כמנהגי בשנים האחרונות, אני אנסה לסקור את היצירות הקצרות המועמדות להוגו. פוסט ראשון - הנובלות.
האיש שגישר על הערפל / קיג' ג'ונסון
לא גמרתי את הנובלה הזו. קראתי את ג'ונסון עד עכשיו רק כאשר היא הייתה מועמדת לפרסים, ולא אכפת לי לאיזה פרס היא תהיה מועמדת בעתיד, אני לא אקרא יותר שום דבר שלה. "פונים" ו-Spar (שהיו מועמדים לפרסים בשנתיים האחרונות) היו כתובים בגסות ולא מעניינים, אבל הם היו קצרים. "האיש" הוא כל אלה, אבל גם ארוך. הנה הסיפור בקצרה – אדריכל מגיע מעיר הבירה לבנות גשר שיקשר בין העיירות Nearside ו-Farside שיושבות על גדות נהר הערפל. (כן, גם תושבי "צד רחוק" קוראים לה כך. אל תשאלו למה.) ואז קורה משהו.
אין לי מושג מה הרקע של ג'ונסון, אבל היא כותבת כמו סטודנט צעיר לכתיבה יוצרת שגילה את הכלים הספרותיים לפני יומיים וחצי. כך למשל לגיבור יש שם משפחה "אמתי" אבל תושבי המקום נקראים על שם עיסוקיהם ("בנאי", "מעבורת", "פונדקית") כי הם רק דמויות משנה, אתם מבינים, שחקני משנה ברקע של הגיבור. האימפריה נקראת "אימפריה" (אפילו בלי יידוע) כי זה רק סיפור, אתם מבינים, משל שגו'נסון מספרת. את שמות העיירות כבר הזכרתי. נשברתי אחרי שלוש שנים בעלילה וכמה אלפי מילים שרובן תיאורים, חלקם הגדול תיאורים של נהר הערפל, כאשר סוף-סוף קרה משהו בעלילה. בנקודה זו במקום לספר איך המאורע הזה השפיע על הגיבור ויחסיו עם אנשי העיירה, ג'ונסון דחפה פלאשבק לימי לימודיו שבו מורתו הזהירה אותו שבפרויקט ארוך שבו הוא יבוא כזר למקום כלשהו ויתפתחו יחסים בינו לבין אנשי אותו מקום, עלול לקרות משהו שישפיע על היחסים האלה. די, ברצינות. לא קורא אותה יותר.
הקישור הוא למסמך word.
ינשוף הקרח / קרוליין איב גילמן
"ינשוף הקרח" הוא סיפור התבגרות. הגיבורה שלו היא נערה בגיל העשרה שגרה בעיר "תהילת האל". ת'ורן (קוץ) שייכת ל-Wasters, האנשים שחיים ב-Waste בשולי הערים של עשרים העולמות. היא ואמה עוברות מעולם לעולם, משכונת "שממה" אחת לאחרת. כאשר הקנאים הדתיים של תהילת האל שורפים את בית הספר שלה, ת'ורן מוצאת לעצמה מורה, אדם שת'ורן שפגשה בפארק. המפגשה הזה מניע את סיפור ההתבגרות האישי שלה, כשברקע יש סיפור של טיהור אתני שבוצע באחד העולמות 141 שנה קודם לכן.
ינשוף הקרח היא נובלה טובה. הדמויות שלה כתובות היטב ומערכות היחסים ביניהן כתובות היטב, הן משכנעות ולא מאולצות. העולם שגילמן יוצרת עשיר, מלא ומעניין, והיא מצליחה ליצור אותו בלי להציף את הקורא במידע. גם העלילה טובה, זורמת היטב ומצליחה להפתיע במקומות הנכונים (אם כי זו אינה נובלה שמנסה להיות סיפור פואנטה). גילמן עושה שימוש טוב באלמנטים המד"ביים של סיפורה, ריבוי העולמות והמסע מעולם לעולם שנעשה במהירות האור בעוד בעולמות הזמן עובר כרגיל. הביקורת העיקרית שלי נוגעת לינשוף הקרח, הציפור שמופיעה בסיפור ומעניקה לו את שמו. השימוש הסמלי של גילמן בינשוף הקרח קצת בוטה מדי לטעמי, אבל אני באמת נטפל כאן לקטנות.
“The Ice Owl” by Carolyn Ives Gilman (The Magazine of Fantasy & Science Fiction November/December 2011)
ספירה לאחור / מירה גרנט
הנובלה הזו היא מבוא לטרילוגיית Newsflesh (זו אינה טעות כתיב) של גרנט. הטרילוגיה עצמה מתרחשת בעולם שלאחר אפוקליפסת זומבים, וחלק מהביקורות שקראתי עליה היו משתפכות. הנובלה הזו מתארת את יצירת הווירוס שיצר את הזומבים. היא כתובה מנקודות מבט אחדות, ומתכנסת לקראת התפרצות המגפה.
זה בערך מה שאפשר להגיד על הנובלה הזו. הסדרה אולי נהדרת, הנובלה הזו מיותרת. אני מתכוון בכך לפן העלילתי שלה, מכיוון שאין לה באמת הצדקה בפני עצמה וככל הנראה הסדרה עומדת היטב בלעדיה. הדמויות סבירות, אבל לא הרבה יותר מזה. למרות ריבוי נקודות המבט אין שום ניסיון ליצור פוליפוניה אמתית בכתיבה. מכיוון שהסוף ידוע, גם אלמנט המתח נעדר. הכתיבה סבירה, אבל אין בה משהו יוצא דופן. יש לי הרגשה שהמועמדות הזו נובעת יותר מההערכה וההצלחה של הטרילוגיה מאשר מהאיכות של הנובלה עצמה.
שימו לב – הנובלה אינה זמינה ברשת בחינם באופן חוקי. הקישור הוא לאמאזון.
בשקט ובמהירות רבה / קתרין מ' ואלנטה
זוהי הנובלה המורכבת והמעניינת ביותר מבין המועמדות. הסיפור כתוב מנקודת מבטה של בינה מלאכותית המתקיימת בעולם הפנימי של בני משפחה, ועוברת מבן משפחה אחד לבא אחריו לאורך הדורות. הסיפור מתרחש כאשר היא נמצאת אצל בת הדור החמישי, ומספר במקביל את המאורעות העדכניים ואת ההיסטוריה שהובילה אליהם. כל ניסיון לתאר את העלילה של הנובלה המורכבת הזאת יעשה לה עוול, בין השאר מכיוון שהמוקד שלה הוא לא בעלילה אלא במערכות היחסים המורכבות והמתפתחות. הבעיה העיקרית של הנובלה הזו היא שהיא מתחילה "להיגרר" אי-שם אחרי האמצע שלה, אבל זה נפתר כאשר העלילה ובניית העולם החיצוני מאיצות מעט.
אם השימוש של ג'ונסון באמצעים ספרותיים גס ומגושם, היא מוזמנת ללמוד שיעור מואלנטה. ואלנטה משלבת התייחסויות ומחוות למיתוסים וסיפורי עם שמעשירים את הנובלה שלה ומעניקים לאותם סיפורים משמעויות חדשות. היא מחלקת את הנובלה לשמונה עשר תת-פרקים, אבל מצליחה להצדיק את החלוקה הזו ולקשור את הקצוות יחד לקראת הסוף. היא יוצרת דמויות אמינות ומלאות, גם כאשר הן דמויות משנה. ואלנטה גם עושה עבודה נהדרת ביצירת עולם מנקודת המבט המוגבלת מאוד של הבינה המלאכותית, ומספקת הצצה מסקנרת להתמודדות של בני אדם עם עולם שבו קיימות בינות מלאכותיות. זה עשוי בצורה מוצלחת במיוחד, כי ואלנטה מניחה לקורא להשלים לבדו הרבה מתוך המעט שהיא מספרת.
הקישור הוא לחלק הראשון מתוך שלושת חלקי הסיפור. עקבו אחרי הקישורים בסוף החלק לחלקים האחרים. יש גם גרסת אודיו.
נשק אותי פעמיים / מרי רובינט קוואל
אם הייתי מתבקש לסכם את הנובלה הזו במילה אחת המילה הזו הייתה "חמודה". "נשק אותי פעמיים" הוא סיפור בלש משטרה קלאסי – הגיבור והשותף שלו יוצאים לפענח פשע, שמתגלה כקשור לפשע אחר והפתרון בא מכיוון לא צפוי. הגיבור במקרה זה הוא בלש צעיר וזוטר למדי, והשותפה שלו היא הבינה המלאכותית המשטרתית שלובשת את דמותה ואישיותה של מיי ווסט.
קוואל מציירת בצורה מצוינת את העולם שבו בינות מלאכותיות פועלות לצד אנשים, ויותר מכול את מערכת היחסים שנוצרת בין סקוט (הגיבור) לבין מֶטַה/מיי ווסט שמתפתחת יפה במהלך הנובלה. אני לא אכנס לפרטי הפשע כאן, גם מחשש ספויילרים וגם מכיוון שטבעו לא ממש חשוב, אבל התעלומה בהחלט סבירה והפתרון שלה, כפי שראוי לסיפור בלשי טוב, גם מפתיע וגם מושרש היטב בעולם שקוואל יצרה.
האיש ששם קץ להיסטוריה: סרט דוקומנטרי / קן ליו
היה יהיה זוג בעתיד הקרוב – הוא היסטוריון אמריקאי ממוצא סיני שהתמחה ביפן, היא פיזיקאית ניסויית אמריקאית ממוצא יפני. היא מצאה דרך לצפות בעבר. אבל אי-אפשר לצפות בעבר באמצעות מכשירים ולהקליט אותו, צריך בן אדם שיחווה אותו. וכל רגע בעבר אפשר לחוות רק פעם אחת. (אם הטכנובבל שמאחורי זה באמת מעניין אתכם, קראו את הסיפור, אבל זה בסך הכול תעלול ספרותי ליצור את המצב שליו רוצה.) להיסטוריון יש אובססיה למעשיה של "יחידה 731", יחידה יפנית שביצעה ניסויים ומעשי זוועה באסירים סיניים במהלך מלחמת העולם השנייה.
זהו סיפור מפוספס. אני מבין את הכתיבה שלו כתסריט לסרט דוקומנטרי, כהד לעדות של האנשים למאורעות ההיסטוריים, אבל אני חושב שצורה זאת פוגעת בו. היא לא מאפשרת לו לפתח כראוי את הדמויות ו"תגובות האדם ברחוב" מיותרות לגמרי. את הדיון שאפשר היה לפתח לרמה הרגשית זה מגביל להצהרות של בעלי דעות (חברי קונגרס, היסטוריונים וכו') בפורומים שונים, ובניית הדמות המשמעותית ביותר, הפיזיקאית, מקוטעת ולא יוצרת דמות לכידה ומלאה. רוב הדיונים בסיפור – על הנצחה והכחשה, על היסטוריה אישית לעומת היסטוריה שכתובה ממסמכים, על קיום אמת היסטורית אחת לעומת נראטיבים היסטוריים שונים – מתקיימים היום בצורה הרבה יותר מעניינת בלי שום הזדקקות למסע בזמן. את הדיון האחד שנובע מהאלמנט המד"בי בסיפור ליו מביא במובלע ובלי להיכנס אליו באמת. אפשר היה לשלוף את המדע הבדיוני מהסיפור הזה, ועדיין רובו ככולו היה עומד בלי שום בעיה. הכתיבה סבירה, אבל אין בה משהו מיוחד. אם אתם רוצים לקרוא סיפור טוב שעושה שימוש בנושא זה, אבל מתייחס ברצינות לדרך שבה צפייה בעבר יכולה להשפיע על ההווה, קראו את "העבר המת" של אסימוב.
מילת אזהרה למי שמתכונן לקרוא אותה – היא כוללת תיאורים מפורשים של עינויים ואונס. לא רבים, אבל הם שם.
הקישור הוא לקובץ PDF.
אין ספק ש"בשקט ובמהירות רבה" של ואלנטה היא הנובלה הטובה ביותר מבין המועמדות. מבחינה ספרותית ומההבט של הדמויות היא העשירה והמורכבת ביותר. הקריאה שלה לא פשוטה, אבל היא שווה את זה. "ינשוף הקרח" של גילמן גם היא טובה, והעלילה שלה לינארית יותר מה שמקל על הקריאה שלה. מתוך המבחר הקיים היא תהיה זוכה ראויה. "נשק אותי פעמיים" קוואל היא נובלה חמודה שעושה שימוש טוב באלמנט המד"בי ויכולה להיות בחירה פופלרית.
הנובלה של ליו מפוספסת. הוא לא מנצל את האלמנט המד"בי של מסע בזמן כמו שצריך והאובססיה שהוא חולק עם הגיבור שלו למעשיה של יחידה 731 מובילה אותו לעתים לפורנו-זוועה (פשוטו כמשמעו בנקודה אחת של תיאור אונס) שהוא מיותר למדי. הנובלה של גרנט סתמית, וזו של ג'ונסון פשוט גרועה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הנה קיטור שהולך לחזור כנראה בכל הפוסטים האלה. אני מבין למה יש מי שלא רוצים לפרסם את היצירות בחינם ברשת (אסימוב'ס והמגזין לפנטסיה ולמדע בדיוני נוהגים כך בעקביות, לפחות בנובלות) אם כי אני חושב שהם טועים. אבל בימינו אלה, איזו הצדקה שבעולם יש לפרסם אותם בפורמט PDF? לפחות פורמט טקסטואלי עובר בצורה טובה לפורמטים דיגיטליים נוחים לקריאה ברידרים.
