האלים של חולית

הסאגה של "חולית" עוסקת רבות בתפקיד החברתי של הדת, במנגנונים שלה. למעשה העיסוק הזה כה נרחב שהקורא כמעט ולא שם לב שכמעט אין בסאגה שום התייחסות לתוכנה של הדת – לתאולוגיה, לאלים ולאלוהות. נושא היעדרם של האלים והאלוהות ב"חולית" ראוי ליריעה הרבה יותר רחבה מרשומה יחידה זו, ולקריאה מחדש של ששת הספרים, משהו שאין לי זמן לעשות כרגע. לכן ברשומה זו אני אגע בראשי פרקים בכמה נקודות שקשורות לנושא.

בנות גשרית 
בנות גשרית הן מסדר דתי ללא דת. אי-אפשר לטעות באופי הדתי של המסדר – המבנה, התארים, החניכה, המסתורין ואפילו הלבוש כולם שאובים ישירות ממסדרים דתיים. הרברט אומר את זה בפירוש בנספח ב' ל"חולית" (ששמו "הדת של חולית"). אבל בנות גשרית אינן עוסקות בדת, אלא בפוליטיקה. האם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם מודה בזה בפירוש באוזניו של פול לאחר מבחן "גום ג'באר" שלו, והרברט חוזר על כך בנספח שהזכרתי. יש לשים לב בהקשר זה ל"מיסיון החסות" של בנות גשרית, ששותל נבואות ואגדות בכל כוכבי הלכת. המטרה המוצהרת של אגדות אלה, כפי שהיא מוצגת ב"חולית" עצמו, היא לסייע לבנות גשרית בודדות לבסס את מעמדן בקרב אוכלוסיות שאינן מכירות אותן. כלומר, הן עושות שימוש בכלים דתיים מובהקים למטרות מעשיות במוצהר.

מאחורי מסדרים דתיים, גם כאלה שמקדישים את רוב זמנם ומרצם לפוליטיקה או צבירת רכוש, עומדת בדך כלל תאולוגיה, או לפחות מטרה מקודשת כלשהי, לא כך במקרה של בנות גשרית. אנו יודעים שמטרתן המוצהרת של בנות גשרית הוא להפיק באמצעות תכנית הזיווגים את "קפיצת הדרך", הגבר שיוכל לעמוד במסת הסם ולראות את העתיד, אבל בשום מקום לא נאמר מה התכלית של תכנית זו. מקריאה של הספרים נראה שגם לבנות גשרית עצמן לא ברור מה הן אמורות לעשות עם קפיצת הדרך. בסוף "חולית" פול-מואד'דיב מדבר על כך שהן רצו לשלוט בו, אבל נדמה שאפילו הוא בראיית-העל שלו את המערכות הגדולות, לא יודע לשם מה.

לא לגמרי ברור מה המטרה של בנות גשרית בספרים המאוחרים יותר, לאחר שלא הצליחו ליצור את "קפיצת הדרך". מקריאה של ארבעת הספרים המאוחרים של הסאגה נדמה שהמטרה היחידה של המסדר היא שרידה. הן צריכות להתמודד ראשית עם הקיסר-האל לטו השני ("העריץ", כפי שהן מכנות אותו) ולאחר מכן עם הגרסה המעוותת של המסדר ששבה מן הפזורה, "המטרונות הכבודות", אבל נדמה שאין להן כל מטרת-על מעבר לשרידה, ודאי לא מטרה דתית.

פול-מואד'דיב אטראידס

פול הוא משיח, "הקול שמחוץ לעולם", המושיע של הדררים, אבל הוא משיח ללא בשורה וללא אל. המשיחיות של פול נובעת משני מקורות – נבואות מיסיון החסות ומיתוס הגאולה הדררי. נבואות מיסיון החסות נועדו לעזור לבת גשרית שתמצא את עצמה נטושה באראקיס מסיבה כלשהי למצוא מעמד והגנה, וכאשר ג'סיקה שומעת את המונחים שבהם הדררים מתייחסים לפול ואליהם לאחר הצלתם היא מזהה את הדפוס הזה ללא קושי. כאן לא נמצא את התוכן הדתי למשיחיות של פול.

החזון הדררי הוא חזונו של פרדוט קיינס, וביתר שאת של לייאט קיינס, הפלנטולוגים של אראקיס. הם מדענים, אולי זרים לעולם (פול או אביו לטו מזהים את לייאט בשלב מסוים כמי ש"הפך להיות מקומי"), ממונים של הקיסר שפיתחו לעצמם חזון אקולוגי שבמרכזו הפיכת המדבר של אראקיס לאדמה פורייה, אם כי תמיד יישאר מקום לעקלתון ולסם שלו. ג'סיקה (למיטב זיכרוני, אם כי אולי זה פול) מזהה את החזון הדררי כ"חלומו של מדען" ש"האנשים הפשוטים" מלאים בו. כאשר פול יגשים את החזון הזה, זה לא ייעשה מכוחו של מעשה אלוהי כלשהו אלא מהיותו הקיסר שישלוט במשאבים עצומים שיאפשרו לו לממש את ההנדסה בקנה המידה העולמי הדרושה לשם כך. למעשה, פול מצר על הנסיבות הפוליטיות שכפו עליו לאמץ את התפקיד המשיחי כדי להגשים את הצורך שלו בנקמה, כפי שאפשר לראות בנימה אישית מאוד כאשר לקראת הסוף של "חולית" הוא מביט בסטילגאר וחושב בצער שהנה ראה עוד ידיד הופך למאמין.

כמקור למשיחיותו של פול נותרה לנו אם כן "התכלית הנוראה" שלו, המקודדת בגנים שלו. פול הוא תוצר של תכנית הזיווגים בת מאות השנים של בנות גשרית. הוא לא אמור היה להיות "קפיצת הדרך", הוא הגיע דור אחד מוקדם מדי לפי התכנית שלהן והוא מתכחש להיותו קפיצת הדרך (אם כי מאוחר יותר, לאחר שעמד במסת מי החיים, הוא יאמר לאמו שאינו יכול להתכחש עוד לדבר). אבל ככל הידוע לנו, לבנות גשרית אין כל בסיס דתי וממילא גם ל"קפיצת הדרך" אין תפקיד דתי. את החזון שמנחה אותו במילוי התפקיד המשיחי, כמנהיגם של הדררים ומאוחר יותר כקיסר, פול יוצר לעצמו.

החזון שפול מאמץ לעצמו כפרשנות לתחושת התכלית הנוראה המלווה אותו מילדותו אינו חזון דתי. יש לחזון הזה שני מרכיבים – הצורך הדוחק של המין האנושי לחדש את עצמו ולהבטיח את שרידתו, והניסיון של פול לצמצם את האלימות הכרוכה בכך. הוא הופך לקיסר כדי לנסות למנוע את עווית האלימות שהוא רואה בחזיון העתיד שלו. והיכולת שלו לחזות את העתיד אינה מתת אל, כזכור, אלא תוצאה של הגנים שלו.

אפילו כאשר פול שב מן המדבר בדמות הנביא העיוור ב"משיח חולית", הוא אינו מטיף בשם דת כלשהי או אל כלשהו. הוא יוצא נגד הסיאוב של הדררים ונגד הממסד הכנסייתי שנוצר באראקיס, אבל עושה זאת כמוכיח בשער ולא כשליח אל. הוא מאמץ את תפקיד המצפון המוסרי שאותו שיחקו הנביאים המקראיים הקלאסיים, אך ללא הטענה שלהם להתגלות אלוהית. לכל היותר הוא טוען בשם החברה והערכים הישנים של הדררים.

דת הדררים

אנחנו לא יודעים הרבה על דת הדררים. כפי שציינתי לעיל, חזון אחרית הימים שלהם הוא חזון אקולוגי של אנשים שאינם דררים במקור. מעבר לכך אנו יודעים שהם משתייכים ל"נוודי זנסוני". הרברט עושה שימוש רב במונחים מוכרים לכאורה כדי לרמוז לתוכן שהוא אינו טורח למלא. [אני חייב לציין כאשר זה נעשה נכון, כפי שהרברט עושה זאת, זוהי טכניקה נהדרת בעיניי.] במקרה זה המונח מעלה במחשבה שילוב של האסלאם הסוני עם תורת זן כלשהי. המונחים האחרים ממקור ערבי ומוסלמי שהרברט משלב בתיאורים שלו וההישענות הברורה שלו על הבדווים מעלים אצל הקורא תמונה של דת שבסיסה בעיקר אסלאמי, אבל כאמור אין לנו שום מידע מבוסס על כך.

שני ספרי קודש מוזכרים בקשר לדררים. האחד הוא התנ"ך הקתולי של אוראנג' (תק"א), שהדררים בבירור מכירים ומוקירים אותו, ובו אדון בסעיף הבא. האחר הוא כתאב אל-עִבּר, "ספר הלקחים" שאנו מוצאים ציטוטים ממנו פזורים בעיקר ב"חולית". ספר הלקחים הוא תופעה מעניינת – אנחנו לא יודעים עליו הרבה, אבל מהציטוטים המובאים פה ושם נראה על פניו שמדובר בקודיפיקציה דתית של מנהגי החיים באראקיס. ביותר ממקום אחד הרברט אומר שאצל הדררים הדת והחוק היו לאחדים, אבל זו טעות להתייחס לאמירה זו כרומזת על תאוקרטיה שכן אין מדובר בהפיכה של כללים דתיים לחוק אזרחי. האיחוד הזה, כמו דברים רבים באראקיס, נובע מהאקולוגיה של העולם. בתנאים כל כך קשים, יש יתרון לשרידה בהפיכת הלקחים אודות החיים לכללים מקודשים, ואלה התגלגלו ל"ספר הלקחים" וקיבלו מעמד מקודש. זו דרך מועילה מאין כמוה להבטיח שכללי השרידה יילמדו ויצייתו להם.

התנ"ך הקתולי של אוראנג'

התק"א הוא ככל הנראה ספר הקודש הפחדני ביותר שנכתב אי-פעם. תהליך היצירה שלו מתואר בנספח ב' של "חולית", ולעניות דעתי עדיף היה לוותר עליו. הנה התהליך בקצרה: לאחר הג'האד הבוטלריאני התכנסה בכדור הארץ "מועצת המתרגמים התאולוגית", נציגים מכל הדתות הגדולות של המרחב המוכר בזמנו. מיד לאחר התכנסותה הכריזו הנציגים שכולם מסכימים שאין התגלות יחידה אמתית של האל אלא כל ההתגלויות תקופות באותה מידה. שבע שנים הם שתקו, ולבסוף פרסמו את התק"א, את סידור התפילות ואת הפרשנויות, שכללו הצהרה נאיבית על כך שהאדם מכיר את האמת האחת כאשר הוא ניצב בפניה. הספרים פורשו ועוותו מיד על פי האמונות הישנות, חלק מחברי הממ"ת נהרגו על ידי שולחיהם ורובם התכחשו לספרים. ובכל זאת בדרך פלא לא ברורה תשעים דורות אחר כך, בימי פול-מואד'דיב, הם היו הבסיס לכל האמונות. ואין לנו שמץ מושג מה יש בהם, ודאי שלא איזו תפיסה של אלוהות הם מציגים לכאורה.

העקלתון / שייח' חולוד 
אנו רואים את העקלתון משחק תפקיד במערכת האמונית של הדררים בשתי תקופות, שבהן התפקיד הזה שונה משהו. התקופה האחת היא עם בואו של פול, והאחרת היא לאחר מותו של הקיסר-האל לטו השני.

בתקופה הראשונה שייח' חולוד הוא בעיקר התגלמות של הכוחות שאין לעמוד בפניהם של אראקיס. עקלתון החולות, בכל הגלגולים שלו, הוא היצור החשוב ביותר לאקולוגיה של חולית. הוא אחראי ליצירת המדבר, וליצירת הסם מרקוח. העקלתונים מייצגים את הכוחות שלא ניתן לעמוד בפניהם (כמו הסופות), וזה משתקף גם בזיהוי שלהם עם "סבא זמן" ו"סב המדבר הזקן", עוד כוחות שהאדם חסר אונים מולם.

בתקופה השנייה האלמנט הזה של התגלמות כוחות הטבע בעקלתון עדיין קיים, אבל הוא חלש יותר. זה נובע משני גורמים – השינוי שפול-מואד'דיב כפה על אראקיס, ושלטונו של לטו השני. פול-מואד'דיב, כקיסר, הוכיח שכפי שאפשר לשנות את אראקיס, גם את כוחם של העקלתונים אפשר לרסן.

ללטו השני השפעה מורכבת יותר. ראשית הוא היה יצור שחלקו אדם וחלקו עקלתון, ובכך הוא קנה לעצמו משהו מהאלוהות של העקלתון כפי שזו התבטאה בתרבות הדררית, את היותו אחד מאיתני הטבע שאי-אפשר לעמוד בפניהם. בדמותו זו הוא היה הקיסר-האל, חוזה העתידות שחי אלפי שנים וקבע את מסלולו של המין האנושי למשך אלפי שנים נוספות, ובכך העניק לעקלתון ממד נצחי והשפעה שחורגת מתחומי אראקיס (כפי שמעידה אמונתם של הטלילאסו בספרים המאוחרים).

בקרב הדררים מאפייניו האלוהיים של העקלתון השתנו בעקבות הסימביוזה של לטו ודגי החול. לאחר מותו והתגלגלותו בדמות העקלתונים החדשים, הם מאמינים שבכל אחד מהעקלתונים שוכן גרגיר תודעה רדום של הקיסר-האל. ככאלה, מעמדם האלוהי מורכב יותר. בעת ובעונה אחת, הם גם מזוהים אז על ידי הכהונה המקומית עם "שייטאן", הכוח המחריב.

הקיסר-האל לטו השני

מעצם תוארו, נרמז שלטו השני הוא מה שאנו מבקשים – אלוהות, והוא אכן מתפקד ככזה. לכוח האלוהי של לטו שלושה מרכיבים עיקריים – מעמדו כקיסר, שליטתו המוחלטת במרקוח (הטלילאסו החלו להפיק מרקוח באמצעים אחרים רק כ-1,500 שנים אחרי מותו) ויכולתו לחזות את העתיד. לכך נוספה אריכות חייו יוצאת הדופן, הוא חי ושלט כ-3,500 שנה. שני פרטים חשובים בבואנו לשקול את מעמדו וכוחו האלוהיים – מה מקורם ומה תכליתם.

כל התכונות שאִפשרו את שלטונו של לטו מקורן בגנים שלו. תכנית הזיווגים של בנות גשרית, שהפיקה את פול, בצירוף הגנים ה"פראיים" של צ'אני אמו, הקנו ללטו את התכונות המיוחדות שלו. הם האחראים לחזון העתיד שלו וליכולות שלו לעבור את תהליך הסימביוזה עם דגי החול – שהפך אותו ליצור שחלקו אדם וחלקו עקלתון. לאלה חברו מעמדו המקורי כיורשו של פול-מואד'דיב והאקולוגיה של חולית. שום צירוף נסיבות אחר לא היה מאפשר לו להיות הקיסר-האל.

אבל צריך לזכור שלטו לקח על עצמו את הגורל הזה מבחירה. בניגוד לאלים "קונבנציונליים" הוא אינו יצור מסדר בריאה אחר שמתקשר עם בני האדם, הוא בן אדם שהוציא את עצמו מכלל האנושות. ואנו יודעים גם את הסיבה לכך – הוא עשה זאת כדי שיוכל להציב את האנושות על "שביל הזהב", להבטיח את עתידה ולהבטיח שתוכל להתמודד עם כל מה שעשוי לקרות לה בעתיד. זו אותה "תכלית נוראה" שפול היה מודע לה, אבל לטו לוקח אותה לרמות גבוהות הרבה יותר. ללא הגנטיקה שלו, לטו לעולם לא היה רואה את החיזיון, לא היה מודע לדרישת המין האנושי, ולא היה לוקח על עצמו את תפקיד הקיסר-האל כדי להציב את האנושות על שביל הזהב.

הטלילאסו

מכל התרבויות המוזכרות בסאגה של חולית, הטלילאסו נראים כבעלי הדת התאיסטית המובהקת ביותר, וגם עליה אנו יודעים מעט מאוד. רוב המידע שיש לנו על הדת של הטלילאסו, והמקום המכריע שהיא תופסת בתרבות שלהם, מופיע בשני הספרים האחרונים, המתרחשים לאחר השיבה מהפזורה. (אסייג את דבריי מראש ואומר שעבר זמן מאז שקראתי את שני הספרים האלה, ואני כותב מזיכרון.)

הטלילאסו אדוקים מאוד בדרך הזנסוני שלהם, והיא מכתיבה למעשה את כל מעשיהם. אין פירוט שלה, אבל כן מתייחד בה מקום חשוב ללטו השני, שאותו הם רואים כשליח האל. מכאן משתמע שבניגוד לכל תרבות אחרת שהזכרנו עד כאן, יש לטלילאסו תפיסה של אל והם נוקטים במושגים קרובים לתפיסה שלנו. אבל המידע המובא בנושא דת הטלילאסו מצומצם למדי, ומהותו ותפקידו של האל בדת זו (בהנחה שהוא אכן קיים) לא ברור.

דניאל ומארטי, "הגננים"

אי-אפשר להתעלם מהדמויות האלה, גם אם הן מופיעות ממש לקראת סוף הסאגה. דניאל ומארטי מופיעים מפעם לפעם בחזיונות של הע'ולה דאנקן איידהו בשני הספרים האחרונים, והסיום של הספר האחרון ("בית הלשכה חולית") כתוב מנקודת המבט שלהן. דניאל ומארטי הם צורת-על של רקדי הפנים של הטלילאסו. הם התפתחו בפזורה (ככל הנראה), חרגו מעבר ליכולתם של הטלילאסו לשלוט בהם, והכוחות שהם הם דמויי אלים. לקראת סוף "בית הלשכה חולית" נרמז די במפורש שהם מושכים בחוטים, או לפחות בחלק מהחוטים, של לא מעט מהמאורעות של שני הספרים החותמים את הסאגה. אורך כל הסאגה הרברט עוסק במערכות גדולות ומורכבות – אימפריות, עולמות ומערכות כוכבים, אבל כתיבת הסיום של הסאגה מנקודת המבט שלהם רומזת למערכת גדולה ומורכבת עוד יותר.

 ~~~

השאלה המעניינת היא מדוע הרברט בחר לתת לכל התרבויות בעולם שלו דתות לא תאיסטיות. שתי התשובות ה"קלות" מבחינת  יצירת העולם לא תקפות כאן. מחד הרברט לא בונה את הדתות והמבנים הדתיים האלה על דתות לא תאיסטיות המוכרות מההיסטוריה האנושית. אם הוא היה עושה את זה כך, האופי הזה של הדתות של הסאגה היה הרבה יותר מובן.

מאידך הרברט לא משתמש באלוהות של הדתות התאיסטיות שבהן הוא כן עושה שימוש לבנות את הדתות והמבנים הדתיים שלו. הקשר בין המסדר של בנות גשרית למסדרים נזיריים נוצריים מובהק למדי, והאסלאם ניכר על כל צעד ושעל באראקיס ובעולם הדתי של הטלילאסו, אבל הרברט אינו מקפל בהם גם את האלוהות המונותאיסטית המוכרת. אני חושב שהתשובה לבחירה זו של הרברט קשורה יותר לעיסוק שלו במערכות גדולות ובכוחות המניעים אותן.

כפי שכבר אמרתי, הרברט עוסק במערכות עצומות – חברות גלקטיות, מינים ביולוגיים ועולמות שלמים; שני הכוחות הגדולים המניעים את האירועים של סאגת חולית הם תורשה ואקולוגיה. התביעה הגנטית של המין האנושי היא המנחה את פול ולטו השני במעשיהם, בהצבת האנושות על "שביל הזהב". היא גם משחקת תפקיד חשוב בגורל צאצאיהם בני אטראידס המנחים את האנושות לאחר מותם, אנשים כמו דארווי אודראדה ומיילס טג. האקולוגיה של חולית היא המאפשרת את מימוש הפוטנציאל הגנטי הזה של בני אטראידס, בלעדיה לא הייתה דרך לתביעה הגנטית הזו להתממש (או שהיא הייתה מתממשת בצורה שונה לגמרי).

כוחות אלה מתבטאים גם במבנים הדתיים של הסאגה. ביצירת הגנים של משפחת אטראידס בנות גשרית משרתות את התביעה הגנטית של הגזע, גם אם לא ביודעין (פול אומר את זה במפורש לאם הנערצה בסיום של "חולית"). פול ולטו הם השילוב האולטימטיבי של גנטיקה והאקולוגיה שאפשרה את היווצרות המרקוח, והדתות הצומחות סביבם הן תוצאה של שילוב זה. הדת הדררית מקדשת את צורכי השרידה בתנאים הקשים של אראקיס, ועליה הולבש חזון אקולוגי של שינוי הסביבה הזו. העקלתון, הממלא תפקיד במערכת האמונית בשלבים שונים, הוא תולדה מובהקת וייחודית של האקולוגיה של אראקיס, בעודו מעצב אותה. אנחנו לא יודעים די על הדת של הטלילאסו, אבל ההתרשמות היא שגם החזון שלהם קשור בתביעה גזעית כלשהי, ודניאל ומארטי הם תוצרים של הנדסה גנטית שיצאה משליטת המהנדסים שלה.

האלים של הדתות של הסאגה חולית, או לפחות הכוחות שהיו ממלאים את תפקיד האל במקבילה המוכרת לנו, הם הכוחות העיוורים של הביולוגיה והאקולוגיה.

המפלצת מהבית ליד

לפני חודשים אחדים קשה היה לא להיתקל בשם The Shambling Guide to New York City ("המדריך למדדה בניו יורק"), ספרה של מור לאפרטי, באתרים השונים שעוסקים במדע בדיוני ופנטסיה. אבל מה שגרם לי בסופו של דבר לקנות את הספר כאשר ראיתי אותו בחנות היה ציטוט של סקוט סיגלר על הכריכה: "אם באפי הייתה מתבגרת, הולכת לטיפול ומוצאת עבודה אמתית, זה היה נראה ככה." סיגלר לא מדייק, האופי של באפי וזואי נוריס, גיבורתה של לאפרטי, שונים מדי. אבל יש דבר מה בסיסי דומה בין היצירות האלה, והוא קשור לשינוי פרדיגמה מסוים שווידון והכותבים של "באפי" היו ממיצגיו הבולטים.

אם לתמצת את העלילה של "המדריך למדדה בניו יורק" – זואי נוריס, כותבת ועורכת של מדריכי טיולים, מגיעה לניו יורק ומקבלת עבודה כעורכת בהוצאה לאור חדשה שמפרסמת מדריכים; זה מוליך אותה ללב לבו של עולם "העדה", עולמם של הערפדים, אנשי הזאב, הזומבים וכל שאר היצורים המוכרים מעולם הפנטסיה. הספר מוקדש לניסיון שלה למצוא מקום בעולם זה, וכמובן לקרב גורלי שנראה שאין יצירה בז'אנר הזה שיכולה להסתדר בלעדיו. בכך "המדריך למדדה בניו יורק". הניסיון למצוא מקום בעולם המפלצות הוא שינוי פרדיגמה, המשותף ללאפרטי ולבאפי.

הספר של לאפרטי. ההמשך אמור לצאת בקרוב

שתי פרדיגמות עיקריות ביחסי בני אדם-מפלצות נשברו ב"באפי". המעניינת פחות לדעתי הוא ההיפוך הידוע – במקום שהמפלצות רודפות אחרי הנערה היפה, היא זו הרודפת אחריהן. האחרת היא שבני אדם ומפלצות לא יכולים להתקיים זה בצד זה, פן שמודגש הרבה יותר בעונות המאוחרות של הסדרה. במשך חלק לא קטן של היסטוריית הכתיבה הפנטסטית ההנחה הייתה שדו-קיום הוא בלתי אפשרי, ומלחמת חורמה נטושה בין המפלצות לבין בני האדם. זו  הנחת היסוד המגולמת גם בהצהרת המשימה החוזרת בכל פרק בפתיח של "באפי". אבל בפנטסיה של שני העשורים האחרונים, בעיקר בפנטסיה האורבנית, אנו מוצאים שוב ושוב שהנחת היסוד הזו נשברת.

עד לעת האחרונה, גם כאשר עולמות המפלצות ובני האדם התקיימו זה בצד זה, עולם המפלצות הפנטסטי היה גלוי רק ליחידי סגולה. הדפוס הרגיל של התגלות המפלצות היה בהתפרצויות מקריות שבהן העולם הפנטסטי היה מאיים על עולם בני האדם, ובייחוד על גיבורי היצירה. המאפיין הזה נמשך גם לתוך הפנטסיה האורבנית,  כפי שאפשר לראות ב"מלחמה למען האלונים" אל אמה בול (1987), או ב"מקום לעוף בו" של צ'רלס דה לינט (1998). אבל ביצירות של עשרים השנים האחרונות (בערך) אנחנו מוצאים יותר ויותר דפוס שונה, שבו שני העולמות מתקיימים זה בצד זה, תוך הכרה הדדית וכאשר מתקיימים מנגנונים מוסדרים לקיום של שני העולמות במקביל. דוגמה עדכנית ומקומית לכך היא "דם כחול" ורד טוכטרמן (2011), שמניע העלילה שלו הוא בדיוק מנגנון כזה. הדברים שהרשימו אותי ב"מדריך למדדה בניו יורק" קשורים בתכונה זו של הספר, המתבטא בנחישות של זואי למצוא לעצמה מקום בשני העולמות, ובעולם המרשים של מנגנוני קיום הדדי שלאפרטי בנתה עבור המפלצות ובני האדם שלה.

הספר של ורד טוכטרמן. ההמשך אמור לצאת בקרוב

יצירות אלה אינן חפות מההתפרצויות האלימות של עולם המפלצות לעולם ה"רגיל" ומהאיום שהזכרתי קודם. אחרי הכול, המפלצת לעולם תהיה מפלצת ואיומים כאלה הם לב הדרמה של ספרות מפלצות. אבל זו כבר אינה חזות הכול. התפרצות כזו משמעותה כבר לא בהכרח מלחמה, אלא היא יכולה להיות ניסיון להסדיר את פעולת המנגנונים האלה כדי לשלוט בהתפרצות, לנטרל את האיום ולהשיב את הסדר על כנו. אני לא מצליח להיזכר ביצירה שבה זה נעשה בצורה טובה יותר מאשר ב"מדריך למדדה בניו יורק".

השינוי הזה קשור לדעתי לגורמים אחדים. קודם כל הוא קשור למגמות חברתיות של פתיחות וקבלה. לגלובליזציה ולפוסט-מודרניזם יש תפקיד ברקע העמוק של זה, כאשר ההיכרות המעמיקה עם תרבויות זרות בצד האינדוקטרינציה של קיום "נראטיבים" המחליפים את ה"אמת"[1] עזרו להפוך את הרעיון של סיפור של "לא אנשים" המתקיים לצד סיפור של אנשים למשהו מקובל יותר. אולי זה קשור לדיון הגלוי ולפתיחות הגוברת בכל מה שקשור למיניות לא הטרונורמטיבית – חברתית, בעולם המערבי הנוצרי של המאה העשרים (לפחות), מגדריות שונה הייתה גורם שאיים להתפרץ מתוך עולם צללים ולזרוע מבוכה בעולם ה"מקובל". אולי ככל שהדימוי הזה הולך ונחלש זה משתקף בנכונות לקבלת "אחרים" אחרים בספרות הפנטסטית כמי שיש להם מקום בעולם היום-יום. יכול להיות שאני מייחס לכך חשיבות רבה מדי ואלה שני פנים של אותו תהליך, אבל כסמן של שינוי חברתי הנושא של מיניות חשוב מאוד לדעתי.

אבל יותר מכול, מעבר לכל כוח חברתי שהספרות מייצגת (והיא תמיד מייצגת כוחות חברתיים) לא היה מנוס מזה מבחינת הספרות עצמה. בשלב מסוים סיפורי האימה בדפוס המקובל ממצים את עצמם והופכים משעממים. כדי להמשיך לכתוב על מפלצות, לא הייתה בררה אלא להתחיל לכתוב יחסים מורכבים יותר בין בני אדם ומפלצות, לתת להם לחיות זה בצד זה. אני חוזר ל"באפי" כי שבע העונות שלה הן דוגמה נוחה למעבר הזה. בשלב מסוים העובדה שהנערה היפה הפסיקה לברוח ממפלצות והתחילה לרדוף אחריהן פשוט לא הייתה מסוגלת לתמוך יותר בעלילות וודאי לא ב"ארקים" של עונות שלמות. לכן בעונות המאוחרות יותר ווידון והכותבים האחרים היו צריכים למצוא דרכים לגרום לבאפי ומרעיה לקיים מערכת של חיים הדדיים בצד המפלצות, ואת זה עושה לאפרטי היטב ב"מדריך למדדה בניו יורק".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

[1] כן, זו אינדוקטרינציה, בין אם מסכימים לה או לא.

רועה בשדות זרים

עומס של כל מיני דברים גרם לכך שלא כתבתי כאן כבר זמן מה, ועל כך אני מתנצל. אבל כן כתבתי משהו עבור כנס "גיבורים" לא מזמן. "גיבורים" הוא הכנס השנתי של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל, שנודע בעבר בשם "ביגור" (הוא ייערך השנה בתאריכים 16-17 באפריל, פרטים באתר). במסגרת ההשקה של הכנס במתכונתו החדשה, מתפרסם מגזין המלווה אותו - כתבות קצרות, עד 500 מילים, שעוסקות במשחקים ובגיבורים. תרומתי הצנועה היא מאמר בשם "גיבורים בדם" שעוסק בבני אטראידס של פרנק הרברט. שווה מאוד לקרוא גם את שאר המאמרים שם.

געגועים למחר – ביקורת

געגועים למחר הוא אוסף חדש של שישה סיפורי מדע בדיוני קצרים (על פי האתר, 47 עמודים של ספר רגיל) בעריכת אלכס אפשטיין, שיצא רק במהדורה דיגיטלית. במובן זה, האסופה הזו היא אכן הד מהעתיד.

אזהרה – ביקורת זו כוללת ספויילרים לסיפורים שבקובץ, חלקם חמורים אחרים שוליים. הקריאה על אחריותכם בלבד.

הערה (או גילוי נאות, או איך שתרצו לקרוא לכך) – רותם ברוכין ורוני גלבפיש הן חברות שלי ולביא תדהר הוא מכר ותיק.

אפשר לגשת לנושא עצמו?

Spoiler Alert

סוכן עלילה / שחר אבן-דר מנדל

"סוכן עלילה" הוא סיפורו של מנהיג מחאה חברתית שמקבל מהממשלה הצעה שאי-אפשר לסרב לה. במקום להמשיך במחאה שעלולה להתמוסס, תוכל להשתמש במכונת הזמן שלנו כדי לחזור לעבר ולחולל שינוי אמתי – למנוע את זוועות מלחמת העולם השנייה. רק עצה אחת לפני שאתה יוצא לדרך, קצר את שמך מ"אדולף שיקלגרובר-היטלר" ל"אדולף היטלר".

אני לא אוהב סיפורי פואנטה. נורא קשה לכתוב אותם היטב, ובדרך כלל צריך להיות מישהו עם הכישרון של או הנרי בשביל להצליח בכך. "סוכן עלילה" לא מצליח בכך, והרמז הגס שאבן-דר מנדל מכניס מעט לפני סוף הסיפור הורס את ההפתעה שאמורה לבוא במשפט האחרון. מה שהפך את הסיפור למאכזב במיוחד עבורי היה ההידרשות שוב לעיסוק בהיטלר. די, תעזבו אותו בשקט. הנושא של היטלר היה חייזר / נוסע מן העתיד וכו' כבר משעמם. אם מתעקשים לטפל דווקא בהיטלר יש דרכים הרבה יותר משעשעות ואלגנטיות לעשות את זה, כפי שהדגים דזמונד וורזל.

ודווקא יש פה פוטנציאל לסיפור מעניין, אם הדמות של הגיבור הייתה נבנית כמו שצריך. אפשר היה לפתח את הדילמה של אדם שעומד מול החשש שמפעל החיים שלו (המחאה) עומד להפוך לאין במידה כזו שהוא מעדיף לנטוש את האידאלים שלו ולשתף פעולה עם הממשלה שנואת נפשו.

אהבה שעירה / ליאת אלקיים

"אהבה שעירה" היה יכול להיות סיפור מדהים, אבל הטכניקה שלו מכשילה אותו. זהו סיפור של עולם שבו לקחנו את מוניטור התינוקות שלושה-ארבעה צעדים קדימה, ויש בו שלל רובוטים בצורות שונות שמאפשרים להורים לפקח על תינוקם ולטפל בו מרחוק בלי לנטוש את המרוץ אחר הקריירה. הוא כתוב, לסירוגין, כעלוני פרסומת / הסברה של המוצרים, כתיאור של המתרחש בחדר התינוק, ומנקודת המבט של אם העושה שימוש בטכנולוגיה זו כדי להשגיח על תינוקה. הבעיה טמונה במינון של התערובת הזו. מחד החלק הקטן של הסיפור המסופר מנקודת מבטה של האם לא מצליח לפתח את העולם הרגשי שלה, ומאידך הנוכחות שלו לא מאפשרת לתחושת הניכור להתפתח עד הסוף.

אחד משני דברים היה יכול להפוך את הסיפור למצוין: שימוש בעלוני הפרסומת רק בפתיחה ובסיום, כמסגרת לתיאור תגובתה של האם הצופה בבנה שבו מטפלות מכונות במקומה, או הוצאתה כליל מהמשוואה ושילוב של העלונים עם תיאור ההתרחשויות בחדר התינוק. כל אחת מדרכים אלה הייתה יכולה להעצים את ההשפעה הרגשית שיכולה להיות לסיפור הזה, שהזכיר לי קצת את הסיפור הנפלא של בראין אולדיס "צעצועי-על מחזיקים מעמד כל הקיץ" (שהיה השראה לסרט AI של ספילברג).

הספרדי / רוני גלבפיש

"הספרדי" הוא סיפורו של פרופסור צעיר ומבריק לשעבר, שהיום הוא מזדקן ועל סף שכחה בעולם האקדמי. הוא צופה, בקנאה לא מוסתרת, בעלייתו של כוכב חדש בתחום האקדמי שלו, וזוכה להזדמנות לנסות ולזכות שוב בתחושה של תהילת העבר.

גלבפיש מספרת סיפור ישן ומוכר, אבל היא עושה זאת בצורה נהדרת. אני מניח שכל מי שעבר גיל מסוים מכיר את התחושה שפעם הוא היה בחזית ה"מאגניבות", ובאופן לא מוסבר העולם התקדם והותיר אותו מאחור. גלבפיש מנצלת בצורה נהדרת את האפשרויות של הז'אנר כדי לספר מחדש את הסיפור הזה כך שהעובדה שהוא מוכר ממש לא משנה. היא מצליחה לעורר את עניינו הרגשי של הקורא, שהוא המפתח לכל סיפור מוצלח. אני תוהה איך יקבלו אותו קוראים בשנות ה-20 שלהם.

Control Z / אמיר בן-דוד

זהו סיפור בגוף ראשון מפיו של לוחם צדק חברתי שיש לו היסטוריה ארוכה וחשבון ארוך עם גאון טכנולוגיה תאב בצע. מה ההיסטוריה ומה החשבון, אין לנו מושג. הסיפור מתרחש במהלך הצגתה של ההמצאה החדשה של הגאון – מכונת זמן! (שיכולה לחזור רק שש שעות לעבר.) המכונה תאפשר, למי שיכול להרשות לעצמו לרכוש אותה, לחזור שש שעות לעבר ולבטל את הפעולות שעשה.

המספר נתקף חמת זעם כאשר הוא חושב על ההשפעות הנוראות שיהיו למכונת הזמן על החברה והפערים בה, כיוון שבשל מחירה הגבוה המכונה תהיה זמינה רק לעשירים ביותר. נחשו, ילדים וילדות, מה הוא יעשה עכשיו? נכון, ישתמש במכונה עצמה כדי לנסות להשמיד אותה! אבל עם גאון מרושע עסקינן, ועוד גאון שמכיר את גיבורנו, ולכן הוא צפה את זה מראש! זה בסדר, גם אני צפיתי את זה מראש. מרגע שנתגלה טבעה של ההמצאה בהכרזה, המשך עלילת הסיפור היה ברור.

תוך כדי קריאה הדבר הראשון שעלה בדעתי הייתה כמות הניטפוקים שאפשר לעשות לסיפור הזה כסיפור מסע בזמן. בהתחשב בכך שהמציאות היא כאוטית, הרעיון של "ביטול פעולה אחת" מבודדת שלא תשפיע על שום דבר אחר הוא מופרך מעיקרו, אבל הייתי יכול לבלוע את הצפרדע הזו תמורת סיפור טוב עם דמויות טובות. הבעיה היא שהדמויות שלו לא קיימות כלל. אם הן היו מצחיקות, הייתי אומר שהן קריקטורות. כפי שהן, אלה פשוט סטראוטיפים לא משכנעים. חצי ציפיתי שהרשע יחכך ידיים ויצחק צחוק מרושע כאשר הוא סיכל את תכניותיו של האידאליסט הצעיר שלנו.

שומר עליכם, האקדוחן המהיר במערב / לביא תדהר

זה סיפור שהוא כל כך לביא תדהר. העיסוק בספרים ובספרות ובדרך שבה הם מעצבים אישיות, המשיכה לספרי "פאלפ" ישנים ומעל לכול האריגה של העלילה הבדיונית לתוך מציאות והיסטוריה מוכרות היוצרת זרות מוכרת כל כך.

"שומר עליכם" כתוב כהקדמה לספר "אדולף, אקדוחן" – ספרו שלא פורסם של שומר עליכם, שם העט של מנחם שומר, סופר פאלפ יהודי פולני שעלה לארץ וכתב מערבונים בפרוטה ביידיש ובעברית עד מותו בשנת 1972. תדהר בונה ביוגרפיה פיקטיבית מרתקת שמצליחה, אף שהיא כתובה לכאורה כהקדמה עיונית, לעורר לחיים את המושא שלה.

על גב כף ידה / רותם ברוכין

זה סיפור שהוא כל כך רותם ברוכין. היכולת הנהדרת של ברוכין לבנות דמויות ולתאר רגש באה פה לידי ביטוי במלוא עוצמתה, יחד עם נושאים מוכרים בכתיבתה כמו משפחה, אהבה וזיכרון.

"על גב כף ידה" הוא סיפורה של אישה צעירה שאביה, סופר מפורסם, נפטר, ועל המחשב שלו היא מוצאת ספר לא גמור. הצורך שלה לדעת מה סוף הסיפור, וכך לנסות להבין את אביה ולהעמיק את הקשר שלה אתו, מביא אותה להטעין אצלה את הזיכרונות מהגיבוי האחרון שהוא ערך. הזיכרונות האלה, האישיות החדשה שהיא רוכשת לעצמה לזמן מה, יאפשרו לה הבנה מעמיקה יותר לא רק שלו, אלא גם של עצמה ושל אמהּ.

לפני שנים אחדות אביגיל נוסבאום כתבה מאמר מרתק בשם "מחוץ לחומות: מדע בדיוני לא מד"בי"* שבו הדגימה איך סופרים שמגיעים מחוץ לז'אנר עושים שימוש בכלים של הז'אנר כדי למתוח ביקורת על ההווה שבו הם חיים. היא הסבירה שם שפעמים רבות סיפורים כאלה מתדרדרים לכדי אלגוריות גרידא שלא מצליחות לעשות שימוש אמתי בכלים של המדע הבדיוני כדי לבנות עולם שונה. חלק מהסיפורים ב"געגועים למחר" הם דוגמאות נוספת לתופעה זו. זה בולט במיוחד כאשר משווים את "סוכן עלילה" ו"Control Z" לסיפורים של ברוכין וגלבפיש. שני הראשונים מתייחסים בצורה מובהקת הרבה יותר להווה, ומזכירים לי סיפורי "היה לי רעיון מגניב אז כתבתי אותו" שמוגשים לי (בעיקר מכותבים צעירים) מפעם לפעם ל"היֹה יהיה". הסיפורים האחרים בקובץ, שמתייחסים לנושאים בוערים לא פחות אך אוניברסליים יותר, מצליחים הרבה יותר בבניית עולם מדע בדיוני אמתי.

------------

* חלומות באספמיה, גיליון 18, ספטמבר-אוקטובר 2007. עמ' 42-38.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הערה טכנית

זהו הספר הראשון שקראתי בעברית בקינדל. שם הספר בתוכן כתוב משמאל לימין, הפונט שבו נעשה שימוש בספר לא נוח לקריאה (למשל, כמעט אי-אפשר לראות את ההבדל בין פסיק ונקודה) וכל הגדרות העיצוב אבדו. נאמר לי שיש דרך לפתור את זה, אבל עדיין לא מצאתי אותה.

מאורות 2013 - עיר

כנס מאורות, שאני אחד מהמארגנים שלו, ייערך ביום חמישי ה-5.12 בירושלים. התוכניה עלתה לפני ימים אחדים, אבל האתר פעיל כבר כבר זמן מה.

אתם מוזמנים לקרוא את הסיפורים בפרויקט הסיפורים המסורתי שלנו, את הסיפור בהמשכים "קפסולה" של הילה-בניוביץ' הופמן ואת הסיפור בהמשכים "שייק קקטוס חלל" של רותם ברוכין. אתם מוזמנים גם להציץ ביומן התוכן של הכנס.

בנוסף לכך, באתר המסך המפוצל התפרסם מאמר שלי הקשור לנושא הכנס - "מפלצת קנטה בעיר גדולה: על טבעו השונה של הרשע ב'באפי' ו'אנג'ל'."