הסיפורים המועמדים לפרס הוגו

הצרעות הקרטוגרפיות והדבורים האנארכיסטיות / אי' לילי יו

הרעיון מגניב – במקרה מתגלה לתושבי עיירה סיניות שעל הנייר שממנו עשויים קני הצרעות בעיירה מצוירות מפות ממוזערות של האזור הסמוך. התושבים והממשלה ממהרים לנצל את התכונה המיוחדת של הצרעות, ובתוך כך משמידים את רובן. קן צרעות אחד נמלט במורד הנהר ומקים מושבה חדשה באזור שבו יש כוורת דבורים. המפגש יוביל לכל מיני דברים.

הבעיה היא שהסיפור לחלוטין לא מפותח. גמרתי אותו בתחושה שבטח חסרים לי כמה עמודים, כי ליו לא בונה מספיק על הבסיס שהיא יצרה ודי גומרת את הסיפור באמצע. זה חבל, כי היא כותבת ממש לא רע ומצליחה ליצור דמויות אנושיות מהצרעות והדבורים שלה.

“The Cartographer Wasps and the Anarchist Bees” by E. Lily Yu (Clarkesworld April 2011)

 ביבר הנייר / קן ליו

לליו יש גם נובלה מועמדת השנה, שלא ממש אהבתי. הסיפור הזה יותר טוב. הוא מסופר בגוף ראשון מפיו של בחור צעיר המתאר את ילדותו ונערותו. אמו הייתה סינית, כלה למכירה שנקנתה על ידי אביו. היא הייתה מכינה לבנה חיות מאוריגמי, שבהן היא הייתה מפיחה רוח חיים.

זהו סיפור של התבגרות וזרות וניסיון להשתלב, והוא כתוב היטב. ליו עושה כאן שימוש טוב באלמנט הספקולטיבי כדי לחדד את הזרות ואת הדילמה של הגיבור. בניגוד לנובלה שלו, הוא יוצר כאן דמויות הרבה יותר משכנעות שהרבה יותר קל להתחבר אליהן ולהזדהות אתן.

אני אישית הייתי מקצר מעט את הסוף שיש בו מטיפנות (אם כי הרבה פחות מטיפנות מבנובלה) ושקיעה במלודרמה.

הקישור הוא לקובץ PDF.

“The Paper Menagerie” by Ken Liu (The Magazine of Fantasy & Science Fiction March/April 2011)

מלחמת הצללים של דרקוני הלילה: ספר ראשון: העיר המתה: פרולוג / גון סקאלזי

הסיפור הזה אמור להיות פרולוג לטרילוגיית פנטסיה חדשה של סקאלזי. ככזה, יש לו הצדקה. כסיפור, לא ממש. הוא לא הולך לשום מקום ונגמר לפני תחילת האקשן (כצפוי מפרולוג).

אם לשפוט על פי הפרולוג, סקאלזי מנסה לכתוב א-לה-פראצ'ט בסדרה הזו. מעין שורת התחכמויות על נושאים של פנטסיה. לדוגמה – הוא פותח בשלוש פסקאות של תיאורים של הלילה שבו נפתח הסיפור שמסתכמות במשפט "כלומר: היה זה לילה קודר וסוער". והפסקאות האלה כוללות השוואות בסגנון פראצ'ט של האפלה והסערה לאפלות וסערות אחרות. פראצקט עשה את זה יותר טוב.

אם סקאלזי לא היה חתום על הסיפור, אני מטיל ספק רציני בכך שהוא היה מועמד. יש סיכוי שהשם הזה אפילו יזכה אותו בפרס, וחבל. זה לא סיפור, זה פרולוג. זה לא סיפור, זו התחכמות (לא מקורית).

“Shadow War of the Night Dragons: Book One: The Dead City: Prologue” by John Scalzi (Tor.com)

תנועה / ננסי פולדה

המספרת היא נערה הסובלת ממה שהוא לא לא בדיוק אוטיזם. זה נקרא "אוטיזם זמנני" כי תפיסת הזמן שלה שונה, וזה מקשה עליה לתקשר עם הסביבה. בתחילת הסיפור (וגם בסופו) היא עומדת בפני האפשרות לעבור טיפול כלשהו שיתקן את הליקוי, אבל המחיר יהיה יכולת הריקוד המופלאה שלה.

פולדה לא באמת מנצלת את הסיפור כדי לבחון את הדילמה שהיא יוצרת. בגלל נקודת המבט שהיא בחרה (בגוף ראשון של הגיבורה) אנחנו לא זוכים לדיון אמתי בבעיה שהיא מעלה. היא מנסה במקום זה לתאר את העולם כפי שהוא נחווה על ידי מי שסובלים מהפרעה כזו, ולעניות דעתי זה נעשה בהצלחה מוגבלת. הסיפור רצוף תיאורים והתפיטויות על הזמן של זכוכית והרים, שהופכים משמימים ומיותרים די מהר כי הנקודה הובנה. הגיבורה מגיעה לבסוף לתשובה לשאלה אם היא רוצה לעבור את הטיפול או לא, אבל כמובן מתקשה לומר להוריה מהי תשובה זו. החלק היחיד בסיפור שהיה קצת חריג היה התיאור של הסבים שלה צופים באחיה שמשתמש באיזו טכנולוגיית תקשורת מוח-למוח מרחיבת תודעה עם אחרים (אל תיכנסו לזה) ומקוננים איך כשהם היו ילדים כולם היו נאספים מסביב לקונסולת משחקים אחת, ולא מתבודדים איש בעולמו הפרטי. האנחתא הקומית הזו חביבה.

הקישור הוא לקובץ PDF.

“Movement” by Nancy Fulda (Asimov’s March 2011)

השיבה הביתה / מייק רזניק

לעתים נראה שרזניק מתמחה בסיפורי אהבה נוגים שמה שמשתנה בהם הוא הרקע הספקולטיבי. הסיפור בקצרה – בן שעזב את הבית ונסע למרחקים חוזר הביתה לבקר את אביו שכועס עליו וניתק עמו קשר ואת אמו שחולה באלצהיימר ומאבדת קשר למציאות. הטוויסט הספקולטיבי – הבן נסע לקצה השני של הגלקסיה ועבר שינוי מקיף שהפך אותו לחייזר כדי לחיות באותו כוכב רחוק. אני מניח לכם לנחש את מהלך הסיפור, ומשער שתוכלו לנחש אותו ללא בעיה אם ראיתם סרט אמריקאי או שניים.

רזניק הוא כותב מיומן והוא יוצר דמויות טובות, אבל כשאני קורא אותו אני מתחיל לקבל את ההרגשה שאני קורא שוב ושוב את אותו סיפור.

הקישור הוא לקובץ PDF.

“The Homecoming” by Mike Resnick (Asimov’s April/May 2011)

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

באחת ההקדמות באוספי זוכי הוגו שלו, אסימוב מקונן על המעבר ממדע בדיוני "קשה" למדע בדיוני "רך". המדע הבדיוני של המועמדים כאן הוא רך שברכים, הדגש בכל הסיפורים (חוץ מזה של סקאלזי, שהוא פרודיה במהותו) הוא על רגש. הבעיה היא שברוב המקרים הרגש הזה לא מגובה מספיק בסיפור ובעלילה.

דבר מה אחר שחוזר בסיפורים הוא ניסיון לכתוב את הזר והמוזר, דבר שהוא תמיד בעייתי. כל ניסיון לכתוב משהו לא אנושי, או אפילו לא סטנדרטי, עומד בפני המכשול הבסיסי של היכולת לכתוב את זה. לא במקרה יו מייחסת לצרעות ולדבורים שלה תכונות, יכולות ואפילו אידאולוגיות פוליטיות אנושיות – זה לא באמת סיפור על צרעות, זו אלגוריה גסה למדי. לא במקרה פולדה שוקעת בתיאורים והתפייטויות על הזמן של זכוכית וסלעים, ובורחת מתיאור הגיבורה שלה והדילמה שבפניה היא עומדת – קשה מאוד לכתוב מישהו שתפיסת הזמן שלו שונה באופן מהותי משלנו. ולא במקרה הסיפור של ליו הוא הטוב ביותר במבחר לא מרשים במיוחד זה – הוא כותב סיפור אנושי מאוד שהאלמנט הספקולטיבי משמש להעצים את האנושיות שלו.

סקירת הנובלטות המועמדות להוגו

שישה חודשים ושלושה ימים / צ'רלי ג'יין אנדרס

"לאיש שיכול לראות את העתיד יש דייט עם האישה שיכולה לראות עתידים אפשריים רבים."

זו שורת הפתיחה של הנובלטה הזו של אנדרס, שעוסקת בנושא שעסקו בו בספרות ובדת מאז ומעולם – גזרה קדומה מול רצון חופשי. שם הסיפור הוא פרק הזמן של מערכת היחסים בין ג'ודי ודאג, גיבורי הסיפור, שבזכות יכולם לראותא ת העתיד שניהם נכנסים אליה בידיעה בדיוק מתי ואיך תיגמר.

מכל הנובלטות שקראתי, "שישה חודשים ושלושה ימים" עושה את השימוש הטוב ביותר באלמנט הספקולטיבי, ומעמתת את גיבוריה עם היכולות המיוחדות שלהם והדרך שבה הן משפיעות על חייהם. אנדרס בונה היטב את הדמויות שלה, והשאלות שהם מתחבטים בהן – האם להיכנס ביודעין למערכת יחסים שנדונה לכישלון? האם הם יכולים לשנות את העתיד (או העתידים) שהם רואים? האם יש להם רצון חופשי? – קצת חסרות משמעות מעבר להיותן מניע לסיפור. סופו של הסיפור הרי יכול להיות אחד משניים – הליכה בדרך שהם ראו מראש, או בריחה מהדרך הזו, שינוי הגורל, ואין לכך באמת חשיבות במסגרת הסיפור כפי שהוא נתון. כמו אצל המלט (המתחבט באותה שאלה בדיוק במונולוג המפורסם שלו), הדגש הוא על הדרך שבה מתמודדים הגיבורים עם הדילמה הזו, וההתמודדות הזו, הדמויות האלה, כתובים היטב. נהניתי לקרוא את הנובלטה הזו.

 “Six Months,Three Days” by Charlie Jane Anders (Tor.com)

שדות הזהב / רייצ'ל סבירסקי

לא אהבתי במיוחד את הדברים של סבירסקי שקראתי בעבר, והנובלטה הזו לא יוצאת דופן. הסיפור מתחיל במותו של דניס, גיבור הנובלטה, שמגיע לעולם שלאחר המוות לקבלת פנים שנראית כמו נשף סיום התיכון שלו, רק שבניגוד לאותו נשף קבלת הפנים היא מסיבה טובה. הוא פוגש שם מתים שהכיר בחייו, ואנשים מפורסמים שמתו ומתנהגים כמו הסטראוטיפים של עצמם.

סבירסקי מאמצת כאן בחום את ההנחה הפסיכולוגיסטית האמריקאית כל כך שאם רק נדבר על הדברים, הכול יבוא על פתרונו בשלום. משמעות הדבר היא שהנובלטה מורכבת משורה של שיחות של דניס עם אנשים מעברו, פלאשבקים לחייו, ורשימות של הדברים שהוא רצה לעשות לפני גיל 35 (הגיל שבו הוא מת) ולא הספיק. כן, גבירותיי ורבותיי קהל נכבד, המוות הוא סשן הפסיכולוגיה האולטימטיבי. הכתיבה סבירה, הסיפור מיותר למדי.

“Fields of Gold” by Rachel Swirsky (Eclipse Four)

פרשנות קופנהגן / פול קורנל

זהו הסיפור השלישי של קורנל שגיבורו הוא הסוכן החשאי ג'ונתן המילטון. המילטון פועל בעולם של היסטוריה אלטרנטיבית בעלת ניחוח של סטימפאנק. הניחוח הזה נובע בעיקר משניה דברים, המבנה המדיני של אירופה הוא עדיין מלוכני ברובו ומזכיר את אירופה שלפני 1914, והשימוש של קורנל במונחים כמו "כרכרות" למה שאנחנו היינו מכנים מכוניות ומטוסים (ואפילו חלליות) או "רקמה" (embroidery) למה שהיה מכונה "רשת" או "מטריקס" בלשון הסטנדרטית של המדע הבדיוני. בנוסף לכך יש בעולם של קורנל כל מיני טריקים נחמדים כמו עיוותי מרחב שאפשר לפתוח כרצונם של אנשים (אם ניחנת בטכנולוגיה המתאימה).

הסיפור עצמו סביר, אבל לא יוצא דופן. זהו סיפור הרפתקאות וריגול שגרתי למדי, כשהפעם קורנל החליט להעניק לדמות שלו קצת היסטוריה, ואולי אפילו עומק, תלוי איך רוצים להתייחס לגילויים הביוגרפיים בסיפור. אהבתי יותר את הנובלה של קורנל שהייתה מועמדת להוגו בשנה שעברה, שהייתה יותר קלילה ולקחה את עצמה פחות ברצינות. העיקר בסיפורים של קורנל הוא העולם הנחמד שהוא בונה והאקשן, וזה נעשה לא רע כאן, אבל נראה שעיצוב דמויות הוא לא הצד החזק שלו, וכאשר הוא מנסה להעמיק את הדמויות שלו על חשבון מרכיבים אלה, הסיפורים סובלים.

אה, כן, קורנל מכניס פה משחק חביב למדי על תולדות הפיזיקה (כפי שנרמז גם בשם הנובלטה).

הקישור הוא לקובץ PDF.

“The Copenhagen Interpretation” by Paul Cornell (Asimov’s July 2011)

מה שגילינו / ג'ף ראיין

עוד אחד מסיפורי העתיד הקרוב שהוא כמעט כבר כאן אם לא עבר.

הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של בחור ניגרי מהעיר מאקורדי (בירת אחת המדינות בניגריה) בבוקר של יום חתונתו. הוא חושש להתחתן מכיוון שהוא חוקר העוסק בגנטיקה וגילה במחקריו שחשיפת עכברים ללחץ גורמת להשפעה זו אחרת על הזרע שהם מפיקים. ההתנהגות שלהם בתגובה ללחץ (אלימות וכו') עוברת כך בירושה לבניהם. כפי שאפשר לנחש, העבר שלו אינו סוגה בשושנים והוא מתחיל לספר לנו אותו.

בעיקרון, זה סיפור מסוג שאני ממש לא אוהב – סאגה משפחתית המתפרשת על פני שלושה (ארבעה?) דורות. את האלמנט הספקולטיבי מספק המחקר של הגיבור, שמגלה שכאשר הוא מנסה לחזור על התוצאות שלו הוא לא מצליח. זה מוביל לתגלית מדעית מרעישה שצפייה בתוצאות ניסויים משנה אותם והופכת את החזרה עליהם לבלתי אפשרית (אבל אל דאגה, יש דפוס ברור בדעיכה של יכולת הסקת המסקנות המדעיות ויום אחד גם מסקנה מחקרית זו תישחק ואפשר יהיה לחזור לערוך ניסויים). ההקבלה לסאגה המשפחתית די ברורה. הבעיה היא שהחיבור של שני החלקים, הסאגה המשפחתית והמחקר, לא משכנע. אפשר היה להוציא את המחקר מהסיפור, ושום דבר לא היה נגרע ממנו.

הכתיבה סבירה, אבל כאמור אני לא אוהב סאגות משפחתיות של שמונה-עשר דורות של סבל ומזל רע ואני חושב שהאלמנט הספקולטיבי כאן קלוש וכפוי על העלילה.

“What We Found” by Geoff Ryman (The Magazine of Fantasy & Science Fiction March/April 2011)

קרן אור / בראד ר' טורגרסן

“Ray of Light” by Brad R. Torgersen (Analog December 2011)

לא הצלחתי להשיג את הנובלטה הזו.

אלא אם כן הנובלטה של טורגרסן היא יצירת מופת, שלל הנובלטות השנה לא מרשים במיוחד. הדגש על הרגש מאוד בולט כאן, ופעמים רבות הוא מטביע את האלמנט הספקולטיבי. אפילו הנובלטה של קורנל נוטה לצד הרגש באופן בולט יותר מהסיפורים האחרים באותו עולם. אישית, כנראה שהייתי מצביע לאנדרס.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

והנה הקיטור הקבוע שלי השנה, למה הדברים לא זמינים, או לא זמינים בפורמט סביר?

הנובלטות של ראיין וטורגסון לא זמינות ברשת. את הנובלטה של ראיין קיבלתי בהשאלה מחבר שמקבל את כתב העת. אנאלוג לא העלו לאתר שלהם את הנובלטה של טורגרסן במלואה. הם לא חושבים שזו יכולה להיות נקודת מכירה טובה? איסמוב'ס העלו את הנובלטה של קונרל בקובץ PDF. אני מניח שזה הקובץ שהוכן לדפוס, אבל בהתחשב בכך שכתב העת נמכר גם במהדורת קינדל, לפלא הוא לי למה בחרו להעלות אותו דווקא בפורמט זה.

סקירת הנובלות המועמדות להוגו

כמנהגי בשנים האחרונות, אני אנסה לסקור את היצירות הקצרות המועמדות להוגו. פוסט ראשון - הנובלות.

האיש שגישר על הערפל / קיג' ג'ונסון

לא גמרתי את הנובלה הזו. קראתי את ג'ונסון עד עכשיו רק כאשר היא הייתה מועמדת לפרסים, ולא אכפת לי לאיזה פרס היא תהיה מועמדת בעתיד, אני לא אקרא יותר שום דבר שלה. "פונים" ו-Spar (שהיו מועמדים לפרסים בשנתיים האחרונות) היו כתובים בגסות ולא מעניינים, אבל הם היו קצרים. "האיש" הוא כל אלה, אבל גם ארוך. הנה הסיפור בקצרה – אדריכל מגיע מעיר הבירה לבנות גשר שיקשר בין העיירות Nearside ו-Farside שיושבות על גדות נהר הערפל. (כן, גם תושבי "צד רחוק" קוראים לה כך. אל תשאלו למה.) ואז קורה משהו.

אין לי מושג מה הרקע של ג'ונסון, אבל היא כותבת כמו סטודנט צעיר לכתיבה יוצרת שגילה את הכלים הספרותיים לפני יומיים וחצי. כך למשל לגיבור יש שם משפחה "אמתי" אבל תושבי המקום נקראים על שם עיסוקיהם ("בנאי", "מעבורת", "פונדקית") כי הם רק דמויות משנה, אתם מבינים, שחקני משנה ברקע של הגיבור. האימפריה נקראת "אימפריה" (אפילו בלי יידוע) כי זה רק סיפור, אתם מבינים, משל שגו'נסון מספרת. את שמות העיירות כבר הזכרתי. נשברתי אחרי שלוש שנים בעלילה וכמה אלפי מילים שרובן תיאורים, חלקם הגדול תיאורים של נהר הערפל, כאשר סוף-סוף קרה משהו בעלילה. בנקודה זו במקום לספר איך המאורע הזה השפיע על הגיבור ויחסיו עם אנשי העיירה, ג'ונסון דחפה פלאשבק לימי לימודיו שבו מורתו הזהירה אותו שבפרויקט ארוך שבו הוא יבוא כזר למקום כלשהו ויתפתחו יחסים בינו לבין אנשי אותו מקום, עלול לקרות משהו שישפיע על היחסים האלה. די, ברצינות. לא קורא אותה יותר.

הקישור הוא למסמך word.

“The Man Who Bridged the Mist” by Kij Johnson (Asimov’s September/October 2011)

ינשוף הקרח / קרוליין איב גילמן

"ינשוף הקרח" הוא סיפור התבגרות. הגיבורה שלו היא נערה בגיל העשרה שגרה בעיר "תהילת האל". ת'ורן (קוץ) שייכת ל-Wasters, האנשים שחיים ב-Waste בשולי הערים של עשרים העולמות. היא ואמה עוברות מעולם לעולם, משכונת "שממה" אחת לאחרת. כאשר הקנאים הדתיים של תהילת האל שורפים את בית הספר שלה, ת'ורן מוצאת לעצמה מורה, אדם שת'ורן שפגשה בפארק. המפגשה הזה מניע את סיפור ההתבגרות האישי שלה, כשברקע יש סיפור של טיהור אתני שבוצע באחד העולמות 141 שנה קודם לכן.

ינשוף הקרח היא נובלה טובה. הדמויות שלה כתובות היטב ומערכות היחסים ביניהן כתובות היטב, הן משכנעות ולא מאולצות. העולם שגילמן יוצרת עשיר, מלא ומעניין, והיא מצליחה ליצור אותו בלי להציף את הקורא במידע. גם העלילה טובה, זורמת היטב ומצליחה להפתיע במקומות הנכונים (אם כי זו אינה נובלה שמנסה להיות סיפור פואנטה). גילמן עושה שימוש טוב באלמנטים המד"ביים של סיפורה, ריבוי העולמות והמסע מעולם לעולם שנעשה במהירות האור בעוד בעולמות הזמן עובר כרגיל. הביקורת העיקרית שלי נוגעת לינשוף הקרח, הציפור שמופיעה בסיפור ומעניקה לו את שמו. השימוש הסמלי של גילמן בינשוף הקרח קצת בוטה מדי לטעמי, אבל אני באמת נטפל כאן לקטנות.

“The Ice Owl” by Carolyn Ives Gilman (The Magazine of Fantasy & Science Fiction November/December 2011)

ספירה לאחור / מירה גרנט

הנובלה הזו היא מבוא לטרילוגיית Newsflesh (זו אינה טעות כתיב) של גרנט. הטרילוגיה עצמה מתרחשת בעולם שלאחר אפוקליפסת זומבים, וחלק מהביקורות שקראתי עליה היו משתפכות. הנובלה הזו מתארת את יצירת הווירוס שיצר את הזומבים. היא כתובה מנקודות מבט אחדות, ומתכנסת לקראת התפרצות המגפה.

זה בערך מה שאפשר להגיד על הנובלה הזו. הסדרה אולי נהדרת, הנובלה הזו מיותרת. אני מתכוון בכך לפן העלילתי שלה, מכיוון שאין לה באמת הצדקה בפני עצמה וככל הנראה הסדרה עומדת היטב בלעדיה. הדמויות סבירות, אבל לא הרבה יותר מזה. למרות ריבוי נקודות המבט אין שום ניסיון ליצור פוליפוניה אמתית בכתיבה. מכיוון שהסוף ידוע, גם אלמנט המתח נעדר. הכתיבה סבירה, אבל אין בה משהו יוצא דופן. יש לי הרגשה שהמועמדות הזו נובעת יותר מההערכה וההצלחה של הטרילוגיה מאשר מהאיכות של הנובלה עצמה.

שימו לב – הנובלה אינה זמינה ברשת בחינם באופן חוקי. הקישור הוא לאמאזון.

"Countdown" by Mira Grant (Orbit)

בשקט ובמהירות רבה / קתרין מ' ואלנטה

זוהי הנובלה המורכבת והמעניינת ביותר מבין המועמדות. הסיפור כתוב מנקודת מבטה של בינה מלאכותית המתקיימת בעולם הפנימי של בני משפחה, ועוברת מבן משפחה אחד לבא אחריו לאורך הדורות. הסיפור מתרחש כאשר היא נמצאת אצל בת הדור החמישי, ומספר במקביל את המאורעות העדכניים ואת ההיסטוריה שהובילה אליהם. כל ניסיון לתאר את העלילה של הנובלה המורכבת הזאת יעשה לה עוול, בין השאר מכיוון שהמוקד שלה הוא לא בעלילה אלא במערכות היחסים המורכבות והמתפתחות. הבעיה העיקרית של הנובלה הזו היא שהיא מתחילה "להיגרר" אי-שם אחרי האמצע שלה, אבל זה נפתר כאשר העלילה ובניית העולם החיצוני מאיצות מעט.

אם השימוש של ג'ונסון באמצעים ספרותיים גס ומגושם, היא מוזמנת ללמוד שיעור מואלנטה. ואלנטה משלבת התייחסויות ומחוות למיתוסים וסיפורי עם שמעשירים את הנובלה שלה ומעניקים לאותם סיפורים משמעויות חדשות. היא מחלקת את הנובלה לשמונה עשר תת-פרקים, אבל מצליחה להצדיק את החלוקה הזו ולקשור את הקצוות יחד לקראת הסוף. היא יוצרת דמויות אמינות ומלאות, גם כאשר הן דמויות משנה. ואלנטה גם עושה עבודה נהדרת ביצירת עולם מנקודת המבט המוגבלת מאוד של הבינה המלאכותית, ומספקת הצצה מסקנרת להתמודדות של בני אדם עם עולם שבו קיימות בינות מלאכותיות. זה עשוי בצורה מוצלחת במיוחד, כי ואלנטה מניחה לקורא להשלים לבדו הרבה מתוך המעט שהיא מספרת.

הקישור הוא לחלק הראשון מתוך שלושת חלקי הסיפור. עקבו אחרי הקישורים בסוף החלק לחלקים האחרים. יש גם גרסת אודיו.

"Silentlyand Very Fast" by Catherynne M. Valente (WSFA)

נשק אותי פעמיים / מרי רובינט קוואל

אם הייתי מתבקש לסכם את הנובלה הזו במילה אחת המילה הזו הייתה "חמודה". "נשק אותי פעמיים" הוא סיפור בלש משטרה קלאסי – הגיבור והשותף שלו יוצאים לפענח פשע, שמתגלה כקשור לפשע אחר והפתרון בא מכיוון לא צפוי. הגיבור במקרה זה הוא בלש צעיר וזוטר למדי, והשותפה שלו היא הבינה המלאכותית המשטרתית שלובשת את דמותה ואישיותה של מיי ווסט.

קוואל מציירת בצורה מצוינת את העולם שבו בינות מלאכותיות פועלות לצד אנשים, ויותר מכול את מערכת היחסים שנוצרת בין סקוט (הגיבור) לבין מֶטַה/מיי ווסט שמתפתחת יפה במהלך הנובלה. אני לא אכנס לפרטי הפשע כאן, גם מחשש ספויילרים וגם מכיוון שטבעו לא ממש חשוב, אבל התעלומה בהחלט סבירה והפתרון שלה, כפי שראוי לסיפור בלשי טוב, גם מפתיע וגם מושרש היטב בעולם שקוואל יצרה.

“Kiss Me Twice” by Mary Robinette Kowal (Asimov’s June 2011)

האיש ששם קץ להיסטוריה: סרט דוקומנטרי / קן ליו

היה יהיה זוג בעתיד הקרוב – הוא היסטוריון אמריקאי ממוצא סיני שהתמחה ביפן, היא פיזיקאית ניסויית אמריקאית ממוצא יפני. היא מצאה דרך לצפות בעבר. אבל אי-אפשר לצפות בעבר באמצעות מכשירים ולהקליט אותו, צריך בן אדם שיחווה אותו. וכל רגע בעבר אפשר לחוות רק פעם אחת. (אם הטכנובבל שמאחורי זה באמת מעניין אתכם, קראו את הסיפור, אבל זה בסך הכול תעלול ספרותי ליצור את המצב שליו רוצה.) להיסטוריון יש אובססיה למעשיה של "יחידה 731", יחידה יפנית שביצעה ניסויים ומעשי זוועה באסירים סיניים במהלך מלחמת העולם השנייה.

זהו סיפור מפוספס. אני מבין את הכתיבה שלו כתסריט לסרט דוקומנטרי, כהד לעדות של האנשים למאורעות ההיסטוריים, אבל אני חושב שצורה זאת פוגעת בו. היא לא מאפשרת לו לפתח כראוי את הדמויות ו"תגובות האדם ברחוב" מיותרות לגמרי. את הדיון שאפשר היה לפתח לרמה הרגשית זה מגביל להצהרות של בעלי דעות (חברי קונגרס, היסטוריונים וכו') בפורומים שונים, ובניית הדמות המשמעותית ביותר, הפיזיקאית, מקוטעת ולא יוצרת דמות לכידה ומלאה. רוב הדיונים בסיפור – על הנצחה והכחשה, על היסטוריה אישית לעומת היסטוריה שכתובה ממסמכים, על קיום אמת היסטורית אחת לעומת נראטיבים היסטוריים שונים – מתקיימים היום בצורה הרבה יותר מעניינת בלי שום הזדקקות למסע בזמן. את הדיון האחד שנובע מהאלמנט המד"בי בסיפור ליו מביא במובלע ובלי להיכנס אליו באמת. אפשר היה לשלוף את המדע הבדיוני מהסיפור הזה, ועדיין רובו ככולו היה עומד בלי שום בעיה. הכתיבה סבירה, אבל אין בה משהו מיוחד. אם אתם רוצים לקרוא סיפור טוב שעושה שימוש בנושא זה, אבל מתייחס ברצינות לדרך שבה צפייה בעבר יכולה להשפיע על ההווה, קראו את "העבר המת" של אסימוב.

מילת אזהרה למי שמתכונן לקרוא אותה – היא כוללת תיאורים מפורשים של עינויים ואונס. לא רבים, אבל הם שם.

הקישור הוא לקובץ PDF.

“The Man Who Ended History: A Documentary” by Ken Liu (Panverse 3)

אין ספק ש"בשקט ובמהירות רבה" של ואלנטה היא הנובלה הטובה ביותר מבין המועמדות. מבחינה ספרותית ומההבט של הדמויות היא העשירה והמורכבת ביותר. הקריאה שלה לא פשוטה, אבל היא שווה את זה. "ינשוף הקרח" של גילמן גם היא טובה, והעלילה שלה לינארית יותר מה שמקל על הקריאה שלה. מתוך המבחר הקיים היא תהיה זוכה ראויה. "נשק אותי פעמיים" קוואל היא נובלה חמודה שעושה שימוש טוב באלמנט המד"בי ויכולה להיות בחירה פופלרית.

הנובלה של ליו מפוספסת. הוא לא מנצל את האלמנט המד"בי של מסע בזמן כמו שצריך והאובססיה שהוא חולק עם הגיבור שלו למעשיה של יחידה 731 מובילה אותו לעתים לפורנו-זוועה (פשוטו כמשמעו בנקודה אחת של תיאור אונס) שהוא מיותר למדי. הנובלה של גרנט סתמית, וזו של ג'ונסון פשוט גרועה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הנה קיטור שהולך לחזור כנראה בכל הפוסטים האלה. אני מבין למה יש מי שלא רוצים לפרסם את היצירות בחינם ברשת (אסימוב'ס והמגזין לפנטסיה ולמדע בדיוני נוהגים כך בעקביות, לפחות בנובלות) אם כי אני חושב שהם טועים. אבל בימינו אלה, איזו הצדקה שבעולם יש לפרסם אותם בפורמט PDF? לפחות פורמט טקסטואלי עובר בצורה טובה לפורמטים דיגיטליים נוחים לקריאה ברידרים.

סיכום באפי

השלמתי לאחרונה צפייה בכל עונות באפי – מהחל ועד כלה. אני לא מתיימר לסכם כאן את הסדרה כולה, רק להציע הערות אחדות על הסדרה.

אוקיי, אני חייב להתחיל בזה. אנג'ל היא דמות עלובה (כל עוד הוא טוב) ובפרקים הראשונים כל מה שמפריד בינו ובין ערס מצוי היא חבילת מרלבורו מגולגלת בשרוול החולצה הקצרה.

הכומר

מעניין ששמו של כיילב לא עלה בדיון על נושא האל ב"באפי" בפוסט שכתבתי בנושא. אם כי כיילב הוא לא כומר, הוא מטיף, תפקיד הרבה פחות מוגדר מבחינה דתית. למרות הלבוש שלו, הוא לא חלק ממנגנון כנסייתי כלשהו ולכן קשה לראות אותו כגינוי למנגנון כזה. יש נקודה אחת שבה וידון מתקרב לגינוי לדת, כאשר כיילב מתייחס ל"רע הראשני" במילה "מושיעי" או "אדוני", תואר השמור בדרך כלל לישנו בנצרות, אבל שוב אין פה באמת התייחסות רצינית לתאולוגיה הנוצרית.

דרמה ומלודרמה

אחד הדברים שבהם וידון וצוות הכותבים שלו הצליחו להרשים אותי הוא ביצירת דרמה אנושית אמתית. זה לא פשוט, בעיקר בסדרות שבהן אלמנטים על-טבעיים. בדרך כלל בסדרות כאלה הדרמה שמורה לאותם גורמים על-טבעיים ולהתמודדות אתם ולא ליחסים הפשוטים בין בני האדם. אני אדרש שוב לדוגמה של "סופרנצ'ורל" שבה המתחים בין האחים מתמקדים הרבה פעמים בחוויות העל-טבעיות שעברו עליהם. יתר על כן – הם מצליחים הרבה פעמים לעשות את זה בלי לגלוש מהדרמה למלודרמה, עוד משימה לא פשוטה. פרקי הסיום של עונה 7 הם דוגמה טובה ליכולת זו.

יתר על כן, כשווידון מחליט לפגין במלוא עוצמתה את היכולת הדרמטית שלו, אין לו מתחרים. הפרק "הגופה" בעונה 5 (מותה של אמא של באפי) הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך. אם היו נפטרים מסיפור הערפד בפרק ההוא, הוא רק היה משתפר.

עם כל השבחים האלה, אני חייב לומר ששכחתי שכחתי לאיזה רמות שמאלץ וקיטש הסדרה מסוגלת להגיע. זה בולט בעיקר בעונות הראשונות והמינון הולך ויורד עם הזמן, אבל מפעם לפעם יש נפילות כאלה גם מאוחר יותר. השיחה בין באפי ודון בפרק האחרון של עונה 6 הוא נקודת שפל כזו. זה היה די מביך.

עונות רעות

זכרתי את עונות 4 ו-6 כעונות רעות שבהן משובצים פרקים טובים. אלה אכן עונות גרועות, אבל כמות הפרקים הטובים שמשובצים בהן הרבה יותר קטנה ממה שזכרתי.

בסך הכול, הסדרה הזו הוכיחה את עצמה. תשע שנים אחרי שהסתיימה ויותר מעשור אחרי שהתחילה, היא בהחלט הייתה שווה צפייה חוזרת.

חזרה לטולקין

זמן לא רב אחרי שפתחתי את הבלוג הזה, כתבתי רשומה קצרה על "הנפח מווטון רבא", יצירה של טולקין שחזרתי אליה שוב ושוב מפני שהרגשתי שיש בה משהו שאני מתקשה לפענח. היצירה יצאה מחדש במסגרת אסופה שנקראת "סיפורים מממלכת הסכנה", שפרסמתי ביקורת עליה באתר האגודה.

הצירוף של "הנפח" עם היצירות האחרות של טולקין שמתפרסמות שם, בעיקר Farmer Giles of Ham, עזר לי במידת מה לפענח את מה שמטריד אותי. יש ביצירות האלה אמירה מאוד מעניינת על היעלמות הקסם, היעלמות עולם הפיות, מעולם היום-יום. במידה מסוימת אולי אפשר להקביל את התהליך שמתואר ב"הנפח" למושג ה"צמצום" הקבלי שבו האלוהות פינתה את עצמה מן העולם כדי לפנות מקום למה שאינו אלוהות, כלומר לעולם שאנחנו מכירים. עולם הפיות ב"הנפח" הסתלק מעולם היום-יום ורק יחידי סגולה יכולים לחצות את הגבול אליו. יתר על כן, כאשר יצורי הפיות חוצים את הגבול אל עולם היום-יום הם מוותרים על כוחותיהם המיוחדים. מה שנותר בעולם היום-יום מעולם הפיות הוא היצירה, היכולת שהיא שיקוף, וראיציה במגבלות האנושיות, של היכולת האלוהית לברוא. "האיכר" שונה. שם נראה תהליך אחר, שהתוצאה שלו דומה. מה שאפשר לראות שם הוא גירוש יזום של היצורים הקסומים האחרונים (ענקים ודרקונים) מתוך עולם היום-יום ויצירת עולם "חילוני".

אני בשום פנים ואופן לא מומחה לטולקין, אבל זו הדרך שבה היצירות האלה מתפרשות לי.

שלוש הערות על אלגוריות

א.

שוחחתי פעם עם אישה שעבדתי אתה תקופה קצרה, והשיחה התגלגלה למדע בדיוני. היא אישה משכילה, רחבת אופקים, מרבה לקרוא, בעלת תואר שני במדע המדינה, וכך השיחה הגיעה ל"1984". כאשר אמרתי כלאחר יד שזהו ספר מדע בדיוני, היא אמרה שזה לא נכון. שאלתי אותה למה, והיא אמרה שהספר הוא "אלגוריה פוליטית" ולכן אינו מדע בדיוני. השיחה נקטעה, מסיבות חיצוניות, בנקודה זו.

מדע בדיוני משמעותי, כמובן, הוא תמיד אלגוריה. הוא תמיד מתייחס לחברה שבה הוא נכתב ולקוראים. מדע בדיוני טוב באמת נשאר רלוונטי גם מחוץ להקשר המידי שלו, מכיוון שהוא מתייחס לתכונות ומאפיינים אנושיים בסיסיים המתעלים מעל זמן ומקום. אני מניח שאין בכך חדש לרוב מי שקוראים את הבלוג הזה. והרי מאפיינים אלה של רלוונטיות ואוניברסליזם הם גם סימני ההיכר של ספרות גדולה (ואני נמנע כאן בכוונה מפולמוס "שייקספיר בג'ונגל"). לכן מפעם לפעם אני מוצא את עצמי תוהה שוב למה מי שלא קוראים מדע בדיוני לא מסוגלים לייחס לו את אותן התכונות הטובות שהם מייחסים לספרות בכלל.

ב.

לפני שבועות אחדים נכנסתי לחנות ספרים בשם "אדרבא" בירושלים (תיכנסו אליה, היא נהדרת) ובהמלצת המוכר קניתי ספר המכיל שתי נובלות. הוא כתוב לא רע, אבל משהו הפריע לי בזמן הקריאה. רק אחרי שסיימתי אותו הבנתי מה הפריע לי – אלה אלגוריות טהורות כמעט. הן כל כך מתמקדות בלהיות אלגוריות, שאין בהן כמעט סיפור משל עצמן. אלגוריות יכולות להיות חשובות ומעניינות, אבל שיעבוד הסיפור לאלגוריה הוא רעיון גרוע. אחד היתרונות שיכולים להיות למדע הבדיוני בכתיבת אלגוריות הוא הצורך לברוא עולם חדש. מיקום האלגוריה בעולם חדש או במצב חדש מאלץ את הסופר (יש לקוות) לחרוג מעבר לאלגוריה אל הסיפור עצמו. זה לא תמיד עובד, אבל זה יכול לעזור.

ג.

אינקרסרון, שקראתי לא מזמן, עושה את העבודה הזו היטב. כתבתי ביקורתמפורטת באתר האגודה, אבל אני רוצה להתעכב על זה כאן לרגע. פישר מצליחה לעשות משהו לא פשוט – האלגוריה שלה ברורה אך לא מאולצת. אחת הבעיות של "משחקי הרעב" (אם כי יש בו בעיות קשות יותר לטעמי) היא העובדה שהוא כל כך בוטה בהקבלות ובאמירות שלו. "אינקרסרון" לעומת זה מצליח להיות ברור בהקבלות שהוא עושה בלי לדחוף את המסרים לגרון הקוראים. הוא מניח להם לעשות את הקישורים ולהסיק את המסקנות.

לבאפי אין אלוהים

אני כרגע בראשית העונה הרביעית של "באפי" בסבב צפייה חוזרת, ומה שמשך את תשומת לבי הוא מקומו של האל, ובכלל של התאולוגיה, בעולם של באפי. אני כותב את הדברים הבאים בזהירות ובהסתייגות – אני רק בסוף העונה השלישית ואני לא זוכר בפירוט את העונות הבאות, ויכול להיות ששם הדברים שונים, אבל לא כך זה זכור לי.

אין לבאפי אלוהים. או אם לדייק, אין ב"באפיוורס" אזכור והתייחסות לאל היהודי-נוצרי. יש המון שימוש בסמלים ובמונחים נוצריים ובטקסיות הנוצרית, וליתר דיוק במאפיינים אלה של הנצרות הקתולית – צלבים, מים קדושים, לטינית וכן הלאה – אבל אין כמעט התייחסות למערכת האמונה היהודית-נוצרית. הניגוד הזה בולט במיוחד על רקע סדרות אחרות שעוסקות ביצורים שלא מעלמא הדין, ו"סופרנצ'ורל" המשודרת כיום היא דוגמה טובה לסדרות כאלה.

"סופרנצ'ורל" עמוסה לא רק באותם סממנים חיצוניים של הנצרות שנפוצים ב"באפי", אלא גם בתאולוגיה ובקוסמולוגיה של הנצרות, ולהלן אביא כמה דוגמאות להבדלים בין הסדרות. השדים ב"סופרנצ'ורל" הם יצירי גיהינום מובהקים, השוכנים בגופם של אנשים רגילים; השדים של באפי הם יצורים לא-אנושיים בחזותם (כמעט תמיד, הערפדים הם יוצא הדופן העיקרי) שלעתים קרובות מגיעים מממדים מיוחדים. האחים לבית וינצ'סטר מביאים את האפוקליפסה הנוצרית על כל מרכיביה – פרשים, אנטיכרייסט והכול; האפוקליפסות של באפי הן שונות, לא תמיד מוגדרות, ולעולם אינן מתאימות לתיאור של ההתגלות של יוחנן מפאתמוס בברית החדשה או לתיאורים המקראיים. בעולם של "סופרנצ'ורל" האל הבורא של היהדות והנצרות קיים, גם אם הוא נעדר, וצבא המלאכים בהחלט קיים ונוכח; ב"באפי" האל והמלאכים לא מוזכרים כלל למיטב זיכרוני.

בעוד שהגיהינום של "סופרנצ'ורל" אחד ויחיד, ברור ומוכר, אנחנו לא יודעים מהו הגיהינום שעל השער לו יושבת סאנידייל. בשום מקום לא נאמר שזהו הגיהינום הנוצרי. יתר על כן, כבר בעונה השנייה אנחנו נתקלים ב"ממד גיהינום" שאליו מאיים אקת'לה לשאוב את העולם. זהו אינו הגיהינום המוכר, ככל הנראה, והעובדה שהוא אינו מיודע מרמזת על קיומו של יותר מממד אחד כזה, יותר מגיהינום אחד. ב"אנג'ל" אנחנו מכירים לפחות עוד "ממד שדים" אחד כזה (פייליאה, שאליו עוברת פרד), ובשתי הסדרות יש רמזים לממדים אחרים כאלה.

כפי שאמרתי, האל הבורא ה"קלאסי" שאנחנו מכירים מהתאולוגיה המוכרת אינו מוזכר ב"באפי". מוזכרים בסדרה "כוחות גבוהים", אך אלה בפירוש מרובים (כלומר, אם הם אלים, העולם אינו מונותאיסטי) והם אינם מושווים לאל. אני אומר את הדברים הבאים בזהירות, כי אני כותב מזיכרון, אבל הישות האלוהית המובהקת ביותר הנוכחת בצורה משמעותית בשתי הסדרות היא גלורי/בן מעונה 5 של באפי. גלורי היא אלוהות, זה נאמר במפורש, אבל היא אלה מממד אחר שגורשה לארץ. יתר על כן, הטבע הכפול שלה מזכיר יותר אלוהויות דואליות שהנצרות הקאנונית דחתה. בכלל, נדמה שהתאולוגיה השדית בבאפי הרבה יותר מפותחת מזו הרגילה.

אה, ובאפי לעולם לא הולכת לכנסייה.

 צלב ממש כמו של באפי

ברור מדוע ה"פרפנליה" של הנצרות מצאה את דרכה לבאפי – הדמונולוגיה בעולם המערבי התפתחה במסגרת עולם כנסייתי. יהא אשר יהא מקורם של השדים (והמלאכים) בתרבות האירופית, הנצרות דאגה להכפיף אותם למושגי הכנסייה כי היא לא יכלה להרשות לעצמה כוחות על-טבעיים מחוץ למערכת הכנסייתית. פחות ברור מדוע התאולוגיה הנוצרית נוקתה בכזו קפדנות מ"באפי". יש לפחות שתי סיבות לכלול אותה – המונחים מאוד מוכרים, מה שהופך אותם ל"קצרנות" מוכרת לצופים, וארצות הברית היא מדינה נוצרית מאוד. הדתיות של ארצות הברית ניכרת לא רק באמונה באל, אלא גם באמונה בשטן ובכוחות החושך שמככבים ב"באפי". בסקר של גאלופ משנת 2001, אמצע התקופה שבה שודרה באפי, 70 אחוזים מהנשאלים טענו מאמינים בשטן.

למה לא להשתמש בכלים האלה אם כן? אני לא חושב שנתקלתי בתשובות ברורות בסדרה, אבל אפשר להעלות כמה השערות.

ראשית אני חייב לומר שזה לא מקרי. האלמנטים הדתיים כה בולטים בסדרה, שהשמטת התאולוגיה ממנה לא יכולה להיות מקרית. מצפייה בסדרה ברור שהיא מתוכננת ויש מאחוריה חשיבה רבה, ולא יכול להיות שמשהו כזה נשמט "במקרה". ברור מהכתיבה גם שווידון וצוות הכותבים שלו מכירים את הנצרות היטב (למשל, בפרק Beer Bad בעונה 4 למשל התייחסות ל"תאולוגיית ההשגחה" של תומס אקווינס), והם כותבים טובים מספיק כדי להבין איך התאולוגיה הנוצרית הייתה יכולה לשמש אותם בכתיבתם.

יכול להיות שהשמטת התאולוגיה הייתה ניסיון לא להסתבך יותר מדי עם ארצות הברית הדתית שהזכרתי קודם. אם כן, זה לא היה ניסיון מוצלח במיוחד. "מועצת הטלוויזיה של ההורים" דירגה את "באפי" במקום הראשון בין עשר התכניות הגרועות של עונת 2002-2001 ("גרועה" במובן של מסוכנת לנוער התמים הצופה בה, כמובן) וארגונים דתיים שונים הוקיעו אותה כמעודדת עבודת שטן ושאר ירקות. התגובה הזו הייתה צפויה גם ללא התייחסות ישירה לתאולוגיה הנוצרית. וידון הוכיח את עצמו כאדם שמודע היטב לרחשי הלב של ארצות הברית ויכול היה בקלות לצפות את זה, ולכן לא נראה לי סביר שזו התשובה.

אני גם לא חושב שזה היה "מרד חילוני" או התרסה מכוונת בפני הדת ומקומה בחברה האמריקאית. אם זה היה המניע, ההתייחסות לדת הייתה הרבה יותר משמעותית, הביקורת הייתה הרבה יותר גלויה. אחרי הכול, וידון הוא מי שלקח את הדימוי של "התיכון כגיהינום" והפך אותו לממשות, והוא לא נרתע מביקורת גלויה על תופעות שבחר להשתלח בהן. אם הוא היה רוצה למתוח ביקורת על הדת, הוא היה עושה זאת בצורה הרבה יותר ישירה. ומפעם לפעם הוא אכן משלח דקירות כאלה לעבר הדת. כאשר זאנדר אומר שכשהוא לבדו בחושך והוא מפחד הוא חושב "מה באפי הייתה עושה?" (עונה 4, פרק 1) זו התייחסות ברורה למוטו האוונגלי "מה ישו היה עושה?" שנפוץ בארצות הברית בשנות ה-90 של המאה הקודמת. ולא קשה למצוא דוגמאות אחרות.[1]

אני בכל זאת יכול להיזכר ברמז אחד הכלול בסדרה שאולי יכול לעזור לענות על השאלה. בפרק השלישי של העונה השנייה, לאחר הגעתו של ספייק לסאנידייל, הוא מחסל את "המשיח" הערפדי. "המשיח" הזה, אותו ילד ערפד שאמור להיות משרתו הראשי של "האדון", היא דמות מעורפלת למדי  שמעולם לא התברר מה תפקידה המדויק ומהם כוחותיה (הוא נראה לי כקו עלילה שנזנח על ידי הכותבים). הכוח שיש לו להשפיע על הערפדים נובע מהנבואה לגביו, ומהאמונה של הערפדים בו. כאשר ספייק כולא אותו בכלוב ומעלה אותו לאור השמש הוא אומר: "מעכשיו יהיו כאן קצת פחות גינוני טקס, וקצת יותר כיף."

לדעתי, סביר להניח שהעיקרון הזה הוא שהנחה את וידון בכתיבתו. לאימוץ של התאולוגיה הנוצרית, ולא רק של הסימבוליקה של הנצרות, נלווה משקל כבד כי אי-אפשר להתעלם ממנה.[2] יש צורך לפעול במסגרת הכללים שהיא מכתיבה, או למרוד בה ולהתייחס לכללים האלה בשבירתם. הוויתור על התאולוגיה הזו מאפשר לווידון לשחק עם מושגים כמו "שדים" ו"אפוקליפסה" באופן הרבה יותר חופשי, משהמושגים אינם כבולים עוד למקורות הנוצריים שלהם. אפילו הקוסמולוגיה של הבאפיוורס יכולה להשתחרר מתמונת העולם הנוצרית, ואנחנו יכולים למצוא "ממדי גיהינום" או "ממדי שדים" (שהזכרתי לעיל) שאין להם שום זכר בתמונת העולם הקאנונית של הנצרות.

ריבוי ההתייחסות לסמליות ולטקסיות הדתית ב"באפי" נוטה להסתיר את מיעוט ההתייחסות לתאולוגיה. אבל לדעתי היעדר זה אינו מקרי, הוא מודע ונבחר ככל הנראה ככלי להגביר את החירות הספרותית של וידון והכותבים שלו.

ומה ישו היה עושה?

~~~~~~~~~~~~~~

[1] יש ספר שזה שמו: "מה באפי הייתה עושה: קוטלת הערפדים כמדריכה רוחנית". זה משעשע אותי.

[2] זה בולט הרבה יותר בהתייחס לאפוקליפסה. אחרית הימים כפי שהיא מתוארת ב"התגלות", הספר האחרון בברית החדשה, הטביעה חותם כה עמוק על התרבות המערבית שכמעט אי-אפשר להימלט ממנה בכתיבת אפוקליפסה כלשהי, מה שהופך את רוב האפוקליפסות המתוארות בספרות הפופולרית לעלובות למדי.


תודה לקרן על הקריאה המוקדמת וההערות.