בתים בחלל - הרצאה מ"עולמות"

בהרצאה "בתים בחלל" ד"ר עפר מתוקי ואני דיברנו על סביבות מחיה שמוזכרות במדע הבדיוני. עפר, שהוא אסטרופיזיקאי, דיבר על התנאים הפיזיים שמאפשרים ומגבילים חיים בסביבות אלה ואני דיברתי על השימוש של יוצרים ויוצרות בסביבות האלה. ההיגיון שבסדר שבו דיברנו על ה"בתים" האלה הוא גודל וניידות – התחלנו מחלליות קטנות ומשם התקדמנו הלאה לכלי חלל גדולים ומורכבים יותר, ואז דיברנו על התיישבות בגופים פלנטריים בגודל הולך ועולה.

להלן קיצור של הדברים שאני אמרתי באותה הרצאה.

הערה קטנה: השמטתי המון יצירות. לא הייתה לי כוונה או יכולת לדבר על כל היצירות שבהן מוזכרות סביבות המחיה האלה. בחרתי יצירות שלדעתי מייצגות ושאת רובן אני מעריך.

חלליות

סביבת המגורים המיידית ביותר מחוץ לכדור הארץ היא חיים של בני אדם בחלליות. אני התייחסתי לשני אספקטים של החלליות כסביבת מחיה – הניידות שלהן שמאפשרת לדמויות לממש את האתוסים שלהן, והמגבלות הפיזיות שמאפשרות ליצור סיפור שמתרכז בהן.

הגשמת אתוסים

הגשמת האתוסים מתאפשרת בזכות מאפיין מרכזי של החלליות – הניידות שלהן. ה"אנטרפרייז" מ"מסע בין כוכבים", אולי החללית הבדיונית המפורסמת ביותר בעולם, היא דוגמה מובהקת לכך. האנטרפרייז היא ההתגלמות של אתוס החקר והתגליות שמלווה את המין האנושי מאז ומעולם, ואת העדות לכך אפשר לראות בהצהרת המשימה שלה, שדוקלמה בתחילת כל פרק: "לחקור עולמות זרים וחדשים. לחפש חיים חדשים ותרבויות חדשות. להעז ולהגיע למקומות שאיש לא הגיע אליהם לפני כן".

דוגמה אחרת היא הספינה "רוסיננטה" מסדרת הספרים, שעובדה גם לטלוויזיה, "המרחב" (The Expanse). ללא הרוסיננטה ג'יימס הולדן וצוותו לא היו יכולים להגשים את המטרות שלהם, ליישם את הגישות הפוליטיות והחברתיות שלהם.

המגבלות

התייחסות רצינות למגבלות הפיזיות של המסע בחלל היא דרך אחרת שבה יוצרות ויוצרים משתמשים בחלליות כדי ליצור סיפורים מעניינים ומרגשים. אחד הסיפורים הטובים ביותר השייכים לסוג זה הוא "המשוואות הקרות" של טום גודווין. בסיפור של גודווין טייס חללית שנשלח להביא תרופה למשלחת חקר שחצי מחבריה גוססים ממחלה מגלה בספינתו נוסעת סמויה. כמות הדלק שיש לו מחושבת בקפידה, והיא לא מספיקה למסה הנוספת של הנוסעת הזו. כעת הוא ניצב בפני דילמה – לזרוק את הנוסעת הסמויה לחלל (כפי שהוא אמור לעשות על פי הכללים), או לסכן את החולים.

ספינת דורות

ספינת דורות היא חללית גדולה מאוד שמטרתה היא להביא מתיישבים לעולמות מרוחקים. אבל לא הנוסעים שעלו עליה יגיעו ליעדם, אלא הדורות שאותם יולידו אותם נוסעים ראשונים. באופן מעניין, מבחינת היצירות שימוש נפוץ של יוצרים בספינת דורות היא להפוך את הנוסעים בהן לעכברי מעבדה ולבצע בהם ניסויים חברתיים או פיזיים.

הסדרה Ascension היא דוגמה מושלמת לשימוש הזה, בעיקר בגלל שספינת הדורות בה היא מזויפת. בעוד שהנוסעים בה משוכנעים שהם המריאו מכדור הארץ בשנות השישים של המאה ה-20, למעשה הספינה ניצבת במתקן מיוחד שמדמה עבור הנוסעים את הנוף של החלל, ויוזמי התכנית מנסים לפתח תכונות כלשהן של חלק מן הנוסעים. אני לא נכנס לפרטים לגבי הסדרה כי היא פשוט גרועה ואני לא ממליץ לאיש לראות אותה, אבל העיקרון מובהר כאן היטב – הספינה היא מעבדה.

הספר "אל האינסוף" של בראין אלדיס הוא יצירה טובה יותר שבה אפשר לראות את אותו עיקרון. בספר זה אלדיס מתאר ספינת דורות שבמנגנון הסביבתי שלה חלה תקלה שגרמה לשינויים פיזיים בבני האדם ובאורגניזמים האחרים על הספינה – הם קטנים יותר, קצב חילוף החומרים שלהם שונה וכן הלאה. אלדיס משתמש בזה כדי לתאר את החברה השונה שמתפתחת בספינה, ואת המפגש שלה עם בני האדם ה"רגילים". הוא עושה במפגש זה הקבלה ברורה לגישות הפטרוניות של האומות האירופיות כאשר הן נתקלו בתושבים המקוריים של ארצות אמריקה, אפריקה ואסיה בתקופות קולוניאליות.

שימוש בספינת דורות כדי לתאר מפגש בין תרבויות אפשר לראות גם ב"טקסי בגרות" של אלכסי פאנשין (ספר שלא הזכרתי בהרצאה). בספר זה חלק מהנוסעים בספינת חלל שהורידה קבוצות מתיישבים על עולמות התיישבות החליטו שהם מעדיפים להמשיך לחיות על הספינה במקום להתיישב באותם עולמות. דורות לאחר מכן הספינה ממשיכה לטוס מעולם מתיישבים אחד לאחר, סוחרת אתם ובאה במגע עם התרבויות על העולמות האלה. זהו הרקע לתיאור המפגש בין אנשי הספינה, על הטכנולוגיה המתקדמת שלהם, למתיישבים, ולתיאור המתחים בין הקבוצות השונות והגישות בקרב קבוצות בספינה עצמה בנוגע ליחס אל המתיישבים.

עלילת "מייפלאור" של קווין אודונל מתרחשת כמעט כולה בתוך ספינה הדורות עצמה. בשל תקלה כלשהי בתחילת המסע הוא מתארך מאוד – מעשרות שנים למאות שנים. מרגע זה והאלה אודונל מציג שלל צורות חברתיות שמתפתחות בקרב תושבי הספינה, והופך אותה למעין מיקרוקוסמוס של החברה האנושית שהתהליכים בו מואצים ומועצמים בגלל הקרבה הכפויה על האנשים.

סיפור עדכני יותר, שנגעתי בו רק לרגע, הוא Wind Will Rove של שרה פינסקר. פינסקר מתארת ספינת דורות שמאגרי המידע התרבותיים שלה – שירים, ספרים, יצירות אמנות וכן הלאה – הושמדו, וכעת החברה בה מנסה ליצור לעצמה מחדש בסיס תרבותי. הסיפור מסופר מפי בת הדור השלישי להפלגה, ואנחנו רואים בו את הגישות של דורות שונים לסוגיה זו.

ציי חלליות

ציי חלליות הן קבוצות של חלליות שמפליגות יחד ואין הרבה התייחסות לצורה זו בספרים, טלוויזיה וכו' (הדוגמה המוכרת ביותר היא ככל הנראה סדרת הטלוויזיה "באטסלטאר גלקטיקה"). ציים חולקים עם חלליות קטנות וספינות דורות את מרכיבי התנועה והמגבלות של מסע בחלל, אבל נבדלים מהן בגודל ובמגוון. צי חלליות מכיל מספר גדול של חלליות, שחלקן מתמחות, מה שמאפשר ליוצרים חופש רב יותר ביצירות דינמיקות.

האתוס המרכזי של "באטסלטאר גלקטיקה" הוא אתוס דתי, והוא מתאפשר הודות לתנועה של הצי. יש שלושה מיתוסים מרכזיים שעומדים בבסיס הדת של הסדרה: מיתוס המוצא (אי-אז בעבר כל האנושות התקיימה בשלום ובשלווה בעולם קובול); מיתוס החטא (יצירת הסיילונים דמויי האנוש, היומרה ליצור חיים שהיא יכולת של האל בלבד, שעליה נענשו בני האדם בגירוש); ומיתוס הארץ המובטחת ("המושבה השלוש-עשרה" האגדית שאליה הסיילונים לא הגיעו ולשם פניו של הצי מועדות). כל אלה נשענים על התנועה של הצי, על הצורך להמשיך לנוס מפני הסיילונים.

הריבוי והמגוון של החלליות ושל בני האדם אפשרו ליוצרים לבנות מערכת חברתית-פוליטית ממורכבת יחסית, עם הרבה יריבויות ונקודות מבט. היריבות העיקרית היא כמובן בין אנשי הצבא לממשל האזרחי, ובלבה המתח בנוגע לצורך להמשיך לתפקד במצב חירום מתמשך. אבל אפשר לראות בסדרה גם מתחים אחרים שנבנים הודות ליכולת לשחק עם קבוצות רבות.

יצירה אחרת שבה יש התייחסות רבה לציי ספינות היא המשחק Mass Effect, אבל מכיוון שאני לא מכיר אותו עפר הוא שדיבר עליו.

תחנות חלל

יש דמיון רב בין תחנות חלל וחלליות, אבל הייחוד הברור של תחנות החלל הוא העובדה שהן נייחות (יש תחנות שאפשר להזיז, אבל הזזתן מסובכת מאוד), והוא זה המשפיע על דרך השימוש בהן בבדיון מכיוון שהמיקום שלהן הוא המפתח לתפקיד שלהן. יש שני סוגי מיקום חשובים של תחנות חלל – סביב עולמות ובצמתים.

תחנות הממוקמות סביב עולמות חשובות לעלילה בדרך כלל בגלל מערכת היחסים שלהן עם העולם. כך למשל בסדרה "המאה" ובספר Seveneves (של ניל סטיבנסון) תחנות החלל סביב כדור הארץ הן מפלט לאנושות כאשר תנאי המחיה על כדור הארץ הופכים להיות קשים מנשוא. בסדרה "המרחב" שהזכרתי קודם תנחת טיכו היא המספנה הגדולה ביותר במערכת השמש, בין השאר מכיוון שהיא ממוקמת כך שאפשר לספק לה חומרי בנייה בקלות, יש לה גישה לכוח עבודה והיא במיקום טוב להשיק ממנו ספינות.

שתי דוגמאות מפורסמות לחנות חלל שממוקמות בצמתים אסטרטגיים הן "בבילון 5" ו"חלל עמוק 9". שתיהן נמצאות בקצהו של נתיב תחבורה חיוני (שער קפיצה או חור תולעת) ושתיהן באזור ניטרלי בין כוחות יריבים. אנחנו רואים את זה ב"חלל עמוק 9", שהיא חלק מן הניסיון של הפדרציה להביא לדו-קיום בשלום בין ההב'גורים והקרדסים.

ב"בבילון 5" זה אפילו בולט יותר, ואנו מוצאים את זה בהצהרת המשימה שלה – מקום ניטרלי שבו יוכלו נציגי גזעים מכל הגלקסיה לקיים יחסי מסחר ודיפלומטיה בביטחון. ואכן היא מוקד לכל הכוחות הפוליטיים החשובים של הגלקסיה – הסנטאורי, הנארן, המינברי ואפילו הוורלונים המסתוריים. מיקום זה ואופי זה הם שיוצרים את כל העלילות של הסדרה, והיא הופכת בסופו של דבר מוקד להתרחשויות שיכריעו בגורל הגלקסיה. בהקשר זה מעניין לבחון את טקסט הפתיחה של העונות השונות. בתחילה היא מתוארת כ"התקווה האחרונה והטובה ביותר לשלום" (עונות 2-1), אחר כך היא "התקווה האחרונה והטובה ביותר לניצחון" (עונה 3) ולבסוף המקום שבו יתחיל "עידן חדש".

ירחים, אסטרואידים וסלעים אחרים

גופים טבעיים קטנים מסמלים יותר מכל את השחרור מכדור הארץ ואת האפשרות ליצור חברות אנושיות חדשות, ואפילו גופים פיזיים חדשים לאנשים. ההתיישבות בהם מגלמת את היכולת האנושית לשרוד בתנאים קשים, ולבטא יוזמה ותושייה. בספר "האבן המתגלגלת" היינליין מדבר על ההתיישבות בחגורת האסטרואידים ואומר שההתיישבות שם היא הוכחה שבני אדם יכולים לשרוד "בכל מקום שבו יש מסה ואנרגיה" שהם יכולים להשתמש בהן.

אחת היצירות הכי מובהקות שבה אנחנו רואים את זה היא ספר אחר של היינליין – "עריצה היא הלבנה". הספר מתאר את מלחמת השחרור של הירח מכדור הארץ ואת ראשית הקמתה של לונה החופשית. העלילה הזו מאפשרת להיינליין לעסוק בניסויי המחשבה החברתיים והפוליטיים שהוא מחבב כל כך. למשל אנחנו רואים על לונה מגוון גדול של דפוסי נישואים שחורגים מהדפוס הזוגי – נישואי טור, נישואי קלאן, נישואים מרובי בעלים או מרובי נשים ועוד. היינליין גם מניח לדמויות שלו לדון באפשרות של יצירת משטר פוליטי חדש ושונה.

מ"המרחב" עבור דרך היינליין ועד לארי ניבן וג'ון וארלי, ה"חגוראים" – הכורים והמתיישבים הפועלים בחגורת האסטרואידים – מתוארים ביצירות רבות כעצמאיים ורבי תושייה. זו גם הרבה פעמים האוכלוסייה שבה מתוארים שינויים פיזיים, חלקם טבעיים וחלקם יזומים. כך ב"המרחב" בני החגורה גבוהים ורזים בגלל שהם גדלים בסביבה של כבידה חלשה מאוד, וביצירות אחרות הם מתוארים כמי שמסירים בניתוח צלעות (כדי להיות גמישים יותר) או מחליפים את כפות הרגליים במשהו הדומה יותר לכף יד (מכיוון שיש פחות צורך בהליכה ויותר צורך בלפיתה).

עולמות אחרים

התיישבות בעולמות אחרים שהם דומים או זהים לכדור הארץ יכולה להיות בסיס לסיפור מעניין בפני עצמו, אבל לנושא שלנו עניינו אותי עולמות שהם שונים במובהק מכדור הארץ. את הדיון חילקתי לשני חלקים – עולמות זרים המיושבים על ידי אנשים, וחייזרים שעוצבו על ידי תנאים שונים בעולמות שבהם הם התפתחו.

בני אדם

הזכרתי שלוש יצירות בדיון שלי אודות בני אדם – "חולית" של פרנק הרברט, "שקיעה" של אסימוב ו"נחיל כוכבים" של בראין אלדיס.

העניין של הרברט בסוגיות אקולוגיות הוביל אותו לבחון מה היה קורה לחברה אנושית בתנאים סביבתיים קיצוניים. הוא לקח את מה שלמד על האקולוגיה של אזורים מדבריים ועל החברות שנוצרו בהן, ובנה עולם שלם שבו המחסור במים הוא הגורם העיקרי שמכתיב את צורכי השרידה. על בסיס זה הוא בנה את חברת הדררים, חברה שהצורך לשרוד בסביבה הקשה הזו מכתיב את המבנה החברתי שלה ואת המנהגים שלה.

אסימוב עשה תרגיל מחשבתי אחר בסיפור שלו, כאשר החליט לבנות עולם שבו לפתע נעלם מרכיב שהוא מובן מאליו. לצורך זה הוא יצר עולם שבשמיו זורחות שש שמשות, שכולן שוקעות בעת ובעונה אחת רק אחת לכמה מאות שנים. התיאור שלו את התגובה של אנשים שלפתע נלקח מהם גורם קבוע בחייהם הולידה את אחד הסיפורים הטובים ביותר שלו.

"נחיל כוכבים" הוא לא יצירה טובה כמו שתי הקודמות, אבל הוא מעניין לצרכינו. אלדיס מתאר עתיד רחוק של האנושות, שבו בני אדם התיישבו ברחבי הגלקסיה בעולמות שונים מאוד זה מזה. השוני הגדול ביניהם הוביל לכך שנוצרו הבדלים פיזיים בין אנשים שמגיעים מעולמות שונים.

 חייזרים

אפשר למצוא לא מעט דוגמאות לחיים חייזריים שמוכתבים על ידי התנאים הפיזיים השונים של העולמות בהם מתרחשים הסיפורים. אני בחרתי להזכיר שלוש דוגמאות של יצירות שאני אוהב – "על חומות העולם" של ג'יימס טיפטרי ג'וניור (שם העט של אליס שלדון), "כנפי ניצחון" וסיפורים אחרים שעוסקים בבני העולם ייתרי והסיפור "האיש הנחשב באמת" של פול אנדרסון (כולם מהקובץ "ספר הארץ").

ב"על חומות העולם" מתואר ענק גזי דמוי צדק שתושביו חיים את כל חייהם בזרמי האוויר שלו. "חומות העולם" הן (בין השאר) דפנות משפך הסופה שהוא ביתם, וכל עולם המושגים שלהם שונה מאוד מזה של בני האדם. התנאים האלה מכתיבים מבנה חברתי שונה וזר לבני האדם שמגיעים לשם, ולקוראים.

ייתרי הוא עולם שמיושב בידי חייזרים בעלי כנפיים, שהם טורפים. מעין ציפורים דורסות, רק גדולות יותר וחמות דם. העובדה שהם ציידים בטבעם יוצרת אינסטינקט טריטוריאלי חזק מאוד (טורף צריך שטח גדול למחייתו) והעובדה שהם מעופפים מיתרת את הצורך בתשתיות תחבורה. הצירוף של שני אלה מביא לדפוס התיישבות של כפרים קטנים או עיירות קטנות, מבודדים יחסית, וזה בתורו גורם לבני האדם הפוגשים בהם לראשונה להניח שהתרבות שלהם מפגרת.

דיומדס, העולם שבו מתרחש "האיש הנחשב באמת", הוא עולם שרובו ימי וגושי האדמה בו קטנים ומבודדים יחסית. הצורך לנדוד על פני מרחקים גדולים מכתיב לתושבי דיומדס פיזיולוגיה שונה, בין השאר בכל מה שקשור להתרבות, וזו מכתיבה תרבות ומנהגים שונים.

עולמות מהונדסים

אלה הם עולמות שבני אדם אולי יבנו יום אחד. העולם ההיפותטי המפורסם ביותר מסוג זה הוא ספרת דייסון, אותו רעיון שהציע הפיזיקאי והמתמטיקאי פרימן דייסון בשנת 1965. ספרת דייסון היא כדור מלאכותי המקיף לחלוטין שמש וכך מנצל את כל התפוקה של האנרגיה שלה. במצב הטכנולוגיה כיום, האתגרים הטכנולוגיים בביצועו הופכים אותו לתרגיל תאורטי בלבד. לכן עולמות מלאכותיים כאלה מתאימים מאין כמותם לסופרי מדע בדיוני שרוצים להציג ציביליזציה רבת-עוצמה במיוחד.

"עולם הטבעת" של ניבן הוא דוגמה מושלמת לשימוש כזה. ביקום שניבן בונה ביצירותיו גזע שמכונה "הבובנים" מגלה שליבת הגלקסיה מתפוצצת וגל הקרינה עומד לשטוף את האזור שלנו בגלקסיה בעוד 20,000 שנים. לכן הם מתחילים להזיז את כל עולמות המחיה שלהם לאזורים מרוחקים יותר בגלקסיה. בתוך כך הם נתקלים בכוכב המוקף בטבעת מלאכותית שכולה סביבת מחיה, מעשה ידי גזע לא ידוע. הפגנת העוצמה הזו מפחידה אפילו גזע כמו הבובנים שיכול להזיז עולמות שלמים על אוכלוסייתם וכל התשתיות שבהם.

בספר "אקסלרנדו" צ'רלס סטרוס עוקף חלק מן הבעיות בבניית ספרת דייסון כאשר הוא מתאר אותה כעשויה מ"קומפיוטרוניום" – חומר שיכול להריץ תהליכים חישוביים. בעולם של סטרוס בני אדם מעלים את התודעה שלהם למרחב הקיברנטי, ומתחילים להפוך את כל החומר במערכת השמש לחומר חישובי המקיף את השמש ומנצל את האנרגיה שלה. גם אם בכך הוא מתגבר על חלק מן הבעיות שבהקמת ספרת דייסון, זו עדיין הפגנת כוח מרשימה.

גבירותיי ורבותיי, הערב - אופרה!

משהו מעניין וטוב קורה לאופרות החלל בשנים האחרונות – הן חוזרות, מעניינות ושונות מתמיד.

"אופרות חלל" הוא כינוי לספרים (פעמים רבות סדרות של ספרים) שמספרים סיפור "גדול", סיפור דרמטי (לעתים מלודרמטי) שעוסק בהתרחשויות גדולות וחשובות. הסיפור מקיף הרבה פעמים שנים רבות, ומכיוון שאופרות חלל מתארות מאורעות בחלל הוא מקיף בדרך כלל עולמות שלמים, שלא לומר גלקסיות שלמות. אבל אלה לא חייבות להיות סדרות, "לוחמי החלל" של היינליין, למשל, ניחן במאפיינים של אופרת חלל אף שזהו ספר בודד.

אופרות החלל מלוות את המדע הבדיוני מראשיתו, לפחות מאז סדרת "נושא העדשה" של "דוק" סמית' שראשיתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, והן עדיין ממשיכות לצאת לאור. בשנה שעברה חולק לראשונה פרס הוגו לסדרות ומי שזכתה בו הייתה לויס מקמסטר בוז'ולד על סדרת וורקוסיגן שלה. אבל הן סבלו מירידה בפופולריות בראשית המאה הנוכחית, יחד עם כל המדע הבדיוני.

לפני כחמש-עשרה שנים הפנטסיה שלטה ביד רמה בספרות הספקולטיבית ודחקה את המדע הבדיוני למקום שני באופן די מובהק. התקופה הזו היא גם התקופה שהסופרת אליזבת בר כינתה "תור הקשת בענן" של ספרות הז'אנר – התקופה שבה קולות חדשים ונושאים חדשים התחילו להישמע בז'אנר בצורה בולטת מאוד וקיבלנו מגוון הרבה יותר גדול של כתיבה. את ההשפעה של "תור הקשת בענן" אפשר היה לראות בצורה מאוד ברורה בפנטסיה שנכתבת בעשרים השנים האחרונות, שבה בולטים נושאים חדשים, מקורות השראה חדשים וסופרות וסופרים חדשים. בשנים האחרונות אנחנו רואים את ההשפעה הזו גם על אופרות החלל, שזוכות לעדנה ולפרסום חדשים.

אחת מאופרות החלל המפורסמות ביותר של העת האחרונה היא "המרחב" (The Expanse) שהתחילה כסדרת ספרים ועובדה לטלוויזיה. היא פרי עטם של דניאל אברהם וטיי פראנק, שכותבים יחד בשם העט "ג'יימס ס"א קורי". מבחינת הנושאים והמבנה שלה "המרחב" היא אופרת חלל די סטנדרטית, אם כי אנחנו יכולים לראות בה עיסוק בנושאים של צדק חברתי שדי נעדרו מאופרות החלל הישנות, וייצוג של קבוצות שדי זכו להתעלמות בעבר. היא חשובה לי כאן בגלל שהפרסום וההצלחה שלהם מסמלים במידה ידועה את ראשית "חזרתן" של אופרות החלל.

מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות הם חידושים הן בנושאים של אופרות החלל, והן בצורת הפרסום שלהן. אני אתן להלן כמה דוגמאות לכך, שבשום פנים אינן מייצגות את מלוא ההיקף או המגוון של תחיית אופרות החלל.

דוגמה טובה שמשלבת נושאים וצורה חדשה היא יקום Xuya של אלייט דה בודארד. מבחינת הצורה, היקום הזה בנוי כולו מסיפורים ונובלות ולא כולל אף ספר באורך מלא, דבר שהוא נדיר למדי. אמנם היו אופרות חלל בעידנים קודמים שהתחילו כסיפורים בכתבי עת (למשל העולם של סמית' שהזכרתי לעיל) אבל בדרך כלל אלה היו חלקים מספר מלא שלאחר מכן נאספו ופורסמו יחד. היקום של דה בודארד שונה גם בתכנים שלו. הוא מתחיל בכדור הארץ עוד לפני היציאה לחלל, אבל בכדור הארץ הזה שולטות שתי אימפריות גדולות – האחת שמרכזה בסין והאחרת שמרכזה במרכז אמריקה, והתרבויות שלהן שולטות בכדור הארץ. רבות מן הדמויות המרכזיות בסיפורים של דה בודארד הן נשים, והסיפורים עוסקים בנושאים כמו נשיות ואמהות, שלא היו אופייניים לאופרות חלל בעבר.

בשנים האחרונות שתי יוצרות נוספות השתמשו בנובלות כדי לכתוב אופרות חלל שזכו ללא מעט פרסום. אחת היא ננדי אוקורפור וטרילוגיית נובלות "בִּנְתי" שלה, טרילוגיה שבמרכזה אוכלוסייה מוחלשת ומודרת. האחרת היא מרתה וולס וסדרת "רובורצח" שלה, שכוללת נכון להיום ארבע נובלות וסיפור קצר, וספר באורך מלא בסדרה זו אמור לצאת לאור בשנה הבאה.

סדרת ספרי "השניוניות" של אן לקי מסורתית יותר במבנה שלה בכך שהיא מורכבת מספרים באורך מלא (ארבעה, נכון לעכשיו), אבל בצדק היא הכתה גלים כאשר היא יצאה לאור. לקי מספרת את הסיפור שלה מנקודת מבט של חברה שבה מגדר בררת המחדל הוא נקבה, ואין לנו דרך לדעת את המין או המגדר של הדמויות אלא אם כן אנו רואים אותן מנקודת מבט שהיא חיצונית לחברה זו. היא גם משתמשת בסדרה שלה כדי לחרוג מתבנית ההרפתקאות הקלאסית ולדון בנושאים כמו גבולות האנושיות.

גם טרילוגיית אופרת החלל הצבאית של יון הא לי, The Machineries of Empire, בנויה בצורה קלאסית – ספרים באורך מלא. אני מזכיר אותה כאן בעיקר מכיוון שלי יצר את אחד היקומים המורכבים והחדשניים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. הוא זורק את הקוראים למים העמוקים בלי לטרוח להסביר את המונחים והתפיסות החדשים שלו, מה שיכול להפוך את הקריאה של הספרים שלו למתישה קצת אבל בהחלט שווה לנסות אותם.

עוד עולם מורכב הוא זה שנוצר בספר A Memory Called Empire של ארקדי מרטין (שם העט של אנה לינדן וולר). זהו ספר ראשון (ובינתיים יחיד) בסדרה, שזכה לביקורות נלהבות כאשר הוא יצא לאור לפני חודשים אחדים, ויש בו הרבה דמויות נשיות וממה שאני קראתי עד עכשיו (התחלתי אותו לפני כשבוע) הרבה דגש על פוליטיקה ודיפלומטיה והוא משקף בצורה מעניינת את תחומי העיסוק האקדמיים של מרטין / וולר.

ולא יכולתי לסיים את הסקירה הזו בלי להזכיר את Space Opera של קתרין וואלנטה. ספר שראשיתו בדיאלוג בין וואלנטה לעורכת נאווה וולף בטוויטר, וסופו בקומדיה שבה גורלות של עולמות נחרצים בתחרות שירה בסגנון האירוויזיון.

כשראיינתי את אן לקי שאלתי אותה על תחייה זו, והיא אמרה שהיא שמחה על התחייה הזו של אופרות החלל, סוג ספרות שהיא גדלה עליו. לא נותר לי אלא להסכים אתה, כיף לראות את אופרות החלל חוזרות – מגוונות ומעניינות מתמיד.

האהבה, היא תציל אותך (חלק שלישי)

הבלדה על ח'מל האבודה – אהבה לא מושבת

(יצא לאור 1962; מתרחש באלף ה-17)

למרות שהסיפור הזה יצא לאור שנתיים לפני "הגבירה המתה מעיר המוקיונים" והוא מתרחש אלפיים שנה אחריו, "הבלדה על ח'מל האבודה" הוא המשך תמטי של "הגבירה המתה מעיר המוקיונים". הוא מתאר את השלב החשוב הבא, או אחד השלבים החשובים הבאים, בתהליך מתן הזכויות לנחותי-האדם. הסיפור מתרחש על כדור הארץ וגיבוריו הם ח'מל ואדון ההשגחה ג'סטוקוסט.

ח'מל, כפי שמעידה התחילית של שמה, היא ממוצא חתולי ומתוארת כאישה החושנית והנחשקת ביותר שאי-פעם התקיימה. (או לפחות כיצור הנקבי דמוי האדם החושנית והנחשקת ביותר שאי-פעם התקיימה.) סמית' מפליג בתיאורים האלה שלה. ג'סטוקוסט לעומתה הוא אחד מאדוני ההשגחה (צאצא של השושלת שראשיתה בגבירה גורוק המוזכרת ב"הגבירה המתה") והוא אדם מחמיר ומקפיד על הכללים. ח'מל וג'סטוקוסט נפגשים בנסיבות אלה ואחרות, וח'מל מתאהבת בו. "עתה התאהבה בג'סטוקוסט והייתה מודעת לכך היטב", אומר סמית'. אהבה זו נועדה להיות נכזבת מכיוון שגם ג'סטוקוסט מאוהב, אבל לא בה. "תמיד היה מאוהב, מאוהב עד שיגעון – בצדק עצמו."

מעבר לעובדה שהקפדתו המחמירה על הכללים לא הייתה מאפשרת לג'סטוקוסט לקיים מערכת יחסים עם ח'מל שהיא נחותת-אדם, הוא כלל לא יכול לראות אותה כאובייקט לאהבה מכיוון שהוא ממוקד ברדיפת הצדק שלו. חשובה לענייננו העובדה שעבורו הצדק כולל גם הקלה בדיכוי של נחותי-האדם. שילוב שתי האהבות האלה – של ח'מל לג'סטוקוסט ושל ג'סטוקוסט לצדק – יאפשר לח'מל וג'סטוקוסט לשתף פעולה באחד הצעדים החשובים של תהליך זה. הפרטים אינם חשובים לענייננו, אלא רק האהבות שאפשרו את הפעולה הזו.

אהבתה גם אפשרה לה לוותר עליו, כדי שיוכל להגשים את אהבתו לצדק. צריך לציין כאן אהבה נוספת של ח'מל, שנרמזת אבל לא מבוטאת במפורש בסיפור – האהבה שלה לנחותי-האדם כולם כגזע או קבוצה – שאפשרה לה להבין את חשיבות הפעולה המשותפת שלהם.

גם אם אהבתה של ח'מל מעולם לא מומשה, הרי שבזיכרון האדם היא תישאר קשורה לעד לג'סטוקוסט. כשהוא על ערש דווי, זמן רב אחרי מותה של ח'מל, משוחח ג'סטוקוסט עם מנהיג נחותי-האדם, שיש לו יכולת מסוימת לראות את העתיד, ואותו מנהיג מספר לו אמיתות על ח'מל ועל ג'סטוקוסט עצמו: "היא המשיכה לחיות בלעדיך, עד כדי כך אהבה אותך. היא הניחה לך ללכת, למענך, לא למענה. ... לעולם לא תיפרדו. ... יחד תישארו חרותים לעד בזיכרון האדם". סיפור מתן הזכויות לנחותי-האדם שמתחיל ב"הגבירה המתה מעיר המוקיונים" רווי האהבה נמשך ב"הבלדה על ח'מל האבודה" שהאהבה מניעה אותו.

מתחת לארץ העתיקה – אהבה כדרך למהפכה

(יצא לאור 1966; מתרחש באלף ה-16)

"מתחת לארץ העתיקה" הוא אחד הסיפורים המוזרים של סמית', והוא מתאר את ראשית התהליך שייקרא "הגילוי מחדש של האדם". גיבורו הוא סטו אודין, אחד מאדוני ההשגחה, והאהבה בו היא אהבתם של סנטיונה (שתיקרא לימים הגבירה אליס מור) וסאן-בוי.

כאשר אדון ההשגחה סטו אודין התקרב לקץ ימיו הארוכים מאוד הוא הגיע למסקנה שארבע מאות שנות השלווה והביטחון שההשגחה מעניקה לכל אדם הן לא הדרך לאושר. האושר שאותו חווים האנשים כך הוא "משמים" ולא אמתי, ולפיכך ההשגחה לא מקיימת את השליחות שלה, הענקת אושר לבני האדם. הוא מצביע על נחותי-האדם כדוגמה למה שהאדם יכול להיות – לחיוניות, לחיים, ליצירתיות ולאושר שיכולים להיות לאדם. אלה נובעים מתוך הקשיים והמגוון שאינם קיימים בקרב בני האדם. כדי לנסות להחזיר את אלה לבני האדם הוא יורד אל מתחת לפני הארץ, למקום כלשהו שבו חוקי ההשגחה אינם חלים. מקום שבו בני אדם יכולים לחוות סכנה, מגוון ואושר.

במרכז המקום הזה הוא מוצא את "סאן-בוי" (שהוא מעין גלגול של פרעה אחנתון על כל הקשרים שלו לאתון, אל השמש) שרוקד למנגינה שהוא מפיק מפיסה של מתכת ששמה "קונגוהליום". המתכת הזו מסוכנת להפליא ודי בחתיכה שברשות סאן-בוי כדי לגרום נזק רב לכדור הארץ. סאן-בוי הוא האנטיתזה של ההשגחה – פראי, לא מתוכנן ומסוכן.

בשולי האזור שבו סאן-בוי רוקד עומדת אישה צעירה ששמה סנטיונה. סטו אודין שואל אותה מה היא עושה שם והיא אומרת שהיא מחכה לסאן-בוי. הוא לכד אותה "במלכודת של אהבה אנושית" כדבריה, והיא באה בעקבותיו מהעולם של ההשגחה אל העולם שמתחת לפני הקרקע. "אני אוהבת את האיש הנמצא שם, אם עודנו אדם."

סטו אודין מחליט שהקונגוהליום מסוכן מדי מכדי להשאיר אותו בידיו של סאן-בוי. הוא שולח את סנטיונה חזרה לפני השטח, ומארגן את הדברים כך שהמקום מתחת לפני הקרקע יושמד, הקונגוהליום ינוטרל, וסאן-בוי והוא עצמו ייהרגו. בדרכה חזרה לפני השטח סנטיונה מביטה לאחור ומחליטה שעליה לוודא שדבר כזה לא יישנה לעולם. כדי לוודא את זה היא הופכת להיות אחת מגבירות ההשגחה (לא נאמר לנו איך) ולוקחת שם חדש – אליס מור. אליס מור היא האישה ש"החזירה על כנם את החולי, הסכנה והמצוקה כדי להגביר את אושרם של בני האדם". כלומר, היא יזמה את תהליך "הגילוי מחדש של האדם", שהוא גם מימוש החזון של סטו אודין.

שני פנים של אהבה ניכרים בסיפור הזה ומניעים את המהפכה של "הגילוי מחדש של האדם". האחד הוא האהבה הרומנטית של סנטיונה לסאן-בוי, שבזכותה היא התוודעה לעולם שונה מעולם האושר המשמים של ההשגחה שבו חייתה עד אז. האחר הוא האהבה של סנטיונה, ושל סטו אודין, לאנושות כולה, שהובילה אותם להבין את הצורך בגילוי מחדש של בני האדם ואת אליס מור ליזום את השינוי הזה.

שלושה לכוכב כלשהו – גאולה אישית והצלת האנושות בקץ הזמן

(יצא לאור 1965; מתרחש בעתיד הרחוק [אין תאריך מוגדר])

"מסע אל שלושה עולמות" הוא ספר שבו מקובצים שלושה סיפורים שגיבורם הוא קאשר אוניל. יחד הם מספרים את סיפור נקמתו של קאשר במי שעשו עוול למשפחתו. בערך באמצע הסיפור האחרון ("על עולם החול") הוא משיג את נקמתו, ומאבד את התכלית לחייו. הוא פוגש אישה בשם סללטה, מתאהב בה, ויחד הם מגיעים למקום שהוא בבירור גרסה של גן העדן. בכך מסתיים הספר.

"שלושה לכוכב כלשהו" (Three to a Given Star) מתחיל בזמן כלשהו לאחר מכן. קאשר וסללטה, שני טלפתים רבי עוצמה שאהבתם מחזקת את היכולת שלהם, חשים בסכנה חמורה שנמצאת בדרכה לעבר עולמות בני האדם. הם יוצרים קשר עם ההשגחה, וזו שולחת את "השלושה" להציל את האנושות מפני אותו איום חדש ומפחיד. והשלושה מנצחים, כי בסופו של דבר ההשגחה תמיד מנצחת.

אנחנו שבים כאן לאהבה רומנטית שמזכירה קצת את האהבות שבהן פתחנו, אבל הגאולה כאן מורכבת ומקיפה יותר. ראשית יש כאן בהחלט גאולה אישית – אחרי שהשיג את נקמתו ואיבד את התכלית שהנחתה את כל חייו עד לאותו רגע, קאשר אוניל אבוד. הוא מתחיל במסע חיפושים שיוביל אותו אל מעבר לגבולות העולם שרוב בני האדם מכירים, ושם הוא יפגוש את סללטה. יחד הם יחצו את הגבול האחרון ויחזרו לגן עדן, בהיפוך של סיפור הגירוש. האהבה לסללטה היא התכלית הסופית לחייו של קאשר והגאולה שלו. אבל האהבה הזו תוביל גם לגאולה של האנושות כולה כי בזכותה הם יכולים לחזק את היכולת הטלפתית זה של זו, ותגבור זה הוא שמאפשר להם להבחין בזמן באיום ולהתריע עליו בפני ההשגחה. זה יוביל להצלת האנושות כולה.

למה?

השאלה המתבקשת כאשר אנו סוקרים את מקומה של האהבה בסיפורים של סמית' היא מדוע יש לה מקום כזה. למה סיפור אהבה צריך להיות גם סיפור של גאולה? התשובה, כפי שאני מבין אותה, קשורה לאופי העולם שסמית' בונה בסיפורים שלו.

הזכרתי קודם שלפני שנים אחדות הרציתי באחד מאירועי "ליל יורי" ודיברתי על החלל המסוכן של סמית', על כך שביקום של סמית', בכל זמן ובכל מקום, החלל והמסע בו זרועים בסכנות חמורות. אבל זה נכון לא רק למסע בחלל, אלא ליקום של סמית' כולו. היקום בסיפורים שלו הוא אפל, אדיש ומאיים, והקיום בו קשה. האהבה היא אחת הדרכים שבהן יחידים, וחברות, יכולים לשרוד ביקום הזה.

לאורך כל ההיסטוריה של העתיד של סמית' האהבה היא הדרך שבה בני אדם מגשרים על פערים, משתפים פעולה, ומצליחים להתגבר על היקום המאיים. זה נכון להלן אמריקה ומר לא-עוד-שיבה שמוצאים נחמה בעולם שאין להם בו מקום; זה נכון לג'סטוקוסט וח'מל שמגשרים על הפער שבין אנשים ונחותי-אדם למען קידום הזכויות של נחותי-האדם; זה נכון אפילו לאנדרהיל ול"שותפים" ב"משחק החולדה והדרקון" (שלא דנתי בו) שמגשרים על פערים בין מינים ביולוגיים שונים כדי להציל בני אדם; וזה נכון לקאשר אוניל וסללטה שמצילים זה את זו, ואת האנושות כולה.

האהבה, היא תציל אותך (חלק שני)

הגבירה המתה מעיר המוקיונים – מפגשים של אהבה

(יצא לאור 1964; מתרחש באלף ה-15)

"הגבירה המתה מעיר המוקיונים" הוא אחד הסיפורים החשובים ביותר של סמית', גם מכיוון שזה סיפור מעולה ומורכב וגם מכיוון שהסיפור הזה הוא נקודת מפנה ביקום שלו. בסיפור זה מתוארים האירועים שיתחילו את תהליך מתן הזכויות לנחותי-האדם. זה יהיה תהליך ארוך שיימשך מאות ואלפי שנים, אבל הוא מתחיל כאן. ומנקודת המבט של רשומה זו, זהו סיפור של מפגשים של אהבה שעומדים להניע את כל עולמות "ההשגחה". להלן אתאר מפגשים אלה.

הגבירה

"הגבירה המתה מעיר המוקיונים" הוא סיפורה של איליין, אבל היא אינה הגבירה המוזכרת בכותרת. איליין היא אישה צעירה החיה בעיר קלמה על העולם פומלהוט. היא תוכנתה גנטית מלידתה להיות מרפאה, אבל אין לה דרך לממש את התכלית הזו שלה מכיוון שהיא חיה בעידן שבו בני אדם חיים ארבע מאות שנים של ביטחון ואושר. יתר על כן, אם מישהו נפגע בקלמה עומדים לשירותו בתי חולים משוכללים ריקים מחולים. למְרפאה טבעית אין כל מקום בעולם הזה. יום אחד איליין פותחת דלת שמעולם לא שמה לב אליה קודם ומוצאת את עצמה ב"עיר המוקיונים", החלק של קלמה שבו גרים נחותי-האדם. כאשר היא נכנסת לעיר המוקיונים היא פוגשת את הגבירה פאנק אשאש.

פאנק אשאש הייתה אחת מגבירות ההשגחה, ואחרי מותה היא נתנה רשות להטביע את אישיותה במכונות שנועדו לעזור לאנשים. מעין דוכני מודיעין. איליין, שהגיעה לסביבה זרה, מבקשת עזרה ממכונת הסיוע, והגבירה מזהה אותה מייד כמי שיש לה ייעוד חשוב. הגבירה היא זו המבשרת לאיליין על ייעודה (למעשה בשלב זה היא רק מגלה לה שיש לה ייעוד, לא מפרטת מה הוא). אבל היא גם אומרת לה "אהובך בדרך" ומסבירה שרק אחרי שתפגוש בו תוכל להגשים את הייעוד הזה. בשלב מוקדם זה בסיפור לא איליין ולא הקוראים יודעים מהו הייעוד הזה, אבל אנחנו כן יודעים שהוא תלוי בפגישה עם אהוב.

נחותי-האדם וכ'ג'ואן

הגבירה פאנק אשאש מכוונת את איליין אל "המסדרון החום צהוב" שבו חיים נחותי-אדם לא חוקיים, אל המפגש המשמעותי הבא שלה. איליין פוגשת שם את כ'ג'ואן – ילדה-כלבלבת כבת עשר שאותה איליין אמורה להכשיר לתכלית נעלה. אבל היא פוגשת שם גם נחותי-אדם אחרים, ובשלב זה המפגש אתם חשוב לא פחות מהמפגש עם כ'ג'ואן. בין השאר מכיוון שבמפגש אתם הגדרת האהבה של איליין משתנה. בייבי-בייבי, אחת מאותם נחותי-אדם, מגדירה עבורה את האהבה: "אהבת עצמך. אהבת החיים. אהבה לכל אשר נשמת חיים באפו. אהבה שניתנת אפילו לי.". הרעיון שאפשר לאהוב נחותי-אדם, יצורים שאיליין לא חשבה קודם אפילו לגעת בהם, הרעיון שהם ראויים לאהבה, שהיא יכולה לחוש כלפיהם אהבה, מזעזע את עולמה של איליין. המפגש הזה יכין אותה למפגש הבא שלה – המפגש עם הצייד.

הצייד

לא אכנס כאן להסבר מיהו הצייד ומה בדיוק הוא צד כי זה מורכב וחורג מגבולות הדיון הזה, אומר רק שהצייד הוא אהובה של איליין שעליו דיברה הגבירה פאנק אשאש. המפגש ביניהם, והאהבה שלהם, יכינו את איליין לשלב הבא בהגשמת ייעודה והייעוד של כ'ג'ואן.

איליין פוגשת את הצייד ומתאהבת בו, והם מקיימים יחסי מין. האהבה הזו, על הביטוי הפיזי שלה, תאפשר להם מאוחר יותר באותו ערב למזג את מוחותיהם, ולהתמזג עם מוחה של כ'ג'ואן. האיחוד הזה יחולל שינוי מן היסוד בכ'ג'ואן – היא תספוג מהם (וממקורות אחרים, דרכם) ניסיון ותובנות שהם הרבה מעבר לשנותיה ולניסיונה. היא תצא ממנו מבוגרת מכפי שנותיה, וכבר לא נחותת-אדם אלא משהו יותר מכך.

המפגש עם הצייד יאפשר לאיליין גם לבגר את כ'ג'ואן בן לילה ולהכין אותה למפגש החשוב ביותר של הסיפור – המפגש עם בני האדם האמתיים.

בני האדם

בבוקר הבא עומד להתרחש המפגש החשוב ביותר בסיפור, המפגש של נחותי-האדם עם בני האדם. ג'ואן, שכבר אינה כ'ג'ואן מכיוון שהשינוי שעברה הפך אותה ליותר מנחותת-אדם, בגופה שהתבגר בן לילה ועתה הוא גוף של אישה צעירה, מטיפה לנחותי-האדם. היא מזמינה אותם להצטרף אליה, לצאת מעיר המוקיונים לרחוב הראשי של קלמה ולפגוש את בני האדם פנים אל פנים.

כנרמז משמה, הסיפור של כ'ג'ואן / ג'ואן נשען בבירור על סיפורה של ז'אן ד'ארק, ואת זה אפשר לראות גם בקִצהּ של ג'ואן שאגע בו בהמשך, אבל בעוד שז'אן ד'ארק הייתה מנהיגה צבאית, המסר של ג'ואן שונה. יותר מכל הוא מזכיר את הפסוק מן הברית החדשה: "מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה; כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה." (הבשורה על פי יוחנן, י"ג, 34.) ג'ואן קוראת לנחותי-האדם שבמסדרון החום הצהוב להצטרף אליה במה שהיא קוראת לו "מלחמת אהבה".

כבר ראינו את האהבה מוגדרת מחדש פעם אחת בסיפור זה, עבור איליין, עכשיו היא עומדת להיות מוגדרת מחדש שוב. ג'ואן מבקשת מנחותי-האדם לאהוב את המשעבדים שלהם, את מי שמדכאים אותם. "האהבה משמעה אהבת החיים, ואנו הן נתברכנו בחיים," היא אומרת להם, ומבקשת מהם לעלות בעקבותיה לרחוב הראשי של העיר ולפגוש את בני האדם באהבה.

ונחותי-האדם נענים לה. הם יוצאים מהמסתור שלהם, עולים לעיר דרך הדלת שבה ירדה קודם איליין, ומברכים את בני האדם שהם פוגשים שם. "מלחמת האהבה" הזו לא נמשכת זמן רב – היא מדוכאת בתוך פחות מרבע שעה ואחרי שנחותי-האדם הספיקו לעבור פחות מקילומטר. שוטרים וחיילים מוזעקים מייד לדכא אותה והם הורגים את נחותי-האדם.

אבל מצד נחותי-האדם זהו מפגש של אהבה. באחד מהתיאורים המזעזעים ביותר בספרות סמית' מתאר נחותת-אדם ממוצא חולדה שפונה את חייל ואומרת לו "אסור לך להרוג את האהבה", ואז מושיטה לו את שבעת הילדים-הגורים שהיא נושאת בידיה כדי שיהרוג אותם. הוא אכן הורג אותם, ואז אותה, ואז מאבד את שפיות דעתו. סמית' כותב: "אין זאת כי היה מן האנשים הראשונים בעולמות החדשים שניסו להפעיל נשק נגד האהבה. האהבה היא תחושה קשה ורבת עוצמה כאשר אתה נתקל בה בסערת הקרב."

היחידה שנותרת בחיים היא ג'ואן, ואותה מעמידים הגבירות והאדונים של ההשגחה השולטים בקלמה למשפט. בעת המשפט שלה ג'ואן לא נסוגה מן הבשורה שהיא מביאה. "גופי הוא רכושכם, אבל לא כן אהבתי," היא אומרת לשופטים. "אהבתי – שלי היא; אהוב אוהב אתכם עד כלות בשעה שתוציאוני להורג." ומסיימת "האין זו חובתי להוסיף ולאהוב אתכם?" גזר הדין הוא שעליה להיות מועלית על המוקד (כך מתה גם ז'אן ד'ארק) וגזר הדין הזה מתבצע שם ברחוב.

השגיאה של האדונים והגבירות של ההשגחה היא שהם מחליטים לשדר את כל המפגש הזה בשידור חי, מהחל ועד כלה. המפגש של נחותי-האדם עם האנשים, הריגתם, משפטה והוצאתה להורג של ג'ואן. אנשים בכל עולמות ההשגחה רואים אותם וזה מוביל למפגש האחרון כמעט – המפגש של האנשים עם אנושיותם. במקום להיות דוגמה ומופת לדיכוי האירועים גורמים לבני האדם לחשוב מחדש על היחס שלהם לנחותי-האדם.

את המפגש הזה וההשפעה שלו אנו רואים לקראת סוף הסיפור. איליין והצייד מובאים למשפט בפני הגבירה גורוק, אחת מגבירות ההשגחה בקלמה. גורוק אומרת להם במפגש זה: "הידעתם שכל זה פגע בי – בי! – עד לעומקי כל הדברים שאני מאמינה בהם?" גם אם תגובה זו היא קיצונית ומפורשת, אפשר בהחלט לראות בה כמייצגת את התגובה של בני האדם כולם.

איש הפיל

ממש בסוף הסיפור אנחנו עדים למפגש אחרון של אהבה. על איליין והצייד לא נגזר עונש מוות, אבל נגזרת עליהם מחיקת אישיות. אישיותם וזיכרונם נמחקים, אבל, וזה חשוב במיוחד במסגרת דיון זה,  האדונים והגבירות של ההשגחה מותירים להם דבר אחד – את אהבתם זה לזו. האהבה שהתחילה את התמורה בכ'ג'ואן שורדת גם בסוף הסיפור.

האוהבים נשלחים לעבוד ביערנות ביערות של פומלהוט, ויום אחד מגיע אליהם נחות-אדם ממוצא פילי. הוא מביא להם פירות יקרים ואקזוטיים וכאשר הם שואלים אותו מדוע הוא אומר להם שזה "למען ג'ואן". הם מודים לו ושואלים אותו מי היא ג'ואן והוא עונה: "היא אהבה אתכם. היא אהבה את כולנו."

מן המפגש הראשון של איליין עם הגבירה המתה מעיר המוקיונים ועד המפגש האחרון שלה עם איש הפיל, הסיפור רווי באהבה. זו אהבה מסוגים רבים ושונים, אהבה שמשתנה, מתפתחת ומוגדרת מחדש. מפגשי אהבה אלה מניעים מאורעות שעומדים להשפיע על מיליארדי בני אדם בכל עולמות ההשגחה, ולשנות את גורל המין האנושי כולו.

האהבה, היא תציל אותך (חלק ראשון)

כאשר אנחנו קוראים את סיפוריו של קורדויינר סמית' (שם העט של פול מיירון אנתוני לינברגר), אחד הדברים שקשה להחמיץ הוא שברבים מהם יש סיפורי אהבה. אם נבחן את התפקיד של סיפורי האהבה האלה, את תפקידה של האהבה עצמה בסיפורים, נראה שסיפורי האהבה אינם קיימים רק לשם עצמם. האהבה בסיפורים של סמית' היא כמעט תמיד סיפור של גאולה, של ישועה. ישועה של יחידים ושל קבוצות, ואפילו של האנושות כולה. רשומה זו הוא עיבוד של הרצאה שנתתי בנושא זה באייקון 2018.

כדי להבין את תפקיד האהבה בסיפורים של סמית' יש להכיר קצת את הרקע של העולם שהוא בנה ולכן אפתח בהצגת עולם זה.

סמית' לא כתב הרבה מדע בדיוני. סך כל הכתיבה שלו הוא קצת פחות מ-30 סיפורים קצרים ונובלטות, ושתי נובלות שקובצו מאוחר יותר לספר באורך מלא ("נורסטריליה"). פחות או יותר כל היצירות האלה מתרחשות באותו יקום, המכונה בדרך כלל "יקום ההשגחה". יצירות אלה מתארות את התפתחות המין האנושי והחברה האנושית במהלך כארבעה-עשר אלף שנים (הסיפורים הראשונים מתרחשים בסביבות שנת 2,000). הגורם החשוב ביותר ביקום זה הוא הגוף הלא מוגדר ששולט בחיי אנשים ונקרא "ההשגחה" (instrumentality במקור האנגלי). לא ברור מה מקור הכוח של ההשגחה ואם זה גוף פוליטי או חברתי, אבל אנחנו יודעים שהגבירות והאדונים של ההשגחה שמו להם למטרה להגן על המין האנושי ולדאוג לאושרם של בני האדם, כפי שהם רואים אותו. את זה הם עושים לאורך כמעט כל ההיסטוריה של העתיד, באופן עקבי, ללא כל נקיפות מצפון, וללא מעצורים.

אנחנו יודעים מעט מאוד על ההשגחה מעבר לתיאור הפעילות שלה, לא ברור אפילו איך מתמנים אותם אדונים וגבירות של ההשגחה. יש משפחות שלהן שושלות ארוכות של אדונים וגבירות (שושלות שנמשכות מאות ואלפי שנים) ולעומת זה יש נשים וגברים שפשוט נכתב עליהם שהם הפכו אדונים וגבירות, בלי לפרט. 

ביקום של סמית מתרחשים שני תהליכים חברתיים חשובים (שרלוונטיים גם למאמר זה), שמתחילים להתרחש בערך באמצע הכרונולוגיה שלו והם קשורים זה בזה במידה מסוימת. האחד הוא מתן הזכויות ל"נחותי-האדם" והאחר הוא מה שמכונה "הגילוי מחדש של האדם" (או "שיגלוי האדם", כפי שהוא נקרא בחלק מהתרגומים לעברית). בשניהם, כפי שאנסה להראות, יש לאהבה תפקיד חשוב.

נחותי-האדם (Underpeople) הם יצורים דמויי אדם במידה מרובה, שפותחו מבעלי חיים והם שומרים על חלק מן התכונות של החיות שמהן פותחו. את שמם של נחותי-האדם מקדימה האות הראשונה של החיה שממנה פותחו (למשל ח'מל, או c'Mel במקור, היא נערה ממוצא חתולי). נחותי-האדם נועדו לשירות האנשים ה"אמתיים" והם עושים עבורם כל מלאכה שצריך. הם חסרי כל זכויות ואסור להם אפילו ללכת ברחוב או לפנות לאנשים אלא אם כן זה נעשה במסגרת עבודתם, ואם נחות אדם חולה או נפצע בצורה חמורה הוא מומת. בשלב מסוים מתחילה תנועה למען מתן זכויות לנחותי-האדם שאת התפתחותה אנו רואים בסיפורים.

התהליך החברתי החשוב האחר ביקום "ההשגחה" הוא הגילוי מחדש של האדם, והוא קשור ישירות להשגחה עצמה ולשינוי בתפיסה של הגבירות והאדונים שלה את האושר האנושי. במחצית הראשונה של הכרונולוגיה של סמית' ההשגחה פועלת להעניק לכל אדם ארבע מאות שנים של חיים שקטים, בריאים ובטוחים בחברה אחידה בכל העולמות, מתוך תפיסה שזו התגלמות האושר. בשלב מסוים הם מגיעים למסקנה שהאושר הזה הוא מעושה, רדוד ומשמים, ופועלים להחזיר לחיים האנושיים סבל, סכנה, קשיים ומגוון כדי שבני האדם יוכלו להיות מאושרים במובן עמוק ומשמעותי יותר.

אחרי שהכרנו מעט את העולם הזה, אפשר לפנות לדון באהבה בו. את הדיון שלי באהבה בסיפוריו של סמית' אתחיל מסיפורים שבהם האהבה היא רומנטית בעיקרה, ומשם אתקדם לסיפורים שבהם היא מורכבת יותר. מתחת לשמו של כל סיפור הוספתי את השנה שבה הוא יצא לאור, ואת האלף שבו הוא מתרחש על פי הכרונולוגיה של סמית'.

הגבירה שהשיטה את "הנשמה" – גאולה של יחידים

(יצא לאור 1960; מתרחש באלף ה-7)

האוהבים בסיפור זה הם אישה בשם הלן אמריקה וגבר שידוע לנו רק בכינויים "הספן" או "מר לא עוד שֵׂיבה", וכדי להבין את הסיפור יש לפתוח בתיאור המסע בחלל בתקופה זו. המסע בחלל בשלב זה של התפתחות היקום של סמית' נעשה בספינות מפרשים המונעות בלחץ האור. המסע ארוך מאוד והנוסעים שקועים בשינה קריוגנית. הספנים שמשיטים את הספינות האלה, לעומת זה, ערים לאורך כל המסע (במעין חיים מואטים) וכל תשומת הלב שלהם מוקדשת רק להשטת הספינה. הם מעבירים עשרות שנים בעיסוק אחד ויחיד בלי לחוות כל חוויה אחרת.

"הספן" הוא מי שהשיט הספינה הראשונה שחזרה לכדור הארץ מן המושבות בעולמות אחרים, מחוץ  למערכת השמש. בשל העיסוק שלו הוא בודד מאוד כאשר הוא מגיע לבסוף – הוא אדם שגלה מעולמו וגלה מזמנו, וחש שלא בנוח מכיוון שהוא לא התנסה באינטראקציות חברתיות. סמית' אומר עליו שהוא "כילה רבע מחיי אנוש בהתנסות מכאיבה אחת" ושהוא "חי בלי לחיות".

מי שתהיה אהובתו, הלן אמריקה, מרגישה זרות לא פחותה. הלן אמריקה היא בתה של פעילה פמיניסטית ששמה מונה מגרידג', שילדה אותה בלי לגלות לאיש (גם לא להלן עצמה) מי הוא אביה. מונה הכריזה עוד לפני לידת בתה שאותה בת עומדת להיות האישה המושלמת, התגלמות כל התקוות. הלן נולדת לתוך אור הזרקורים, כאשר כל המטען הפוליטי של אמה מונח על כתפיה, והיא מעולם לא נשאלה אם היא מעוניינת לשאת מטען זה. אם לא די בכך, כאשר הלן בת שש-עשרה בערך מונה מתאהבת ונוטשת אותה. כאשר מגיע זמנה של הלן לבחור בקריירה ובלימודים, היא מחליטה ללכת ללמוד להשיט ספינות חלל, ולהיות האישה הראשונה שתעשה זאת. זה קורה בערך בזמן שבו הספן מגיע לכדור הארץ.

אחד העיתונים מחליט להפגיש את שתי האטרקציות האלה על חשבונם באתר נופש מפואר, בתקווה לעשות כסף מהסיקור. השניים מסרבים להצעה, אבל נפגשים בכל זאת באתר הנופש (בלי נוכחות העיתונות) ולמרבה הפלא מתאהבים. הלן אמריקה והספן מוצאים נחמה זה בזו, מוצאים משהו משותף לבדידות האישית שלהם, מקום שבו הם חשים שייכות יחד בתוך הזרות שהם חשים בעולם שבחוץ. אחרי זמן מה הספן מחליט לעזוב את הלן ולחזור הביתה (הפעם כנוסע). הוא יסביר לה יותר מאוחר שהוא לא רצה לדון אותה לחיים עם אדם כמוהו, אדם זר ומוזר. "ברחתי מפנייך מפני שאהבתי אותך כל כך", הוא יאמר לה.

ללא ידיעתו, הלן אמריקה מחליטה לבוא בעקבותיו. למעשה היא מתנדבת להשיט את הספינה שבה הוא יחזור לעולמו, שזוכה לשם "הנשמה" (ומכאן שם הסיפור) ולשלם את המחיר האישי הכבד של השטת ספינה. היא מסבירה את החלטתה באמירה "אני בורחת מפני חיים שבהם לא רציתי". כאשר הספן מתעורר מהשינה קריוגנית, שוב בעולם הבית שלו, הלן אמריקה נמצאת לצד מיטת בית החולים שלו. הם נישאים וחיים באושר לשארית חייהם. על ערש דווי הספן יאמר להלן: "שוב אשוב אלייך באשר תהיי".

הספן והלן לא מוצאים מקום בכדור הארץ, הם מרגישים בו זרים ולא שייכים כל אחר מסיבותיו. אהבתם זה לזו היא שיוצרת להם מקום של שייכות, ראשית בכדור הארץ ומאוחר יותר בעולם הבית של הספן. האהבה היא הגאולה האישית שלהם. 

שרפת המוח – אהבה שאינה תלויה בדבר

(יצא לאור 1958; מתרחש באלף ה-10)

אחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של סמית' היא קישוריות. פעמים רבות הוא מזכיר בסיפוריו סיפורים אחרים באותו יקום (לעתים סיפורים שמעולם לא נכתבו). זה מעורר בקוראים תחושה עזה של קישוריות בין הסיפורים, מעניק להם תחושה של היקום שלו כמארג רחב ועצום שהסיפורים שאנו קוראים הם רק הצצות קצרות למקומות ורגעים מתוכו.

אחת מן הדוגמאות לזה נמצאת בפתיח של "הגבירה שהשיטה את 'הנשמה'", שבו סמית' משווה את סיפור האהבה של הלן אמריקה ומר לא עוד שיבה ל"סיפור האהבה המוזר, המכוער-נפלא של קברניט ההפלגה טליאנו והגבירה דולורס הו". סיפור האהבה הזה של מאגנו טליאנו ודולורס הו נקרא "שרפת המוח".

שוב אנחנו בחלל, אם כי בשלב זה כבר יש טיסה במהירות גבוהה ממהירות האור. מאגנו טליאנו הוא קברניט הפלגה – הקברניט של החללית בשעת טיסה – והוא האמיץ שבאמיצים, המבריק שבמבריקים, החזק שבחזקים, המוכשר שבמוכשרים. אפילו בקרב קברניטי ההפלגה הוא בולט משכמו ומעלה. דולורס הו היא היפה שביפות. יותר לא נאמר לנו עליה. הם נפגשים, מתאהבים ומתחתנים.

ייחודה של דולורס הו מתגלה מאוחר יותר. בעוד ששאר האנשים עוברים טיפולי חידוש נעורים, היא מסרבת לעבור אותם ורוצה להוכיח לעצמה, ולעולם, שיש בה משהו מעבר ליופי ולנעורים, משהו שבזכותו יאהבו אותה תמיד. וזה נכון, לפחות בכל מה שקשור למאגנו טליאנו. סמית' מפליא לתאר את דולורס הזקנה והכיעור שלה כך שהקורא חש היטב למה היא הייתה יכולה לדחות כל אדם. ובכל זאת: "לגבי מאגנו טליאנו הייתה איכשהו האישה הזוועתית שעמדה כמכשפה לצדו אותה נערה יפה שאחריה חיזר ואותה נשא לאישה לפני מאה שישים וארבע שנים."

ואז, באחת ההפלגות, מערכת הניווט של הספינה משתבשת והם מוצאים את עצמם אבודים בחלל. הנווטים מודיעים למאגנו טליאנו שיש רק תקווה אחת – לחבר את המוח שלו ישירות למחשב הניווט. אבל מהלך כזה "ישרוף" את המוח שלו, ימחק את הזיכרונות והאישיות שלו. מאגנו טליאנו מסכים בכל זאת וכך מציל את עצמו, את דולורס ואת כל הצוות והנוסעים בספינה.

טליאנו עושה את זה בשל אהבתו לדולורס, וזה נאמר במפורש. הוא אומר לה בשלב מסוים "כאשר אמות, לפחות תדעי לבטח שאני אוהב אותך". אמירה זו מתייחסת לפחד הקבוע שלה שהוא יעזוב אותה משהזדקנה, למרות הנאמנות שהוא מגלה לה. אבל בסיפור זה אנחנו מתחילים לראות גם פנים אחרים של האהבה אצל סמית'. טליאנו מקריב את עצמו לא רק למען דולורס הו, אלא גם למען אחייניתו שנמצאת בספינה, וגם מתוך תחושת המחויבות שלו לנוסעים ולצוות שהוא תקוותם היחידה לחזור הביתה.

ובכל זאת הסיפור של מאגנו טליאנו ודולורס הו נחתם בנימה של אהבה רומנטית. אחרי שהוא השיב את הספינה למיקום מוכר, ואישיותו נמחקה תוך כדי כך, טליאנו יורד מן הגשר כשהוא אוחז באהבה בידה של האישה הזרה לו עכשיו. האהבה שלו, תמימה ושאינה תלויה בדבר, שורדת גם את מחיקת אישיותו.

הסורקים חיים לשווא – אהבת אדם

(יצא לאור 1950; מתרחש באלף ה-7)

את המגמה שראינו ב"שרפת המוח", הקשר בין האהבה הרומנטית לתחושת מחויבות רחבה יותר, אנחנו רואים בצורה מובהקת יותר בסיפור הראשון שסמית' פרסם, "הסורקים חיים לשווא".

לפני שנים אחדות דיברתי באירוע "ליל יורי" על כך שאצל סמית' החלל הוא מקום מסוכן מאוד. בסיפור זה אנחנו מתוודעים לאחת מן הסכנות שבחלל – "דווי החלל" (space sickness) המסתורי שסמית' לא מרחיב עליו את הדיבור. כדי להתגבר על חולי זה הנוסעים בספינות ישנים שינה קריוגנית, אבל לספינה בכל זאת צריך צוות. הצוות הזה מורכב מאנשים שעברו ניתוח שמנתק או מעמעם את היכולת שלהם לחוש תחושות פיזיות. תוצאת לוואי של ניתוח זה היא שהם גם לא יכולים לחוש רגשות. רוב הצוותים מורכבים מפושעים שזהו גזר הדין שלהם, אבל יש קבוצה קטנה של מתנדבים המכונים "סורקים" שתפקידם לפקח על הצוותים. הסורקים זוכים להערצה ולכבוד, אבל גם ליחס של חשש ולבידוד (כמו כל קבוצה שנתפסת כמי שוויתרה על האנושיות שלה). פעם בכמה זמן הסורקים יכולים "להתאנש" – הם מקבלים זמנית שוב את היכולת לחוש תחושות ולפיכך גם רגשות.

הגיבור של הסיפור הוא סורק ששמו מארטל, והסיפור מתחיל כאשר הוא בחופשה בבית ומואנש. סמית' מתאר לנו את הקיום המואנש שלו, ומתעכב על תיאור האהבה שלו לאשתו שאתה הוא מבלה את החופשה. מארטל מקבל זימון דחוף לפגישה של גילדת הסורקים, שאליה הוא מגיע כשהוא מאונש בעוד שכל שאר הסורקים לא מאונשים. בפגישה מתגלה שממציא כלשהו המציא משהו שיאפשר לאנשים לטוס בחלל בלי לחלות בדווי החלל. המשמעות היא שלא יהיה עוד צורך בניתוח שאותו עוברים הצוותים ומן הסתם לא יהיה צורך בסורקים, מה שאומר שתפקידם ומעמדם המיוחדים יתבטלו. בפגישה חברי הגילדה מחליטים להרוג את הממציא, והמשימה מוטלת על מארטל ועל אחד מחבריו. מארטל ממרה את פיה של הגילדה, מזהיר את הממציא ולא הורג אותו.

מארטל מחליט לא להרוג את הממציא כי הוא מאונש ויכול לחוש רגשות, ואחד הרגשות החשובים שהוא חש הוא האהבה לאשתו. לא במקרה הסיפור מתחיל ומסתיים בתיאור שלהם יחדיו. אבל בניגוד לסורקים האחרים (לפחות רוב רובם המוחלט) הוא חש גם אמפתיה לאנשים אחרים – לממציא ולמי שבזכות ההמצאה לא יצטרכו לעבור את הניתוח הנורא. האהבה שלו מורכבת יותר, והיא כוללת לא רק את אהובתו אלא גם את האנושות.