החיים החדשים של המסע בחלל

מתוך הפתיח של סדרת "מסע בין כוכבים" החדשה

 אני לא לגמרי בטוח למה העניין של תחיית נושאי מדע בדיוני קלאסיים מעסיק אותי שוב ושוב בזמן האחרון, אבל אני חושב עליו. אחד מהנושאים האלה הוא ההתיישבות וההתפשטות מחוץ לכדור הארץ בשלל צורות – ממסעות בתוך מערכת השמש ועד לאופרות חלל חובקות גלקסיות. צריך לומר מראש שמעולם לא נפסקה הכתיבה הזו, גם בראשית שנות ה-2000, תקופה שבה לכאורה המדע הבדיוני מת והפנטסיה שלטה בכיפה, היו מי שכתבו סיפורים כאלה. אבל קשה להתעלם מהתחייה שלהם בשנים האחרונות. הם זוכים לא רק לפופולריות מחודשת אלא גם להכרה בביקורות ובפרסים, ונכתבים מנקודות מבט חדשות ומגוונות.

צעד אחד אחורה – סוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 היו שנים רעות למדע הבדיוני, בעיקר לאותם נושאים קלאסיים של מסעות בחלל, משלל סיבות שמצריכות דיון נפרד. אבל קצת אחר כך באה תחייה של המדע הבדיוני שהלך וכבש שוב מקום מרכזי יותר גם בנפח היצירות שפורסמו וגם בתשומת הלב שלה הוא זכה. אך גם בתוך התחייה הכללית של המדע הבדיוני אחרי תקופת הירידה הדעיכה שהוא חווה היו מי שהספידו את הנושאים הספציפיים האלה של מסע בחלל, והיו להם טיעונים לא רעים.

המסע בחלל היה "הגביע הקדוש" של המדע הבדיוני החל מראשיתו. במדע הבדיוני הקלאסי של שנות ה-40 וה-50 ההנחה שהאנושות תצא מכדור הארץ ותתפשט בחלל הייתה מובנת מאליה. התיישבות מחוץ לכדור הארץ, מהירח ועד מרחקי הגלקסיה, הייתה אחד מ"אבות המזון" של הז'אנר. בתקופת הפריחה של המדע הבדיוני באמצע המאה ה-20 המרוץ לחלל של המלחמה הקרה העניק דחיפה עצומה לנושא והפכה אותו לאחד הדימויים הנצחיים של הז'אנר. גם היום חלליות, מושבות על הירח ומסעות לעולמות מרוחקים הם בין הדימויים הראשונים שמתקשרים למונח "מדע בדיוני", הן בקרב חובבים הן בקרב הציבור הרחב.

המלחמה הקרה, שאחד הביטויים המובהקים והפומביים ביותר שלה היה המרוץ להגיע לחלל וספציפית הניסיון להגיע לירח, היה מרכיב אחד של זיהוי המסע לחלל עם המדע הבדיוני. קצת יותר מאוחר, עם דעיכת המלחמה הקרה בשנות ה-70, סרטים וטלוויזיה השלימו את הזיהוי הזה. הפרסום וההצלחה שלהם זכו "מסע בין כוכבים" ו"מלחמת הכוכבים", שגררו גל של סדרות טלוויזיה וסרטים שהמסע בחלל עמד במרכזם, השאירו אותו במרכז העיסוק. ואז העניין דעך.

המלחמה הקרה הלכה וגוועה. בעקבות ההגעה לירח לא באו שלבים נוספים שנראו כמתבקשים (לפחות בדמיון הכללי) כמו הקמת מושבות על הירח או משימות מאוישות למאדים. מה שכן נעשה בחלל – שליחת גשושות ורובוטים למאדים, הצבת הטלסקופ "האבל" בחלל, משימות ארוכות טווח כמו וויאג'ר וכן הלאה – חסר בעיני הציבור כללי את הברק, הקסם והנראות של המרוץ לירח וזכה להרבה פחות פרסום.

סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 היו אכזריים במיוחד לחלום היציאה לחלל. המודעות הגוברת למשבר האקלים מיקדה את תשומת הלב הציבורית בכדור הארץ, ויחד איתה גם חלק מתשומת הלב של כתיבת המדע הבדיוני. הדעיכה של תכניות החלל המאוישות הפכה את החלום על יציאה משמעותית לחלל לערטילאי מתמיד. יוצא הדופן העיקרי, התפעול המוצלח והקבוע של תחנת החלל הבינלאומית במשך כעשרים שנה, הפך את היציאה למסלול לשגרה לא מעניינת. וככל שהזמן עבר נעשה ברור יותר ויותר שהרעיון של הגירה למאדים, לתחנות חלל או לעולם מרוחק בספינת דורות כדי להימלט ממשבר האקלים הוא רעיון שאי-אפשר ליישום.

יצא לי להיתקל יותר מפעם אחת בטענה שהנקודה האחרונה הזו הייתה חשובה במיוחד בזניחת הכתיבה על היציאה לחלל. שסופרי מדע בדיוני, שמתייחסים ברצינות למדע מחד ורוצים לעסוק בנושאים חשובים מאידך, העדיפו להתמקד בסיפורי עתיד קרוב ובינוני שעוסקים בכדור הארץ ובאנושות שמתמודדת עם משבר האקלים. ובכל זאת, נראה שבעשור האחרון שלל סיפורי חלל זוכים לעדנה. סיפורים שמזכירים בנושאים שלהם דווקא את התקופה הקלאסית של אמצע המאה ה-20.

 יש שלל גורמים שיכולים להסביר את זה. למשל העובדה שזו התקופה שבה התחילו לכתוב ולפרסום מי שגדלו על אותה כתיבה קלאסית, או על הגלגול החדש שלה בשנות ה-70 וה-80 (הכתיבה של ניבן, ברין ועוד). אבל אני חושב שדווקא לאותו תהליך של ייאוש שתיארתי בסוף הפסקה הקודמת יש תפקיד מסוים בתחיית הכתיבה הזו. זה מכיוון שהוא שיחרר את הסיפורים החדשים מכבלים של ריאליזם או סבירות.

מרגע שההסכמה הלא מבוטאת היא שתרחישים "ריאליסטיים" כמו יישוב הירח או מאדים הם בלתי אפשריים, לדעתי הרבה יותר קל לחזור לסיפורים מרחיקי לכת הרבה יותר. למה לא לכתוב אופרת חלל שבה יש ספינות מודעות שהן גם מוח כוורת כמו שעשתה אן לקי? למה לא לכתוב צורות שונות של מסע במהירות גבוהה ממהירות האור כפי שעשה סיימון חימנז? למה לא לבנות אימפריה גלקטית חדשה שמתמודדת עם איום חייזרי כמו שעשתה ארקאדי מרטין? ויתר על כן, אפשר לנצל את הסיפורים האלה כדי לעסוק בנושאים החברתיים שעומדים במרכז הכתיבה המודרנית.

"אורורה" של קים סטנלי רובינסון (2015) מתאר ספינת דורות על כל המורכבות הטכנית והחברתית של פרויקט כזה, ודי מטיל ספק בעצם היתכנותו, או לפחות הצלחתו. אבל An Unkindness of Ghosts של ריברס סולומון פשוט זונח את הדיון הזה לטובת שימוש בספינת הדורות כסביבה שבה אפשר לדון בנושאים של מין ומגדר, חירות ושיעבוד, ניצול, עבדות, גזענות ועוד. מרגע שקיבלנו את הרעיון שהמסע בחלל בקנה מידה גדול הוא לא משהו שנראה בעתיד הקרוב בצורה ריאליסטית, זה משחרר אותנו להשתמש בו כרקע להקרין עליו את הנושאים שמעסיקים אותנו ולהשתמש בו כאמצעי להזרה ולחידוד הסוגיות שמעסיקות אותנו. זה משחרר אותנו לקרוא דרור לדמיון ובמידה מסוימת לחזור למדע בדיוני שלוקח את החברה ברצינות יותר מאשר את הטכנולוגיה.