 |
| דמויות ללא טראומות מעצבות כלשהן |
אחד המאפיינים של לא מעט
ספרים בשנים האחרונות הוא הטראומה של הדמויות.
זה התחיל מגיבורים ראשיים,
ושם זה פחות חדש. יש לא מעט גיבורים, לא מעט דמויות ראשיות, שמה שהניע
אותם הוא מאורע מכונן דרמטי. ולא מאורע מכונן דרמטי פשוט, אלא כזה ששינה אותם מן
היסוד. אפשר להבין את זה במידה מסוימת אם אנו מתייחסים לגיבורים כיוצאי דופן,
כאנשים שחורגים מהדפוס האנושי ה"רגיל" וצריכים משהו שיטלטל אותם מתוך
האנושיות הפשוטה. אבל בשנים האחרונות, כך אני חש לפחות, נראה שהמוסכמה הזו פשטה גם
לדמויות משנה ובחלק מן הספרים אין דמות שלא נושאת אתה טראומה כדי להסביר את
ההתנהגות שלה.
אני לא אוהב את הגישה הזו, משתי
סיבות. האחת היא מכיוון שבעיניי יש בכך עצלנות בכתיבה. במקום לפתח את הדמות באמת
ולעצב אותה, מסתפקים בטראומה שתסביר את ההתנהגות שלה. האחרת, ספציפית לגבי
גיבורים, קשורה לראייה של הגיבור כחריג. בעיניי אדם פשוט שמוצא את עצמו בנסיבות
שהוא צריך לבחון את המגבלות שלו, ולעתים להתעלות מעליהן, הוא דמות הרבה יותר
מעניינת ממישהו שמראש הוא חריג בקרב בני האדם.
במידה מסוימת, אני מניח שזו
השפעה של הקולנוע. קשה להמעיט בחשיבותו של הקולנוע בתרבות המערבית של המאה האחרונה
ובהשפעה שלו על הסופרים הכותבים כיום. סרטים חייבים להסביר את ההתנהגות של הדמות
שלהם בטווח הזמן המוגבל של הסרט, והטראומה היא כלי נוח לזה. יתר על כן, טראומה
בדרך כלל מצטלמת טוב. זה רגע של דמה ואקשן שמרתק צופים ואפשר לבנות סביבו מערכה או
אפילו סרט שלם.
צורת אמנות אחרת שבה לטראומה
תפקיד חשוב והיא פופולרית מאוד ויש לה השפעה רבה היא
קומיקס גיבורי-העל. גיבורים
ונבלים כאחד נושאים אתם טראומת עבר שעשתה אחד משני דברים, אם לא את שניהם: העניקה
להם כוחות ו/או היא המניע שלהם לנסות להציל או להשמיד את העולם (או לפחות חלק
ממנו).
שאלה מעניינת אחרת, בנוסף
לשאלת המקור, היא שאלת העיתוי. וגם לה אין לי תשובה. היא מתי התעצב דפוס הטראומה
הזה לגבי הגיבור? חזרתי ל"הגיבור בעל אלף הפנים" של קמבל (ספר שבקרוב
ימלאו לו שבעים, המהדורה הראשונה יצאה ב-1949) כדי לראות אם אפשר לזהות את הדפוס
הזה שם.
בחלק הראשון, "הרפתקת
הגיבור", לא ממש יש התייחסות לשינויים שעוברים על הגיבור שדוחפים אותו לצאת
להרפתקה. קמבל מתייחס לקריאה להרפתקה אבל כמעט לא מתייחס לסיבות להיענוּת או
לסירוב להיענוֹת לה. הדבר הקרוב ביותר לטראומה שאפשר אולי לזהות בחלק זה של הספר
הוא המבחנים והעמידה בהם, אבל זהו תהליך שמוביל אל המבחן הסופי והגמול שלו וקשה
להשוות אותם לטראומה מעצבת. כשמם כן הם – אלה "מבחנים" שבהם הגיבור צריך
להוכיח את אופיו ויכולתו.
בחלק השני, "המחזור
הקוסמוגני", יש חלק שקרוב יותר לתחום של עיצוב הגיבור. בפרק "הגיבור
פושט ולובש צורה" (פרק 2) קמבל מדבר על השינויים שעוברים על הגיבור. ספציפית
על עיצוב הגיבור הוא מדבר בתת-הפרק שעוסק בילדותו של הגיבור, אבל שם הוא מתאר הוא
מתאר בעיקר תהליכים של חינוך והכשרה, ולא מאורע מכונן אחד.
נראה אם כן שהטראומה המעצבת
היא מאוחרת לקמבל, או ליתר דיוק מאוחרת לחומר המקור של קמבל. צריך לזכור שקמבל
ביסס את המונומיתוס שלו על חומר קדום – מעשיות, אגדות, סיפורי עם ומיתוסים. התחושה
שלי, ושוב אין לי דרך לבסס אותה כי זה יצטרך מחקר רחב ועמוק, היא שהופעת הטראומה
המעצבת קשורה לפופולריזציה של מושגים מתחום הפסיכולוגיה. יש לי הרגשה שהחדירה של
מושגים פסיכולוגיים לחיי היום-יום אחראית לעיצוב תפיסה, אולי לא מודעת, שכדי להפוך
אדם לגיבור יש צורך במאורע מכונן שיציב אותו לצד, או מעל, חברת בני האדם הרגילים.
אלך צעד אחד הלאה עם ההשערה הזו ואומר שיכול להיות שלמלחמות העולם וההיכרות עם
המושגים של הלם קרב / פוסט-טראומה היה תפקיד חשוב ביצירת התפיסה של טראומה
מכוננת.* במובן זה צריך להיות מעניין להשוות גיבורים של ספרים מן המאה ה-19 וראשית
המאה ה-20 לגיבורים שנוצרו מאוחר יותר. אבל אני מודה בפה מלא שאלה הרהורים בעלמא
ואין לי בסיס עבורם.
* תוך כדי חשיבה וכתיבה
נזכרתי ב"רמבו" הראשון, שבו יש טיפול די מרשים בפוסט-טראומה של יוצא
מלחמת וייטנאם. לתקופה מסוימת מלחמת וייטנאם הפכה כמעט לבררת המחדל של כותבים
אמריקאים כאשר הם רצו לדון בנושא הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה