סיכום באפי

השלמתי לאחרונה צפייה בכל עונות באפי – מהחל ועד כלה. אני לא מתיימר לסכם כאן את הסדרה כולה, רק להציע הערות אחדות על הסדרה.

אוקיי, אני חייב להתחיל בזה. אנג'ל היא דמות עלובה (כל עוד הוא טוב) ובפרקים הראשונים כל מה שמפריד בינו ובין ערס מצוי היא חבילת מרלבורו מגולגלת בשרוול החולצה הקצרה.

הכומר

מעניין ששמו של כיילב לא עלה בדיון על נושא האל ב"באפי" בפוסט שכתבתי בנושא. אם כי כיילב הוא לא כומר, הוא מטיף, תפקיד הרבה פחות מוגדר מבחינה דתית. למרות הלבוש שלו, הוא לא חלק ממנגנון כנסייתי כלשהו ולכן קשה לראות אותו כגינוי למנגנון כזה. יש נקודה אחת שבה וידון מתקרב לגינוי לדת, כאשר כיילב מתייחס ל"רע הראשני" במילה "מושיעי" או "אדוני", תואר השמור בדרך כלל לישנו בנצרות, אבל שוב אין פה באמת התייחסות רצינית לתאולוגיה הנוצרית.

דרמה ומלודרמה

אחד הדברים שבהם וידון וצוות הכותבים שלו הצליחו להרשים אותי הוא ביצירת דרמה אנושית אמתית. זה לא פשוט, בעיקר בסדרות שבהן אלמנטים על-טבעיים. בדרך כלל בסדרות כאלה הדרמה שמורה לאותם גורמים על-טבעיים ולהתמודדות אתם ולא ליחסים הפשוטים בין בני האדם. אני אדרש שוב לדוגמה של "סופרנצ'ורל" שבה המתחים בין האחים מתמקדים הרבה פעמים בחוויות העל-טבעיות שעברו עליהם. יתר על כן – הם מצליחים הרבה פעמים לעשות את זה בלי לגלוש מהדרמה למלודרמה, עוד משימה לא פשוטה. פרקי הסיום של עונה 7 הם דוגמה טובה ליכולת זו.

יתר על כן, כשווידון מחליט לפגין במלוא עוצמתה את היכולת הדרמטית שלו, אין לו מתחרים. הפרק "הגופה" בעונה 5 (מותה של אמא של באפי) הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך. אם היו נפטרים מסיפור הערפד בפרק ההוא, הוא רק היה משתפר.

עם כל השבחים האלה, אני חייב לומר ששכחתי שכחתי לאיזה רמות שמאלץ וקיטש הסדרה מסוגלת להגיע. זה בולט בעיקר בעונות הראשונות והמינון הולך ויורד עם הזמן, אבל מפעם לפעם יש נפילות כאלה גם מאוחר יותר. השיחה בין באפי ודון בפרק האחרון של עונה 6 הוא נקודת שפל כזו. זה היה די מביך.

עונות רעות

זכרתי את עונות 4 ו-6 כעונות רעות שבהן משובצים פרקים טובים. אלה אכן עונות גרועות, אבל כמות הפרקים הטובים שמשובצים בהן הרבה יותר קטנה ממה שזכרתי.

בסך הכול, הסדרה הזו הוכיחה את עצמה. תשע שנים אחרי שהסתיימה ויותר מעשור אחרי שהתחילה, היא בהחלט הייתה שווה צפייה חוזרת.