלמה מחייו לעד. הוא יודע שהיא בגדה בו, יודע שבגללה הוא ימות, אבל לא מסוגל להפסיק לאהוב אותה.
את דפוס ההתרחקות-התקרבות אפשר לראות בהקשר לסאנדי בכמה צורות. האחת היא עצם ההיצמדות שלו לאהבה שלו אותה ולחפצים שלה שנמצאים אתו בתוך ארון המתים. למרות שהיא נטשה אותו מזמן, החפצים הם אלה הביטוי הנוכח תמיד שלה בחייו. למעשה המשפט השני של הסיפור, אחרי משפט הפתיחה שהבאתי, הוא "כמה אני רוצה אותך עכשיו". הוא רוצה אותה שם באותו ארון מתים (וצריך להתעכב לרגע על המשמעות של הרצון שלו שהיא תמתין אתו למוות, ועל השאלה אם במקרה כזה הוא ימות לבד).
הצורה האחרת היא המקומות שבהם הם נפגשים במהלך הסיפור. אגע בזה בחלק הבא של דבריי, אבל העלילה מתרחשת בכל העולם והם נפגשים בכל מיני ערים בשלוש יבשות. אבל בגלל הדרך שבה הסיפור בנוי הוא כל הזמן חוזר לניו רוז, ולנוכחות שלה אתו שם.
אבל לדעתי הצורה המעניינת ביותר של הדפוס הזה קשורה לזהות שלה. המספר יודע שהביוגרפיה של סאנדי, כפי שהיא סיפרה לו אותה, היא המצאה מוחלטת, שקר. יתר על כן, גיבסון מעצב את הדמות שלה כמי ש"חיה מחוץ להיסטוריה. כולה עכשיו" ובכך מרחיקה לכת עוד יותר מכיוון שהיא חורגת מעצם הזרימה של הזמן. אבל יש דבר־מה מרחיק לכת עוד יותר בדמות שלה. באחד המפגשים שלהם היא נעלמת מהמלון שבו הם שוהים והמספר מוצא אותה על החוף. Shivering. Gone. Shaking for different futures and better pasts. בעיניי, זה שיא של פרוזה. זה מיצוי של השאיפה שקיימת בכולנו לעתים לזנוח את העבר שלנו ולעצב לעצמנו עתיד. רק שאצל סאנדי זו תכונה קיומית, היא לעד ממציאה את עצמה מחדש, את העבר והעתיד שלה. ובכל זאת הדמות של סאנדי תמיד "מתרסקת" חזרה לדמות שלה כפי שהמספר מעצב אותה לעצמו באותו ארון מתים ("בניו רוז, הלילה, אני בוחר מתוך חפיסת העברים שלך" הוא אומר במקום אחד).
מיקומים (ומלונות)
צורה אחרת שבה רואים את דפוס ההתרחקות והחזרה היא במיקומים שבהם מתרחשת העלילה. היא נפרשת על פני שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואפריקה. רשימה חלקית של הערים שבהן המספר עובר כוללת את טוקיו, פרנקפורט, מרקש ווינה (וכל זה בסיפור שאורכו פחות מ-4500 מילים). ואת כל אלה בסופו של דבר אנחנו רואים מאותה נקודת מבט של מלון הקפסולות המתפורר בפאתי שדה תעופה בינלאומי.
אבל זה נעשה גם בצורה קצת יותר מתוחכמת, לדעתי, על ידי האזכורים הרבים של מלונות, חלקם מלונות יוקרה. האזכורים האלה עושים שני דברים. האחד הוא לתרום לתחושת התנועה בעלילה על ידי הפיכת המספר והדמויות האחרות לאנשים בינלאומיים, ללא מיקום יחיד. האחר, שהוא קצת פחות גלוי, היא הניגוד שגיבסון יוצר בין אותם מלונות שהם שמות ידועים בפי כל (היאט למשל) לאותו מלון קפסולות אלמוני מתפורר שממנו מסופר הסיפור ואליו אנו חוזרים שוב ושוב. כל המלונות האלה נזנחים מאחור בסופו של דבר לטובת אותה נקודה קבועה.
*עכשיו הגיע הזמן.
כך מספר הגיבור לסאנדי לקראת סוף הסיפור. הוא מספר את זה בשעה שהוא ספון בארון המתים שלו, מקשיב למסוק של הוסאקה שצד אותו. "הכול בסדר, מותק. רק בבקשה בואי הנה. תחזיקי לי את היד." זו השורה האחרונה, כך מסתיים הסיפור. כל הקפיצות החוצה, כל הגיחות לעולם של כוח וכסף, תככים ואהבה, בסופו של דבר מתכנסות חזרה לאותה קפסולה. זו הגאונות, בעיניי, של גיבסון, היכולת הייחודית שלו כסופר לכרוך את הסיפור סביב עצמו ולסחוף אותנו יחד אתו לתוך העולם שהוא יוצר.
