סיפור בחודש - גוף שני, הווה

 

גוף שני, הווה / דריל גרגורי

התמונה מתוך ויקיפדיה
Larry D. Moore CC BY-SA 4.0

 

 אזהרת ספוילר – בנוסף לסיפור "גוף שני, הווה" שבו אדון כאן, אני אדון גם בסיום של הספר "האלף בית של השטן".

אחת הסיבות שאני מאוד אוהב את הכתיבה של דריל גרגורי היא שהוא לא מוותר לדמויות שלו. הוא לא מניח להן להתחמק ממי שהן, מאלץ אותן להביט בעצמן בראי ולחיות עם מה שהן רואות שם. אחת הדוגמאות המרשימות לזה היא הספר שלו "האלף בית של השטן", שבסופו פאקס נאלץ להודות בהתמכרות שלו ובכל הבעיות שהיא גורמת. אפשר היה בנקודה זו להציע לו מוצא מההתמכרות הזו, או קתרסיז כלשהו, בדרך שהייתה לחלוטין מספקת מבחינת העלילה והקוראים, אבל הוא מאלץ את פאקס להמשיך לחיות עם ההתמכרות שלו ולהתמודד איתה. אפשר לראות את זה בדרכים שונות ב"גוף שני, הווה".

הדמות הראשית של הסיפור היא נערה שלקחה מנת יתר של סם כלשהו, וכאשר היא התעוררה האישיות שלה השתנתה מן הקצה אל הקצה. הסם, "זן" או "זומבי" או פשוט "ז" מנתק את הקשר בין האישיות או המודעות לגוף כל עוד הוא משפיע. מנת יתר שלו גורמת לאישיות "להיעלם" ואישיות חדשה תופסת את מקומה. הסיפור מתחיל בפגישה שלה עם הוריה בבית החולים, במשרדו של נוירופסיכולוג שמטפל בה, עם מי שהיא קוראת להם "הורי הנערה".

תרז
תרז היא "הנערה" מפתיחת הסיפור. היא גדלה בבית נוצרי אדוק, בקהילה קרובה. אנחנו רואים אותה רק בזיכונות של טרי, האישיות החדשה שתפסה את המקום של תרז, אבל גם מהמעט הזה ניכר הניסיון להתמודד מול חוסר ההתאמה לקהילה שבה היא גדלה, ובעיקר עם ההדחקה של תרז את חוסר ההתאמה הזה. כך למשל טרי היא זו שמגיבה על התקיפה המינית של כומר הנוער את תרז

על פי מה שטרי אומרת, לכאורה ברור היה לתרז מאוד מי היא ומה מקומה בעולם. טרי מתארת את החדר של תרז ("חדר של ילדה קטנה שבו זרועות חתיכות של מתבגרת") שכולו מלא בפרסים שבהם זכתה, מזכרות הקשורות לבית הספר ולכנסייה והמון המון תמונות. "כל בוקר היא יכולה לפקוח את עיניה מול אלף תזכורות למי היא, מי הייתה, למי היא אמורה להפוך".

לא פלא שדווקא "זן" הוא הסם שמושך את תרז (אם לא ידוע לנו כמה בררות יש בסביבה שלה). הוא מאפשר לה לנתק את עצמה מהסביבה, מהמשא הזה שמוטל עליה על ידי החברה שבה היא חיה. מהמעט שאנו לומדים עליה תרז לא יכלה להתמודד באמת עם האישיות שלה ועם הפער שבין האישיות לסביבה. את זה היא משאירה לטרי.

טרי
טרי היא האישיות החדשה שצומחת בגוף של תרז אחרי מנת היתר. בניגוד לתרז היא מודעת מאוד – לעצמה, לתרז ולהבדלים ביניהן, לסביבה החברתית שלה בבית החולים ושל תרז בבית. לכאורה אפשר היה לומר שהמודעות החדשה של טרי היא למעשה ההתייצבות של תרז מול הזהות והעבר שלה, הפתרון להדחקה מחייה הקודמים. אבל טרי (וגרגורי) מבהירים שזו ראייה שגויה ואין קשר בין תרז וטרי.

טרי עצמה נראית כמי שיש לה מושג ברור מאוד מי היא ומה מקומה בעולם, או לפחות מה המקום שהייתה רוצה שיהיה לה בעולם. על פניו נראה שזו תוצאה של האישיות החדשה והשונה, של העבודה שלה עם הנוירופסיכולוג, ד"ר סברמיאן. במסגרת העבודה המשותפת שלהם הוא נתן לה לקרוא גם מחקרים בנושאי מדעי המוח שיעזרו לה להתמודד עם המצב שלה וגם שוחח איתה על זן כדרך להבין את עצמה.

אבל כשאנחנו מתבוננים בטרי בסיפור, אי־אפשר להימלט מהתחושה שהיא עדיין משלה את עצמה, שהיא לא באמת מצאה את מקומה בעולם. וזו ההבנה שאליה גרגורי מוליך אותה (ואותנו). כי טרי עדיין צריכה להבין מי היא בעולם של תרז, שאליו היא חוזרת מבית החולים. זה ניכר באי־הנוחות שלה בבגדים של תרז, בניכור שלה מהחברות והחברים של תרז (שהיא פוגשת בכנסייה, אבל זוכרת אותם גם בנסיבות אחרות) וביחסים שלה עם אליס, האם.

הסיפור נגמר בסצנה שבה הבת והאם יושבות במטבח וטרי אומרת "אני לא תרז. אני אף פעם לא אהיה תרז." אליס עונה שהיא מודעת לכך, וטרי רואה שהמודעות הזו אמתית, ואז אליס מוסיפה "את פשוט כל כך דומה לה." כשטרי מתבדחת שהיא תוכל לשנות את המראה שלה אליס עונה "אני בכל זאת אזהה אותך". כשהן דנות ברצון של טרי לעזוב את הבית אליס אומרת שלא יעצרו בעדה אבל "בכל זאת תהיי הבת שלי … את לא יכולה להחליט מי אוהב אותך".

הסיום הזה מבהיר לטרי שלמרות כל היומרות שלה, היא לא באמת מבודדת, היא לא באמת חסרת קשרים. העבר של תרז תמיד יהיה נוכח בעולם שלה. זו המודעות העצמית שאיתה צריכה טרי להתמודד באמת. במידה מסוימת מה שעובר על טרי מקביל למרד הנעורים של בני עשרה, למרד שלהם בבית ההורים (שהוא טבעי וחיוני), אבל הבגרות שלנו נעוצה בהבנה שאי־אפשר באמת להתנער מהעבר, וזו ההכרה העצמית שאליה גרגורי מביא את טרי.

ההורים
לכאורה כגיבורת הסיפור אפשר היה לסיים את תיאור ההתמודדות עם העצמי עם טרי, אבל מכיוון שגרגורי הוא הסופר שהוא, אפשר לראות את זה גם בדמויות של ההורים. עבורם הצורך הזה הוא אולי הגדול ביותר.

מבחינת מיטש ואליס קלס הילדה שלהם לקחה מנת יתר של סם, והם רק רוצים אותה חזרה. הסיפור נפתח בכך שהם באים לשחרר אותה מבית החולים ולקחת אותה הביתה, ובדרך הטבע הם מתייחסים אליה כאל בתם, קוראים לה "תרז" ומצפים שתמצא את מקומה באופן טבעי בחדרה, בכנסייה, בעיירה. הם מצפים שאותן "אלף תזכורות" יגרמו לתרז לבקוע מתוך טרי ולחזור למסלול שאותו נטשה זמנית. יש להם תכנית סדורה עבורה, טיפולים עם מטפלת שמתמחה בהחזרת הזהות ל"ילדים האבודים של הזן" ואפילו תכנית מגרה של שליחתה למעין מחנה "חינוך מחדש" לבני נוער כאלה למקרה שזה לא יעבוד.

עבור טרי זה בלתי אפשרי. "זה הגוף שלי ואני לא מתכוונת להרוג את עצמי רק כדי שאליס ומיטש יוכלו לקבל בחזרה את הילדה שלהם" היא אומרת למטפלת שלה. זו האמת שבה מודים לבסוף ההורים בפני עצמם בסוף הסיפור. טרי חשפה את התכניות שלהם ומסרבת לשתף איתן פעולה, מה שמבטל אותן, והשלושה חוזרים הביתה. טרי ואליס נכנסות פנימה ומיטש יוצא קצת לנהוג ולחשוב בגשם.

אליס וטרי יושבות במטבח באותה סצנה אחרונה שהזכרתי ואליס אומרת לטרי לא לדאוג, שמיטש "פשוט לא יודע מה לעשות איתך". היא מסבירה שמעולם לא הייתה לו בת שהתחצפה אליו. מה שנרמז (ועולה גם מהסצנה הקודמת) הוא שמיטש מבין שאין דרך חזרה, שטרי לא תהיה תרז. אליסה מודה בזה במפורש. היא מודה בפער שאי־אפשר לגשר עליו שבין תרז וטרי, ובאותה נשימה מכריחה את טרי להכיר בכך שבכל זאת יש ביניהן קשר שטרי לא יכולה להתעלם ממנו.

גרגורי יוצר ב"גוף שני, הווה" מתח מתמיד בין זהויות. המתח העיקרי שהוא יוצר הוא בין הזהות של טרי לזהות של תרז, אבל המתח הזה משליך גם על ההורים שלה. מכיוון שנקודת הכניסה שלהם לסיפור היא בהיותם הורים, לזהות הנערה יש השפעה על תפיסת הזהות שלהם. כפי שהוא מכריח את טרי להבין שהיא לא יכולה להתנתק לחלוטין מהזהות של תרז, כך גרגורי מכריח גם את מיטש ואליס להתייצב בפני העובדה שהקשר שלהם לתרז משמעותו שיש להם קשר גם לטרי, ומשמעות הדבר הזה בתורה היא שהאישיות שלהם השתנתה.