קצת על כתיבה של תרבויות לא מוכרות
כחלק מההכנות שלי להרצאה באייקון התחלתי לקרוא עוד ועוד סיפורים של
אלייט דה-בודארד, שהיא אחת מהכותבות הצעירות הטובות ביותר לטעמי. (למעשה, אני מנצל
את ההרצאה כתירוץ לקרוא אותה בלי רגשי אשמה.) דה-בודארד היא חצי אמריקאית וחצי
וייטנאמית במוצאה, היא גרה ועובדת בפריז, וכותבת באנגלית. הקשר לאייקון ולהרצאה
הוא העובדה שדה-בודארד כותבת מדע בדיוני בעולם שבו האימפריה של האצטקים שרדה
והתרבות של מרכז אמריקה היא אחת התרבויות השולטות בעולם, נושא שאגע בו מעט. מאפיין
זה נדיר למדי במדע הבדיוני ובפנטסיה, שהם עדיין ז'אנרים שמושרשים ברובם בתרבות
המערבית האירופית.
אבל מה שמייחד עוד יותר את הכתיבה של דה-בודארד היא הטיפול שלה בתרבות
הזו. באחד העולמות שדה-בודארד יוצרת שתי האימפריות הגדולות ששולטות בעולם (כולל
ברובה של יבשת אמריקה הצפונית) הן הסינית והמקסיקנית. לכאורה, זה מזכיר מאוד את
"תשעת בני הדרקון" של רוברסון, אבל ההבדלים עצומים. רוברסון משתמש
במאפיינים השערורייתיים ביותר של התרבות של מרכז אמריקה כתפאורה וככלי לזעזע את
הקוראים. דה-בודארד מתארת תרבות שלמה ועשירה שמתבססת על המאפיינים האלה.
אולי הדוגמה הטובה והבולטת ביותר לכך היא היחס לתרבות הקרבנות של
האצטקים. בשלב מסוים רוברסון מתאר חללית ורומז בבירור שנחוץ קרבן (אולי קרבן אדם) כדי
שהיא תמריא ותתפקד (עמ' 85). אם חושבים לרגע על המשמעויות של התיאור שלו, זה מתגלה
כתיאור זרוע כשלים לוגיים מטופשים. דה-בודארד לעומתו מתארת בעקביות בסיפורים שלה טקסים
מפורטים ומתוחקרים (כך לפחות הם נראים על פניהם), שיש בהם היגיון פנימי.
ההיגיון הפנימי הזה נמשך גם לתחום ה"שערורייתי" של קרבנות
אדם. היא לא הופכת אותם לכלי לזעזע באמצעותו את הקורא, אלא מנסה למצוא להם מקום
הגיוני ומעניין בחברה שהיא יוצרת. הסיפור "לב נגוע" (Blighted Heart) הוא דוגמה מצוינת לכך. דה-בודארד מקדישה
המון מחשבה לשאלה איך ייערכו טקסים קרבן אדם בעולם שבו ערכים משתנים, שבו הריגת
בתולות כדי להביא גשם אולי אינה מחיר מקובל עוד. יתר על כן, עיקרו של הסיפור עוסק
בתוצאות של טקסים כאלה, במישור האישי ובמישור הכללי. היא מצליחה להפוך סיפור
שמתחיל בעקירת לבה של בתולה לסיפור על אמהות, ולא אומר יותר מזה מחשש ספוילרים.
דה-בודארד פרסמה לפני ימים אחדים רשומה מעניינת על ניכוס תרבותי ועל עצלות התחקיר של סופרים שכותבים בתרבות זרה להם. בעיקרון היא אומרת את הדברים
הבאים: סופרים מערביים לא טורחים לערוך תחקיר כשהם כותבים על תרבויות לא מערביות,
וכותבים שטויות על פי מה שהם חושבים שהתרבות צריכה להיות (קראו גם את התגובות
לרשומה). האמת המרה היא שפעמים רבות הטיפול של כותבים מערביים בתרבויות זרות הוא
שטחי ונקודתי. רוברסון הוא לא היחיד שלוקח נגיעות סנסציוניות והופך אותן לציר
התיאור שלו.
אחד הסופרים המערביים שהתעסקו הכי הרבה בתרבויות זרות, בעיקר
במתולוגיות זרות, היה זילאזני, הוא כתב שורה שלמה של ספרים שעסקו בתרבויות כאלה. לא
במקרה הטוב ביותר שבהם הוא "אדון האור". אחת הסיבות ש"אדון
האור" כה מוצלח הוא שהספר בונה חברה שלמה סביב האלוהויות ההינדיות, ולא מסתפק
באזכור השמות והכוחות ה"מאגניבים" שלהן. זה מאפשר לזילאזני לעסוק
בנושאים של הגבול בין אלוהות לאנושיות, בטבעה של האלוהות ובטבעה של הדת בצורה
מעמיקה ומעניינת. יתר על כן, מכיוון שהוא בונה תרבות חדשה ולא מנסה לכתוב בתרבות
קיימת, אי-הדיוקים שקיימים בספר מפריעים פחות.
זוהי אחת מהנקודות החזקות של הכתיבה של דה-בודארד – בניית תרבות שלמה
שמתבססת על תרבויות זרות, אך לא משועבדת להן. הסיפור "כלת הסו'יא
האבודה" (חלק ממקראת הסיפורים לדוגמה שלה), הוא דוגמה מצוינת לכך. זהו סיפור
בלש נואר שגיבורו הוא בלש פרטי שברח מארצות הברית, וחי בחלק של אמריקה הנשלט על
ידי הסינים. הוא מנסה לגלות את עקבותיה של נערה סינית שברחה ערב חתונתה ל"מקסיקה"
(השם שבו האצטקים קראו לעצמם ולאימפריה שלהם). וזהו סיפור נהדר ביצירת העולם שלו,
העשיר להפליא. דוגמה בעברית לאותו עולם אפשר למצוא ב"בונת הספינות" שלה,
שלוקח את הבסיס התרבותי המתוחקר היטב לחלל.
נו, זאת בדיוק הסיבה שבגללה כותבים מדע בדיוני. במקום לעשות תחקיר על תאילנד ולהכיר לעומק את התרבות והשפה והמנהגים. ממציאים כוכב לכת בשם 'פאילנד' שיש בו יצורים נמוכים, שחומים ומלוכסני עיניים ואז אף אחד לא יכול לתפוס אותך בטעות.
השבמחקאוקיי, השתכנעתי. אין סיכוי בעולם שאפסיד את ההרצאה שלך באייקון.
השבמחקתודה :-)
מחקאני מקווה לא לאכזב.