המועמדים להוגו – הסיפורים הקצרים

אזהרת ספוילר חמורה – אני הולך לספיילר בענק את הסיפור של רייצ'ל סווירסקי "לו היית דינוזאור, אהובי", ולכן אדון בו אחרון. זהו סיפור קצרצר (כאלף מילים) ולכן זה אולי הספוילר פחות נורא, אבל ראו הוזהרתם.

יש השנה רק ארבעה סיפורים מועמדים, כי על פי כללי ההוגו יש צורך בלפחות 5% מקולות המציעים בשלב הראשון כדי להעלות סיפור למועמדות. (משתתפי וורלדקון של השנה הקודמת זכאים להציע עד 5 יצירות בכל קטגוריה שיהיו מועמדות לפרס.) שימו לב – בהתחשב בכך שהיו 865 מציעים בקטגוריה זו, זה אומר שלא נמצאו חמישה סיפורים שאותם הציעו יותר מארבעים וחמישה אנשים. עובדה מדהימה למדי לדעתי. אני חושב שזו עדות בעיקר לריבוי הבמות לפרסום הקיימות היום, שבזכותן יש מספר גדול של מועמדים, שמאפשר לאנשים להציע סיפורים רבים ממקומות רבים. אנחנו יכולים רק לחלום על מצב כזה בישראל.

הסיפורים

“The Ink Readers of Doi Saket” by Thomas Olde Heuvelt

(Tor.com, 04-2013)

על-פי המנהג בתאילנד, מדי שנה אנשים משיטים פתקים ועליהם משאלותיהם במורד נהר Mae Ping עד שהמשאלות מגיעות לכפר דוי סאקט, ושם אלת הנהר קוראת אותן, ומגשימה חלק מהן. הסיפור מתרחש בכפר במהלך שלושת הימים שבהם מגיעים הפתקים ומערב שלל תשוקות ותקוות אנוש עם שמץ של קסם ופנטסיה. הבעיה של הסיפור הזה היא שהוא מנסה להיות הכול בעת ובעונה אחת – משעשע ורציני, אירוני ומלא רגש, מציאותי וקסום – ולא ממש מצליח. התפרים גסים מדי, המאמץ בולט מדי, ההומור מאולץ מדי. זה לא סיפור רע, אבל הוא מרושל לטעמי.

יכול להיות שיש פה עדות לבעיה שדיברתי עליה בכנס "עולמות". במהלך הכנס השתתפתי בפאנל עם דידי חנוך וגלי גולן בנושא העשור האהוב עלינו במדע הבדיוני. דידי דיבר על העשור הנוכחי שהוא "עידן הקשת בענן" של המדע הבדיוני – עשור של ריבוי תרבויות וכותבים, ריבוי שגם לדעתי הוא מצוין. הבעיה שלי עם העשור הזה, כפי שאמרתי, היא שלעתים חלק מהדברים סובלים ממחסור בעריכה מתוך היקסמות מאותה קשת בענן. יכול להיות שהסיפור הזה הוא דוגמה לכך. אין מחסור בעורכים טובים בהוצאת TOR שבאתר שלה התפרסם הסיפור, ואת הסיפור הזה הביאה אליהם אן ואנדר מיר, שהיא עורכת משובחת בזכות עצמה. ובכל זאת נראה לי שאיפה שהוא בין ה"אקזוטיות" הסופר ההולנדי והעובדה שהסיפור מתרחש בתאילנד ומתבסס על מיתולוגיה תאית, נשכחה העריכה שלו.

“Selkie Stories Are for Losers” by Sofia Samatar

(Strange Horizons, Jan-2013)

עוד סיפור המתבסס על מיתולוגיה מקומית, הפעם אירית-סקוטית ושל איי פארו, עוד סיפור שבו הפנטסיה מתגנבת כמעט בחשאי. אבל הסיפור הזה הרבה יותר טוב מ"קוראי הדיו", בעיקר בגלל שהוא ממוקד הרבה יותר. סיפור בגוף ראשון מפיה של נערה בראשית שנות ה-20 לחייה, שעוסק בניסיון האנושי כל כך למצוא מקום בעולם, ובאבדן, געגועים ואשמה.

סופיה סמטר משרטטת את הדמות של הגיבורה שלה ושל אנשים אחרים בחיי הגיבורה, נוכחים ונעדרים, בעדינות ובבטחה. העדינות והביטחון ניכרים גם בדרך שבה סמטר מכניסה את הפנטסטי לתוך העולם המוכר שלנו שבו מתרחש הסיפור. מסוג הסיפורים שנשארים עם הקורא אחרי שגומרים לקרוא אותם.

“The Water That Falls on You from Nowhere” by John Chu

(Tor.com, 02-2013)

הרעיון הספקולטיבי של הסיפור הזה מעניין – העולם מגיב לתוכן הרגשי של ההצהרות שאנו מבטאים. ברגע שמישהו משקר, למשל, יורדים עליו מים משום מקום. לא משנה אם הוא בבית או בחוץ, במדבר או בים, פתאום יֵרדו עליו מים. קרים. העולם מגיב גם להצהרות אחרות על פי תוכנן (פרדוקסים, אמתות וכן הלאה). התופעה חדשה יחסית בעת התרחשות הסיפור, רק בת כמה שנים.

צ'ו כותב לא רע, והסיפור שהוא מספר בעולם הזה די טוב, אבל הוא אינו מאוד מיוחד. זהו סיפור בגוף ראשון של אמריקאי ממוצא סיני, הומוסקסואל שלא גילה את נטייתו למשפחתו (אף-על-פי שהוא חי עם גבר והרושם הוא שבסביבתו הקרובה כולם יודעים), הנוסע הביתה לחג המולד עם אהובו. הסיפור סביר, אבל לא היה בו משהו מיוחד שלכד את תשומת לבי. ההתרחשויות בו צפויות למדי, וצ'ו משתמש באלמנט הפנטסטי בעיקר להדגיש את המצבים הרגשיים של הדמויות, דבר שלא היה קשה להשיג בלי אותו אלמנט פנטסטי. אם היה שימוש נרחב יותר באלמנט הזה, תיאור של השפעה רחבה יותר שלו על העולם, זה היה מוסיף רבות לסיפור.

********** אני מזהיר שוב – ספוילרים.

“If You Were a Dinosaur, My Love” by Rachel Swirsky

(Apex Magazine, Mar-2013)

זה סיפור שאם מישהי שאינה מזוהה כסופרת מדע בדיוני הייתה כותבת אותו, יש סיכוי שהוא לא היה מוצג כלל למועמדות. אין בו שום דבר פנטסטי. אישה היושבת ליד מיטת ארוסה, המאושפז בבית החולים לאחר שנקלע לתגרה בבר ונפצע קשה רוקמת פנטסיית נקמה. אין לפנטסיית הנקמה שום קשר לעולם הממשי, כל הסיפור כולו מתרחש בדמיונה של המספרת, והיא מודעת לזה. אני אשאיר את הפרטים למי שכן ירצה לקרוא.

סקרתי סיפורים של סווירסקי בעבר, ומעולם לא התלהבתי מהם יותר מדי. "לו היית דינוזאור, אהובי" לא שונה במובן זה. המון רגש, עם תוכן סיפורי די דל שהפעם כולו תלוי על התפנית בסוף הסיפור. הכתיבה סבירה, אבל אני לא מת על סיפורי פואנטה. לפחות הוא קצרצר (פחות מאלף מילים).

********** סוף ספוילרים.

~~~~

הזכרתי בפתיחה את ריבוי הבמות לפרסום, ובמהלך הדיון דיברתי על "עידן הקשת בענן" של המדע הבדיוני, ואני חושב שהסיפורים המועמדים השנה הם דוגמה טובה לתופעות אלה. כולם פורסמו ברשת, שניים באתר של הוצאת המדע הבדיוני הגדולה ביותר בעולם (TOR), אחד באתר של כתב העת Apex (שעבר תהפוכות הלוך ושוב בין דפוס לרשת בהתאם לשינויים בטכנולוגיה) ואחד באתר Strange Horizons. הם שואבים ממיתולוגיות מדרום-מזרח אסיה ומצפון-מערב אירופה. הסופרים כוללים שני גברים ושתי נשים – הולנדי, אמריקאית ממוצא מצרי, אמריקאי ממוצא סיני ואמריקאית "ותיקה" יותר ממוצא אירופי. הריבוי והגיוון האלה נהדרים, אבל לפחות באחד מהם השאיפה לגיוון באה לדעתי על חשבון האיכות.

אם הייתי זכאי לבחור, הייתי מצביע בעד הסיפור של סופיה סמטר.

המועמדים להוגו – נובלטות

אני מנסה השנה לחדש את המנהג שלי משנים קודמות לסקור את המועמדים להוגו בקטגוריות הקצרות, שזנחתי קצת. תמיד יש רעש סביב המועמדויות להוגו לאחר שהרשימה מתפרסמת, השנה הוא רועש מכרגיל כי הפוליטיקה נכנסה לעסק בגדול. אם לא נתקלתם בכך עדיין, תוכלו לקרוא על העניין ברשומה הזו של דידי חנוך (בבלוג של הוצאת "גרף"). אני אתחיל מהנובלטות ואז אסקור את הסיפורים. נכון לכתיבת שורות אלה רק שתיים מהנובלות זמינות לי. אני מקווה שזה ישתנה מאוחר יותר.

ספוילרים – הסקירות האלה יכללו ספוילרים, אבל אני אשתדל שהם יהיו ברמת העלילה הכללית בלבד. במקרים של ספוילרים חמורים, אומר בתחילת הסקירה.

הנובלטות

“The ExchangeOfficers” by Brad Torgersen

(Analog, Jan-Feb 2013)

במשפט אחד – כל מה שרע בהיינליין בלי שום דבר מהדברים הטובים שיש בו. זרועות הצבא של ארצות הברית משתפות פעולה בבניית תחנת חלל במסלול נמוך כהכנה לחזרה לירח. הסינים הרעים תוקפים. הגיבור (הסיפור מסופר בגוף ראשון) המפעיל "פרוקסי" – רובוט שמופעל מכדור הארץ בבניית התחנה – הוא היחיד שנותר להילחם בהם, בחברת חיילת אחת נוספת המכונה Chesty. הכינוי, כמובן, הוא לא בגלל שהיא בחורה בעל חזה גדול אלא משחק על השם שלה.

לאומנות ג'ינגואיסטית, קסנופוביה ומצ'ואיזם שזורים בבדיחות גרועות על פני עלילה משעממת.

הלינק הוא למהדורת האודיו של הסיפור.

“The Lady Astronaut of Mars” by Mary Robinette Kowal

(maryrobinettekowal.com/Tor.com, 09-2013)

אם הייתה לי זכות הצבעה, זה כנראה הסיפור שהייתי מצביע לו. אסטרונאוטית מזדקנת, ממקימות המושבה על מאדים, מוצאת את עצמה לכודה בין ההווה והעתיד, בין האפשרות להגשים חלום לחיי היום-יום והרגשות שלה. המון רגש, בצורה מאוד בוטה, אבל קוואל מצליחה לגרום לזה לעבוד בלי שזה ייראה כמו מלודרמה בזכות הדמות שהיא בונה.

במקור הסיפור היה חלק מאסופת אודיו בשם Rip-Off! שבה סופרי מדע בדיוני התבקשו לכתוב סיפור על פי השורה הראשונה של הספר האהוב עליהם. קוואל לקחה את השורה הראשונה של "הקוסם מארץ עוץ", ועשתה ממנה משהו נפלא. מעבר לכך, הסיפור הוא מחווה לתור הזהב של המדע הבדיוני בהמון מובנים, אבל כתוב בלי כל הפגמים הנוראים של אותה תקופה.

דרך אגב, אם בא לכם לקרוא על הדרך שבה הכללים של ההוגו גורמים לסערות זוטא כבדרך אגב, תוכלו לקרוא את הרשומה של קוואל על היעלמות הסיפור בגלגול הקודם שלו מרשימת המועמדים בשנה שעברה.

 “Opera Vita Aeterna” by Vox Day

(The Last Witchking, Marcher Lord Hinterlands)

למנזר בצפון הרחוק, בגבול אזור המושב של בני האדם, מגיע אלף המבקש ללמוד על הנצרות. סיפור פנטסיה שמתרחש במקביל כדור ארץ פנטסטי, שהלב שלו לכאורה הוא דיון תאולוגי. למעשה, הדיון די דל ולא ממש מעניין והסיפור נועד ללמד את הקורא מסר נוצרי חשוב (או משהו בסגנון). זה היה יכול להיות סיפור טוב, אם תאודור ביל (ששם העט שלו הוא ווקס דיי) היה יודע לכתוב והיה יודע לפתח דיון תאולוגי תוך כדי סיפור. כפי שהוא, זה סיפור שלא משאיר הרבה רושם. הדמויות הראשיות די שבלוניות וצפויות, ודמות משנית, אבל חשובה להפליא לעלילה, פועלת ממניעים שלא ממש יש לנו מושג מה הם.

החלק האחרון של הסיפור, שחורג מהעלילה הראשית ומתרחש כמה מאות שנים אחריה, מרחיב את העולם בצורה שהייתה יכולה להיות מעניינת, אבל שומט את הקרקע בצורה קשה מתחת לעולם הפנטסטי שביל יצר. והקרקע הזו לא הייתה יציבה במיוחד גם קודם. זה גם הקטע שכתוב בצורה הכי טובה.

“The Truth of Fact, the Truth of Feeling” by Ted Chiang

(Subterranean, Fall 2013)

אף-על-פי שהוא ממעט לכתוב, צ'יאנג קנה לעצמו בצדק שם של אחד הסופרים החשובים ביותר של השנים האחרונות. הסיפור הזה כתוב מצוין, אם כי הוא לא מבריק כמו "סיפור חייך" או Exhalation. כתבתי עליו יותר בפירוט כאשר הוא התפרסם לפני חודשים אחדים.

צ'יאנג עוסק בסיפור הזה בדרך שבה טכנולוגיה משפיעה על בני אדם, ספציפית כאן הוא עוסק בנושא של זיכרון. הסיפור כתוב בגוף ראשון מפיו של עיתונאי, שמספר כיצד השפיע עליו אישית חידוש טכנולוגי – מנוע חיפוש יעיל ל-lifelogs, היומנים המצולמים שבני אדם מחזיקים – לאחר שהוא התנסה בו כדי לכתוב עבור העיתון. במקביל הוא מספר סיפור על ההשפעה של הכתב על הדרך שבה חברות קדם-אורייניות בונות את הזהות שלהן.

לטעמי, המחויבות המוחלטת של צ'יאנג לדמות העיתונאי שלו פוגעת בסיפור (הרחבתי על זה ברשומה שאליה קישרתי לעיל), אבל זה בכל זאת סיפור מצוין.

 “The Waiting Stars” by Aliette de Bodard

(The Other Half of the Sky, Candlemark & Gleam)

דה בודארד היא אחת הסופרות האהובות עלי בשנים האחרונות, והסיפור הזה הוא נדבך נוסף בעולם ה-Xuya המרתק שהיא בונה.

גם הסיפור הזה, כמו הסיפור של צ'יאנג, משלב שתי עלילות, אבל בניגוד לסיפור של צ'יאנג השילוב של שתי העלילות לקראת הסוף הוא מעולה ומעניק לסיפור עומק חדש. יש בו משהו שנשאר עם הקורא גם לאחר הקריאה. אני נמנע מלהיכנס לפרטים, מכיוון שהם עלולים להרוס את הסיפור לדעתי, ואומר רק שהוא עוסק בנושאים של זהות ואישיות. לולא הסיפור של קוואל, זה היה הסיפור החביב עלי מבין החמישה.

~~~~

מעבר לכל הרשימות "מטעם" וכל הבלגן מסביב להוגו השנה, אני מאמין שקוואל, צ'יאנג או דה בודארד יזכו, וכל אחד מהסיפורים האלה בהחלט ראוי לזכייה.

האלים של חולית

הסאגה של "חולית" עוסקת רבות בתפקיד החברתי של הדת, במנגנונים שלה. למעשה העיסוק הזה כה נרחב שהקורא כמעט ולא שם לב שכמעט אין בסאגה שום התייחסות לתוכנה של הדת – לתאולוגיה, לאלים ולאלוהות. נושא היעדרם של האלים והאלוהות ב"חולית" ראוי ליריעה הרבה יותר רחבה מרשומה יחידה זו, ולקריאה מחדש של ששת הספרים, משהו שאין לי זמן לעשות כרגע. לכן ברשומה זו אני אגע בראשי פרקים בכמה נקודות שקשורות לנושא.

בנות גשרית 
בנות גשרית הן מסדר דתי ללא דת. אי-אפשר לטעות באופי הדתי של המסדר – המבנה, התארים, החניכה, המסתורין ואפילו הלבוש כולם שאובים ישירות ממסדרים דתיים. הרברט אומר את זה בפירוש בנספח ב' ל"חולית" (ששמו "הדת של חולית"). אבל בנות גשרית אינן עוסקות בדת, אלא בפוליטיקה. האם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם מודה בזה בפירוש באוזניו של פול לאחר מבחן "גום ג'באר" שלו, והרברט חוזר על כך בנספח שהזכרתי. יש לשים לב בהקשר זה ל"מיסיון החסות" של בנות גשרית, ששותל נבואות ואגדות בכל כוכבי הלכת. המטרה המוצהרת של אגדות אלה, כפי שהיא מוצגת ב"חולית" עצמו, היא לסייע לבנות גשרית בודדות לבסס את מעמדן בקרב אוכלוסיות שאינן מכירות אותן. כלומר, הן עושות שימוש בכלים דתיים מובהקים למטרות מעשיות במוצהר.

מאחורי מסדרים דתיים, גם כאלה שמקדישים את רוב זמנם ומרצם לפוליטיקה או צבירת רכוש, עומדת בדך כלל תאולוגיה, או לפחות מטרה מקודשת כלשהי, לא כך במקרה של בנות גשרית. אנו יודעים שמטרתן המוצהרת של בנות גשרית הוא להפיק באמצעות תכנית הזיווגים את "קפיצת הדרך", הגבר שיוכל לעמוד במסת הסם ולראות את העתיד, אבל בשום מקום לא נאמר מה התכלית של תכנית זו. מקריאה של הספרים נראה שגם לבנות גשרית עצמן לא ברור מה הן אמורות לעשות עם קפיצת הדרך. בסוף "חולית" פול-מואד'דיב מדבר על כך שהן רצו לשלוט בו, אבל נדמה שאפילו הוא בראיית-העל שלו את המערכות הגדולות, לא יודע לשם מה.

לא לגמרי ברור מה המטרה של בנות גשרית בספרים המאוחרים יותר, לאחר שלא הצליחו ליצור את "קפיצת הדרך". מקריאה של ארבעת הספרים המאוחרים של הסאגה נדמה שהמטרה היחידה של המסדר היא שרידה. הן צריכות להתמודד ראשית עם הקיסר-האל לטו השני ("העריץ", כפי שהן מכנות אותו) ולאחר מכן עם הגרסה המעוותת של המסדר ששבה מן הפזורה, "המטרונות הכבודות", אבל נדמה שאין להן כל מטרת-על מעבר לשרידה, ודאי לא מטרה דתית.

פול-מואד'דיב אטראידס

פול הוא משיח, "הקול שמחוץ לעולם", המושיע של הדררים, אבל הוא משיח ללא בשורה וללא אל. המשיחיות של פול נובעת משני מקורות – נבואות מיסיון החסות ומיתוס הגאולה הדררי. נבואות מיסיון החסות נועדו לעזור לבת גשרית שתמצא את עצמה נטושה באראקיס מסיבה כלשהי למצוא מעמד והגנה, וכאשר ג'סיקה שומעת את המונחים שבהם הדררים מתייחסים לפול ואליהם לאחר הצלתם היא מזהה את הדפוס הזה ללא קושי. כאן לא נמצא את התוכן הדתי למשיחיות של פול.

החזון הדררי הוא חזונו של פרדוט קיינס, וביתר שאת של לייאט קיינס, הפלנטולוגים של אראקיס. הם מדענים, אולי זרים לעולם (פול או אביו לטו מזהים את לייאט בשלב מסוים כמי ש"הפך להיות מקומי"), ממונים של הקיסר שפיתחו לעצמם חזון אקולוגי שבמרכזו הפיכת המדבר של אראקיס לאדמה פורייה, אם כי תמיד יישאר מקום לעקלתון ולסם שלו. ג'סיקה (למיטב זיכרוני, אם כי אולי זה פול) מזהה את החזון הדררי כ"חלומו של מדען" ש"האנשים הפשוטים" מלאים בו. כאשר פול יגשים את החזון הזה, זה לא ייעשה מכוחו של מעשה אלוהי כלשהו אלא מהיותו הקיסר שישלוט במשאבים עצומים שיאפשרו לו לממש את ההנדסה בקנה המידה העולמי הדרושה לשם כך. למעשה, פול מצר על הנסיבות הפוליטיות שכפו עליו לאמץ את התפקיד המשיחי כדי להגשים את הצורך שלו בנקמה, כפי שאפשר לראות בנימה אישית מאוד כאשר לקראת הסוף של "חולית" הוא מביט בסטילגאר וחושב בצער שהנה ראה עוד ידיד הופך למאמין.

כמקור למשיחיותו של פול נותרה לנו אם כן "התכלית הנוראה" שלו, המקודדת בגנים שלו. פול הוא תוצר של תכנית הזיווגים בת מאות השנים של בנות גשרית. הוא לא אמור היה להיות "קפיצת הדרך", הוא הגיע דור אחד מוקדם מדי לפי התכנית שלהן והוא מתכחש להיותו קפיצת הדרך (אם כי מאוחר יותר, לאחר שעמד במסת מי החיים, הוא יאמר לאמו שאינו יכול להתכחש עוד לדבר). אבל ככל הידוע לנו, לבנות גשרית אין כל בסיס דתי וממילא גם ל"קפיצת הדרך" אין תפקיד דתי. את החזון שמנחה אותו במילוי התפקיד המשיחי, כמנהיגם של הדררים ומאוחר יותר כקיסר, פול יוצר לעצמו.

החזון שפול מאמץ לעצמו כפרשנות לתחושת התכלית הנוראה המלווה אותו מילדותו אינו חזון דתי. יש לחזון הזה שני מרכיבים – הצורך הדוחק של המין האנושי לחדש את עצמו ולהבטיח את שרידתו, והניסיון של פול לצמצם את האלימות הכרוכה בכך. הוא הופך לקיסר כדי לנסות למנוע את עווית האלימות שהוא רואה בחזיון העתיד שלו. והיכולת שלו לחזות את העתיד אינה מתת אל, כזכור, אלא תוצאה של הגנים שלו.

אפילו כאשר פול שב מן המדבר בדמות הנביא העיוור ב"משיח חולית", הוא אינו מטיף בשם דת כלשהי או אל כלשהו. הוא יוצא נגד הסיאוב של הדררים ונגד הממסד הכנסייתי שנוצר באראקיס, אבל עושה זאת כמוכיח בשער ולא כשליח אל. הוא מאמץ את תפקיד המצפון המוסרי שאותו שיחקו הנביאים המקראיים הקלאסיים, אך ללא הטענה שלהם להתגלות אלוהית. לכל היותר הוא טוען בשם החברה והערכים הישנים של הדררים.

דת הדררים

אנחנו לא יודעים הרבה על דת הדררים. כפי שציינתי לעיל, חזון אחרית הימים שלהם הוא חזון אקולוגי של אנשים שאינם דררים במקור. מעבר לכך אנו יודעים שהם משתייכים ל"נוודי זנסוני". הרברט עושה שימוש רב במונחים מוכרים לכאורה כדי לרמוז לתוכן שהוא אינו טורח למלא. [אני חייב לציין כאשר זה נעשה נכון, כפי שהרברט עושה זאת, זוהי טכניקה נהדרת בעיניי.] במקרה זה המונח מעלה במחשבה שילוב של האסלאם הסוני עם תורת זן כלשהי. המונחים האחרים ממקור ערבי ומוסלמי שהרברט משלב בתיאורים שלו וההישענות הברורה שלו על הבדווים מעלים אצל הקורא תמונה של דת שבסיסה בעיקר אסלאמי, אבל כאמור אין לנו שום מידע מבוסס על כך.

שני ספרי קודש מוזכרים בקשר לדררים. האחד הוא התנ"ך הקתולי של אוראנג' (תק"א), שהדררים בבירור מכירים ומוקירים אותו, ובו אדון בסעיף הבא. האחר הוא כתאב אל-עִבּר, "ספר הלקחים" שאנו מוצאים ציטוטים ממנו פזורים בעיקר ב"חולית". ספר הלקחים הוא תופעה מעניינת – אנחנו לא יודעים עליו הרבה, אבל מהציטוטים המובאים פה ושם נראה על פניו שמדובר בקודיפיקציה דתית של מנהגי החיים באראקיס. ביותר ממקום אחד הרברט אומר שאצל הדררים הדת והחוק היו לאחדים, אבל זו טעות להתייחס לאמירה זו כרומזת על תאוקרטיה שכן אין מדובר בהפיכה של כללים דתיים לחוק אזרחי. האיחוד הזה, כמו דברים רבים באראקיס, נובע מהאקולוגיה של העולם. בתנאים כל כך קשים, יש יתרון לשרידה בהפיכת הלקחים אודות החיים לכללים מקודשים, ואלה התגלגלו ל"ספר הלקחים" וקיבלו מעמד מקודש. זו דרך מועילה מאין כמוה להבטיח שכללי השרידה יילמדו ויצייתו להם.

התנ"ך הקתולי של אוראנג'

התק"א הוא ככל הנראה ספר הקודש הפחדני ביותר שנכתב אי-פעם. תהליך היצירה שלו מתואר בנספח ב' של "חולית", ולעניות דעתי עדיף היה לוותר עליו. הנה התהליך בקצרה: לאחר הג'האד הבוטלריאני התכנסה בכדור הארץ "מועצת המתרגמים התאולוגית", נציגים מכל הדתות הגדולות של המרחב המוכר בזמנו. מיד לאחר התכנסותה הכריזו הנציגים שכולם מסכימים שאין התגלות יחידה אמתית של האל אלא כל ההתגלויות תקופות באותה מידה. שבע שנים הם שתקו, ולבסוף פרסמו את התק"א, את סידור התפילות ואת הפרשנויות, שכללו הצהרה נאיבית על כך שהאדם מכיר את האמת האחת כאשר הוא ניצב בפניה. הספרים פורשו ועוותו מיד על פי האמונות הישנות, חלק מחברי הממ"ת נהרגו על ידי שולחיהם ורובם התכחשו לספרים. ובכל זאת בדרך פלא לא ברורה תשעים דורות אחר כך, בימי פול-מואד'דיב, הם היו הבסיס לכל האמונות. ואין לנו שמץ מושג מה יש בהם, ודאי שלא איזו תפיסה של אלוהות הם מציגים לכאורה.

העקלתון / שייח' חולוד 
אנו רואים את העקלתון משחק תפקיד במערכת האמונית של הדררים בשתי תקופות, שבהן התפקיד הזה שונה משהו. התקופה האחת היא עם בואו של פול, והאחרת היא לאחר מותו של הקיסר-האל לטו השני.

בתקופה הראשונה שייח' חולוד הוא בעיקר התגלמות של הכוחות שאין לעמוד בפניהם של אראקיס. עקלתון החולות, בכל הגלגולים שלו, הוא היצור החשוב ביותר לאקולוגיה של חולית. הוא אחראי ליצירת המדבר, וליצירת הסם מרקוח. העקלתונים מייצגים את הכוחות שלא ניתן לעמוד בפניהם (כמו הסופות), וזה משתקף גם בזיהוי שלהם עם "סבא זמן" ו"סב המדבר הזקן", עוד כוחות שהאדם חסר אונים מולם.

בתקופה השנייה האלמנט הזה של התגלמות כוחות הטבע בעקלתון עדיין קיים, אבל הוא חלש יותר. זה נובע משני גורמים – השינוי שפול-מואד'דיב כפה על אראקיס, ושלטונו של לטו השני. פול-מואד'דיב, כקיסר, הוכיח שכפי שאפשר לשנות את אראקיס, גם את כוחם של העקלתונים אפשר לרסן.

ללטו השני השפעה מורכבת יותר. ראשית הוא היה יצור שחלקו אדם וחלקו עקלתון, ובכך הוא קנה לעצמו משהו מהאלוהות של העקלתון כפי שזו התבטאה בתרבות הדררית, את היותו אחד מאיתני הטבע שאי-אפשר לעמוד בפניהם. בדמותו זו הוא היה הקיסר-האל, חוזה העתידות שחי אלפי שנים וקבע את מסלולו של המין האנושי למשך אלפי שנים נוספות, ובכך העניק לעקלתון ממד נצחי והשפעה שחורגת מתחומי אראקיס (כפי שמעידה אמונתם של הטלילאסו בספרים המאוחרים).

בקרב הדררים מאפייניו האלוהיים של העקלתון השתנו בעקבות הסימביוזה של לטו ודגי החול. לאחר מותו והתגלגלותו בדמות העקלתונים החדשים, הם מאמינים שבכל אחד מהעקלתונים שוכן גרגיר תודעה רדום של הקיסר-האל. ככאלה, מעמדם האלוהי מורכב יותר. בעת ובעונה אחת, הם גם מזוהים אז על ידי הכהונה המקומית עם "שייטאן", הכוח המחריב.

הקיסר-האל לטו השני

מעצם תוארו, נרמז שלטו השני הוא מה שאנו מבקשים – אלוהות, והוא אכן מתפקד ככזה. לכוח האלוהי של לטו שלושה מרכיבים עיקריים – מעמדו כקיסר, שליטתו המוחלטת במרקוח (הטלילאסו החלו להפיק מרקוח באמצעים אחרים רק כ-1,500 שנים אחרי מותו) ויכולתו לחזות את העתיד. לכך נוספה אריכות חייו יוצאת הדופן, הוא חי ושלט כ-3,500 שנה. שני פרטים חשובים בבואנו לשקול את מעמדו וכוחו האלוהיים – מה מקורם ומה תכליתם.

כל התכונות שאִפשרו את שלטונו של לטו מקורן בגנים שלו. תכנית הזיווגים של בנות גשרית, שהפיקה את פול, בצירוף הגנים ה"פראיים" של צ'אני אמו, הקנו ללטו את התכונות המיוחדות שלו. הם האחראים לחזון העתיד שלו וליכולות שלו לעבור את תהליך הסימביוזה עם דגי החול – שהפך אותו ליצור שחלקו אדם וחלקו עקלתון. לאלה חברו מעמדו המקורי כיורשו של פול-מואד'דיב והאקולוגיה של חולית. שום צירוף נסיבות אחר לא היה מאפשר לו להיות הקיסר-האל.

אבל צריך לזכור שלטו לקח על עצמו את הגורל הזה מבחירה. בניגוד לאלים "קונבנציונליים" הוא אינו יצור מסדר בריאה אחר שמתקשר עם בני האדם, הוא בן אדם שהוציא את עצמו מכלל האנושות. ואנו יודעים גם את הסיבה לכך – הוא עשה זאת כדי שיוכל להציב את האנושות על "שביל הזהב", להבטיח את עתידה ולהבטיח שתוכל להתמודד עם כל מה שעשוי לקרות לה בעתיד. זו אותה "תכלית נוראה" שפול היה מודע לה, אבל לטו לוקח אותה לרמות גבוהות הרבה יותר. ללא הגנטיקה שלו, לטו לעולם לא היה רואה את החיזיון, לא היה מודע לדרישת המין האנושי, ולא היה לוקח על עצמו את תפקיד הקיסר-האל כדי להציב את האנושות על שביל הזהב.

הטלילאסו

מכל התרבויות המוזכרות בסאגה של חולית, הטלילאסו נראים כבעלי הדת התאיסטית המובהקת ביותר, וגם עליה אנו יודעים מעט מאוד. רוב המידע שיש לנו על הדת של הטלילאסו, והמקום המכריע שהיא תופסת בתרבות שלהם, מופיע בשני הספרים האחרונים, המתרחשים לאחר השיבה מהפזורה. (אסייג את דבריי מראש ואומר שעבר זמן מאז שקראתי את שני הספרים האלה, ואני כותב מזיכרון.)

הטלילאסו אדוקים מאוד בדרך הזנסוני שלהם, והיא מכתיבה למעשה את כל מעשיהם. אין פירוט שלה, אבל כן מתייחד בה מקום חשוב ללטו השני, שאותו הם רואים כשליח האל. מכאן משתמע שבניגוד לכל תרבות אחרת שהזכרנו עד כאן, יש לטלילאסו תפיסה של אל והם נוקטים במושגים קרובים לתפיסה שלנו. אבל המידע המובא בנושא דת הטלילאסו מצומצם למדי, ומהותו ותפקידו של האל בדת זו (בהנחה שהוא אכן קיים) לא ברור.

דניאל ומארטי, "הגננים"

אי-אפשר להתעלם מהדמויות האלה, גם אם הן מופיעות ממש לקראת סוף הסאגה. דניאל ומארטי מופיעים מפעם לפעם בחזיונות של הע'ולה דאנקן איידהו בשני הספרים האחרונים, והסיום של הספר האחרון ("בית הלשכה חולית") כתוב מנקודת המבט שלהן. דניאל ומארטי הם צורת-על של רקדי הפנים של הטלילאסו. הם התפתחו בפזורה (ככל הנראה), חרגו מעבר ליכולתם של הטלילאסו לשלוט בהם, והכוחות שהם הם דמויי אלים. לקראת סוף "בית הלשכה חולית" נרמז די במפורש שהם מושכים בחוטים, או לפחות בחלק מהחוטים, של לא מעט מהמאורעות של שני הספרים החותמים את הסאגה. אורך כל הסאגה הרברט עוסק במערכות גדולות ומורכבות – אימפריות, עולמות ומערכות כוכבים, אבל כתיבת הסיום של הסאגה מנקודת המבט שלהם רומזת למערכת גדולה ומורכבת עוד יותר.

 ~~~

השאלה המעניינת היא מדוע הרברט בחר לתת לכל התרבויות בעולם שלו דתות לא תאיסטיות. שתי התשובות ה"קלות" מבחינת  יצירת העולם לא תקפות כאן. מחד הרברט לא בונה את הדתות והמבנים הדתיים האלה על דתות לא תאיסטיות המוכרות מההיסטוריה האנושית. אם הוא היה עושה את זה כך, האופי הזה של הדתות של הסאגה היה הרבה יותר מובן.

מאידך הרברט לא משתמש באלוהות של הדתות התאיסטיות שבהן הוא כן עושה שימוש לבנות את הדתות והמבנים הדתיים שלו. הקשר בין המסדר של בנות גשרית למסדרים נזיריים נוצריים מובהק למדי, והאסלאם ניכר על כל צעד ושעל באראקיס ובעולם הדתי של הטלילאסו, אבל הרברט אינו מקפל בהם גם את האלוהות המונותאיסטית המוכרת. אני חושב שהתשובה לבחירה זו של הרברט קשורה יותר לעיסוק שלו במערכות גדולות ובכוחות המניעים אותן.

כפי שכבר אמרתי, הרברט עוסק במערכות עצומות – חברות גלקטיות, מינים ביולוגיים ועולמות שלמים; שני הכוחות הגדולים המניעים את האירועים של סאגת חולית הם תורשה ואקולוגיה. התביעה הגנטית של המין האנושי היא המנחה את פול ולטו השני במעשיהם, בהצבת האנושות על "שביל הזהב". היא גם משחקת תפקיד חשוב בגורל צאצאיהם בני אטראידס המנחים את האנושות לאחר מותם, אנשים כמו דארווי אודראדה ומיילס טג. האקולוגיה של חולית היא המאפשרת את מימוש הפוטנציאל הגנטי הזה של בני אטראידס, בלעדיה לא הייתה דרך לתביעה הגנטית הזו להתממש (או שהיא הייתה מתממשת בצורה שונה לגמרי).

כוחות אלה מתבטאים גם במבנים הדתיים של הסאגה. ביצירת הגנים של משפחת אטראידס בנות גשרית משרתות את התביעה הגנטית של הגזע, גם אם לא ביודעין (פול אומר את זה במפורש לאם הנערצה בסיום של "חולית"). פול ולטו הם השילוב האולטימטיבי של גנטיקה והאקולוגיה שאפשרה את היווצרות המרקוח, והדתות הצומחות סביבם הן תוצאה של שילוב זה. הדת הדררית מקדשת את צורכי השרידה בתנאים הקשים של אראקיס, ועליה הולבש חזון אקולוגי של שינוי הסביבה הזו. העקלתון, הממלא תפקיד במערכת האמונית בשלבים שונים, הוא תולדה מובהקת וייחודית של האקולוגיה של אראקיס, בעודו מעצב אותה. אנחנו לא יודעים די על הדת של הטלילאסו, אבל ההתרשמות היא שגם החזון שלהם קשור בתביעה גזעית כלשהי, ודניאל ומארטי הם תוצרים של הנדסה גנטית שיצאה משליטת המהנדסים שלה.

האלים של הדתות של הסאגה חולית, או לפחות הכוחות שהיו ממלאים את תפקיד האל במקבילה המוכרת לנו, הם הכוחות העיוורים של הביולוגיה והאקולוגיה.