2.2.2020

על שמות פרסים ורוחות חדשות


פרס הנטסיה העולמי, בעיצוב החדש
בשנת 2011 זכתה הסופרת הניגרית-אמריקאית נדי אוקורפור (Nnedi Okorafor) בפרס הפנטסיה העולמי על ספרה "מי מפחד מהמוות" (Who Fears Death, שאמור להיות מעובד לסדרה של HBO). הפסלון שאותו קיבלה אוקורפור, כמו זוכות וזוכים אחרים מאז ייסוד הפרס בשנת 1975, הוא בדמותו של סופר הפנטסיה והאימה ה"פ לאבקראפט. זמן מה לאחר מכן שמעה אוקורפור מידיד על הגזענות הבוטה של לאבקראפט, מה שעורר אותה לכתוב רשומה בבלוג שלה (שלה הוסיף הערות צ'יינה מייוויל). הרשומה שלה הציתה דיון ער בנוגע לפסלון, ובשנת 2015 הוא שונה.
הזכייה של אוקורפור, סופרת ממוצא ניגרי, על ספר שמתרחש במזרח אפריקה ועוסק בנושאים קשים כמו אונס כנשק והטלת מומים באיברי המין של נשים, היא במידה מסוימת התגלמות של השינויים שחלו בז'אנר בראשית המאה ה-21. וכאלה הם גם הדיון שהתחולל בעקבותיה והשינוי שבא בעקבות הדיון הזה. בשנת 2019 ראינו המשך של הדיון הזה, שעוסק לא רק ישירות בתכנים של יצירות, אלא גם בפנים הציבוריים של הז'אנר, וספציפית בנושא הפרסים. הדיון הזה הביא לשינוי שמות של שני פרסים חשובים בתחום – פרס קמבל ופרס טיפטרי.
פרס קמבל, פרס לסופרות וסופרים מתחילים, מוענק מדי שנה יחד עם פרסי ההוגו במהלך וורלדקון. כתבתי לפני חודשים אחדים על שינוי שם הפרס. ג'נט אינג, הסופרת ילידת הונג-קונג שזכתה בפרס השנה, ניצלה את נאומה כדי להוקיע את קמבל. קמבל היה שמרן, מיזוגין וגזעני, כפי שאפשר לראות בבירור כאשר קוראים את טורי העורך שכתב ל"אסטאונדינג" ו"אנאלוג" במהלך השנים שערך את כתבי העת האלה. לקמבל הייתה השפעה עצומה על עיצוב הז'אנר בשנות ה-40 וה-50, ואפשר רק לשער איך היה נראה התחום אם אישיותו הייתה שונה. המוציאים לאור של "אנאלוג", שמעניקים את הפרס, הגיבו הרבה יותר מהר ממנהלי כנס הפנטסיה העולמי, ותוך שבועות מעטים הודיעו על שינוי השם ל"פרס אסטואנדינג".
פרס אחר ששינה את שמו בשנה האחרונה הוא פרס טיפטרי, שנקרא כיום פרס Otherwise. זהו פרס שמוענק ליצירות שבוחנות ומרחיבות בנושאי מגדר, ובמקור הוא נקרא על שם הסופר ג'יימס טיפטרי הבן. "טיפטרי" הוא למעשה שם העט של הסופרת הנפלאה אליס שלדון. הקולות שקראו לשינוי היו תוצאה ישירה של שינוי השם של פרס קמבל, ושתי טענות עיקריות עלו בנוגע לשם זה.
הטענה האחת הייתה שאם מטרת הפרס היא להנציח את פועלה של שלדון, הפרס צריך להיקרא על שמה ולא לשאת את השם הגברי שבו היא בחרה לכתוב. הטיעון הזה בעייתי בעיניי מכיוון ש"טיפטרי" היה השם שבו שלדון בחרה להציג את הפן הזה שלה לעולם, וזה לא היה רק שם עט גברי שנועד להתגבר על המכשולים שעמדו בפני נשים בפרסום יצירות ז'אנר כפי שעשו נשים אחרות. במשך שנים ארוכות שלדון ניהלה התכתבות ענפה עם נשים וגברים רבים תוך שהיא שומרת על הפרסונה הגברית של טיפטרי. לעניות דעתי, מקריאת הביוגרפיה המצוינת של ג'ולי פיליפס, הזהות הזו קשורה הרבה יותר לתחושת הזהות המגדרית של שלדון ולתפיסה שלה שנוגעת ליצירה וליוצרים. (אני ממליץ בכל פה על הביוגרפיה הזו, זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.)
[הפסקה הבאה מכילה טריגרים לאובדנות ורצח בידי מטפל.]
אבל הטענות האלה היו משניות לעומת טענות כבדות משקל הרבה יותר שנוגעות במוות של אליס שלדון ובעלה הנטינגטון ("טינג") בשנת 1987. טינג היה מבוגר מאליס בשתים-עשרה שנים ובשנותיו האחרונות בריאותו התדרדרה והוא התחיל לאבד את מאור עיניו. בלילה של ה-19.5.1987 אליס לקחה רובה ציד וירתה בטינג בשנתו (הוא היה אז בן 84), ואז נשכבה לידו וירתה גם בעצמה. מתוך הכתבים שהותירה אחריה עולה שהיא מימשה בכך ברית שהם כרתו שאם וכאשר המצב של מי מהם יחמיר מאוד הם יעשו זאת כדי למנוע סבל. אבל יש הטוענים שהמעשה שלה היה אנוכי, ושמדובר ברצח של אדם נכה על ידי מי שטיפלה בו, ושהברית הזו התקיימה בעיקר בדמיונה של שלדון וטינג מעולם לא הסכים לה, או שהיא כפתה עליו את הברית. הטענה שהושמעה היא שמתן פרס על שם טיפטרי מנציח גישות אייבליסטיות (מפלות נגד נכים) ומעלה על נס מישהי שרצחה אדם נכה.
ג'ולי פיליפס כתבה שמצבו של טינג היה פחות חמור מכפי שנטו לתאר אותו בעבר, וככל הנראה תיאור זה היה קשור לניסיונות להקל באשמתה של אליס שלדון. אבל היא גם כותבת שאין לה ספק שברית כזו אכן התקיימה בין אליס וטינג, ומכיוון שהיא חקרה את חייה וכתביה של אליס שלדון ביסודיות רבה יותר מכל אדם אחר אני נוטה לקבל את דבריה. צריך גם לזכור בהקשר זה שאליס שלדון הייתה רדופה במשך שנים רבות בפחד מפני הזדקנות ומחלה והיו לה נטיות אובדניות (בספר פיליפס מספרת שבאחת מהחופשות שלהם טינג זרק לאדם את האקדח שאליס נשאה אתה לכל מקום מפחד שהיא תהרוג את עצמה). אני חושב שהדברים הרבה יותר מורכבים מכפי שהם מוצגים על ידי מי שדרשו את שינוי השם, ואני מודע היטב לכך שאני אומר את זה ממרום הפריבילגיות שלי כמי שאינו נכה (אם כי יש לי ניסיון מסוים בטיפול במישהי נכה).
אבל יש הבדל משמעותי בין המקרים של לאבקראפט וקמבל מחד, והמקרה של שלדון מאידך. כפי שאמר המבקר גארי ק' וולף בפודקאסט The Coode Street Podcast – המעשים של קמבל ולאבקראפט היו פומביים, המעשה של שלדון היה פרטי. קמבל ולאבקראפט התבטאו בציבור, בריש גלי, קידמו אידאולוגיות מגונות ופגעו ברבים מתוך עמדות הכוח שהיו להם. שלדון עשתה מעשה בדל"ת אמות של ביתה, שהיה קשור לה ולבן זוגה. כן, אי-אפשר להתעלם מההשלכות והמסר שעלולים להיות לפרס הנקרא על שמה, אבל אני לא חושב שאפשר להעמיד אותה ואת הפרס שנקרא על שמה לצד לאבקראפט וקמבל. אבל בכל מקרה זה לא נושא פשוט ולשמחתי לא הייתי צריך להכריע בסוגיה הזו.
שינוי שמות הפרסים, בין אם מסכימים אתו ובין אם לא, מעיד על הרוחות החדשות שנושבות בז'אנר כיום. הוא מעיד על רגישות חדשה ומבורכת שניכרת לא רק בכתיבה אלא גם בדימוי שאנחנו מקנים לז'אנר כלפי פנים וכלפי חוץ.

אין תגובות:

פרסום תגובה