"הקוסמים" – מחשבות אמצע ספר

זה יהיה פוסט נטול ספוילרים.

אני פחות או יותר באמצע הספר הזה של לב גרוסמן, שזכה להמון שבחים, והוא כל הזמן מעצבן אותי. אני קורא מעט, ואז זונח אותו. ואז קורא עוד קצת, ושוב נוטש. אחרי חצי ספר בערך אני חושב שהבנתי סוף-סוף למה.

הספר מספר את סיפורו של קוונטין, נער מברוקלין שלומד במכללה לקוסמים. יש כל מיני דברים קטנים שמפריעים לי – דמות ראשית מעצבנת, דמויות משנה קלושות – אבל רק עכשיו הבנתי מה הבעיה האמתית של הספר הזה מבחינתי – גרוסמן לא מפתח את סיפורי המשנה שלו. בעלילה הכללית משולבים מאורעות שונים, ולכל אחד מהם יש (עד עכשיו) התחלה וסוף ברורים. הם לא בהכרח ברורים מבחינת המקור והמניעים שלהם, אבל הם מתחילים ומסתיימים.

אבל המאורעות האלה לא מצטרפים לשלם אורגני אחד. חלקם תורמים לפיתוח הדמות של קוונטין, אבל נראה שההשפעה של אחרים חולפת בלבד, ומן העוצמה שלהם מתבקש שההשפעה תהיה הרבה יותר גדולה. הם לא משתלבים יחד לעיצוב ופיתוח הדמות של קוונטין. גרוסמן מתאר את ההשפעה של מאורע על קוונטין, ואז זונח אותו ועובר למאורע הבא. הייתי מצפה שהוא יראה איך השינוי שחולל בו מאורע א' השפיע על התגובה שלו למאורע ב', וזה לא ממש קורה.

המאורעות גם לא משתלבים בעלילה הגדולה. לאחר שמשבר אחד נפתר, אנחנו לא רואים את ההדים שלו במאורעות הבאים. ושוב, אלה מאורעות גדולים ורציניים שהייתי מצפה לראות את ההשפעה המתמשכת שלהם. אם כי זה קשור גם לעובדה שהספר כל כך מרוכז בדמות של קוונטין.

עכשיו, באמצע הספר, סוף-סוף, יש רמזים לכך שאולי גרוסמן מתכוון לאסוף את הקצוות יחד למשהו שלם. אבל די נגמרה לי הסבלנות אליו. הדמות של קוונטין לא מספיק מעניינת והפיתוח שלה לא מספיק מעניין, והעלילה הגדולה קלושה. נמאס לי לקרטע מאנקדוטה אחת לבאה אחריה בלי שהן מתחברות למשהו ממשי.

הדת של חולית, הדת ב"חולית"

כנס "בדיון" השנה הוקדש לספר חולית, במלאות חמישים שנה לצאתו לאור, וכותרתו הייתה "חולית ובוני עולמות אחרים". במסגרת הכנס דיברתי על דת בחולית – על הדרך שבה פרנק הרברט בונה את הדת בספר (ובסדרת הספרים) ועל הדרך שבה הוא משתמש בדת כדי לבנות את העולם הספרותי שלו.

חלקה הראשון של ההרצאה התבסס על רשומה שכתבתי בשנה שעברה, ובה ניסיתי להראות שלמעשה הרברט בונה "דת בלי דת". הספר אמנם רווי בהתייחסויות לדת, אבל מעט מאוד מידע נמסר על אודות הדת הזו. אם אתם לא מכירים אותה, כדאי לדעתי לקרוא את הרשומה ההיא לפני שאתם ממשיכים.

בניית הדת

ראשית אני רוצה לנסות ולהראות איך הרברט מצליח ליצור את הרושם שיש ביקום שלו דת מלאה ומפותחת בלי שהוא מתאר אותה כלל. זה נעשה על ידי שימוש בכלי ספרותי אחד עיקרי – שימוש חוזר ונשנשה במונחים בעלי הקשר דתי מוכר בלי לפרט את הרקע שלהם בספר. בלי לחוש כלל, הקוראים, שמכירים את ההקשר של המושגים מחיי היום-יום שלהם, משלימים את העולם הדתי שאליהם שייכים מושגים אלה. אחת ההשפעות המעניינות של טכניקה זו היא שבעוד שלכל הקוראים כנראה יש מרחב מושגי משותף לגבי טבעה של הדת של חולית, הפרטים שלה שונים מקורא לקורא.

המושג העיקרי שמעורר הקשרים דתיים בחולית הוא זה שבו משתמש הרברט לאפיין את פול – "משיח" או "נביא". אלה הם מושגים כה מוכרים וכה מובנים מאליהם, שאנחנו לא שמים לב כלל שאין מאחוריהם תוכן שהיינו מצפים למצוא בהם. "משיח" במובנו הבסיסי ביותר הוא אדם שקודש לאל במשיחה בשמן קודש. אין שום אקט שבו פול מוקדש לאל כלשהו. הדבר הקרוב ביותר, מבחן גום ג'באר, הוא מבחן סטנדרטי של בנות גשרית לכל מי שעשוי להיות "בן אנוש" כהגדרתן. למעשה, אין גם אל שאפשר לקדש לו את פול, מכיוון שכפי שהראיתי ברשומה הקודמת אין לנו מידע לגבי האל של חולית. זה נכון גם אם אנו בוחנים את פול בתפקידו כנביא – אין לו שום בשורה שהוא מביא, ואין שום ישות אלוהית שהעניקה לו את הבשורה הזו. ובכל זאת, מכיוון שאנו כה מורגלים למונחים האלה, אנו משלימים את החסר גם ללא שהרברט מפרש אותו.

מושג חשוב אחר בבניית הדת של חולית הוא "זנסוני", הכינוי העיקרי שמתקשר לדת ולדתיות בעולם זה. הוא מורכב משני חלקים – "סוני", שהוא הכינוי למוסלמי השייך לזרם העיקרי של האסלאם, ו"זן" המתקשר לתורות רוחניות של המזרח הרחוק. רוב הקוראים מכירים את המונחים האלה באופן כללי, אבל לא לפרטיהם. התוצאה היא יצירת רושם של דת המורכבת מבסיס אסלאמי כלשהו (רושם המחוזק בתיאורים של הדררים דמויי הבדווים והשימוש במילים שמוצאן בשפות מזרח תיכוניות בספר) עם תוספת של מרכיב ששאוב מהמזרח הרחוק. את הרושם הזה אנחנו יוצרים לעצמנו, כמעט ללא עזרה מהרברט.

גם כאשר הרברט עוסק בכתבי הקודש של הדת הוא נוקט באותה שיטה. השם של כתבי הקודש העיקריים של הדת בחולית גם הוא תערובת של מונחים בעלי הקשרים דתיים ברורים, הפוטרים את הרברט מהצורך לתאר את תוכנם.[1] הספר נקרא "התנ"ך הקתולי של אוראנג'". שני המונחים הראשונים טעונים במשמעויות ובהקשרים. כולנו יודעים מהו "תנ"ך", ולרובנו המילה אפילו מתקשרת לציטוטים ספציפיים. יש לציין שההקשרים למילה "תנ"ך" שיש לנו כישראלים שגדלו בתרבות יהודית שונים מאלה שיהיו לאמריקאים שגדול בתרבות נוצרית למשמע המונח bible. לכל הפחות, עבור אמריקאים כאלה זה יכלול את הברית החדשה בנוסף לתנ"ך העברי.

אני לא חושב שצריך להכביר מילים על הקשרים שהמונח "קתולי" יוצרים אצל כל קורא לכנסייה הקתולית. אעיר רק שיכול להיות שהרברט השתמש במונח דווקא במשמעות המקורית של המילה – דבר מה כלל עולמי, אוניברסלי. אבל עבור רוב הקוראים ההקשר המידי הוא לכנסייה הקתולית וכל הכרוך בכך. כך עצם שמו של ספר הקודש מעורר הקשרים דתיים ספציפיים בקוראים.

מקום מיוחד בהקשר זה שמור למסדר בנות גשרית. כפי שהראיתי באותה רשומה, בנות גשרית אינן ארגון דתי. על פי הודאתה של האם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם באוזני פול עיסוקן הוא פוליטיקה, ובחינה של המסדר לאורך הספרים לא מגלה תאולוגיה או עקרונות אמונה כלשהם. אבל זהו אכן מסדר, והוא נוסד על בסיס הארגון והמבנה של מסדרי נזירות נוצריים. מכיוון שאנו מזהים בבנות גשרית את הפנומנולוגיה של מסדרים נוצריים, את המבנה וההתנהגות שלהם, אנו מניחים אוטומטית שלמסדר אכן יש תאולוגיה כזו. החשאיות שלו מקלה על הקורא להניח שאכן יש דברים בגו, שהוא פשוט אינו מודע להם.

שימוש דומה הרברט עושה גם בפרקטיקות דתיות. אנחנו רגילים מעולם היום-יום שלנו שמאחורי פרקטיקות דתיות – חבישת כיפה, הליכה לכנסייה, תפילה חמש פעמים ביום – עומדת מערכת אמונית. הרברט אינו מתאר הרבה פרקטיקות כאלה, אבל כאשר הוא כן מתאר אותן, הוא גורם לנו להניח שגם מאחוריהן יש מערכת כזו, המיוחדת לעולם בספר. כל אלה מצטרפים יחד ליצירת "דת ללא דת" בספריו של הרברט.

יצירת העולם

את המאפיינים הדתיים הבולטים שהרברט מחדיר בספריו הוא מנצל כדי לבנות את העולם הספרותי שלו. זה נעשה בשלושה מישורים – בניית החברה, יצירת מניעי עלילה, ואפיון הדמויות.

בניית החברה

יש שתי חברות חשובות בעולם של חולית – החברה הקיסרית הכללית, והחברה הדררית שהיא המתוארת בפירוט מן השתיים. הרברט משתמש בדת כדי לאפיין את שתי החברות האלה, או לפחות חלקים שלהן.

אפיון החלק הדתי של החברה הקיסרית נעשה באמצעות בנות גשרית. לבנות גשרית יש, כפי שהראיתי לעיל, אפיון דתי ברור, והן נוכחות בכול. בעולם הקיסרות יש לבנות גשרית כוח פוליטי רב – הן יועצות לקיסר ושולטות בבחירת היורש שלו, יש להן מהלכים בגילדת החלל ובאנק"ס והן (או חניכות שלהן כמו ג'סיקה) נמצאות בתי האצולה הגדולים. האפיון הדתי שלהן גורם לנו להניח שלא במודע שבחברה הקיסרית כל הכוח העצום הזה נמצא בידי ארגון דתי. אם תרצו, הן המקבילה של המסדר הטמפלרי בשיא כוחו.

אבל יש מאפיין נוסף של בנות גשרית שתורם לאפיון החברה, והוא קשור גם לדרך שבו הן מוצגות לראשונה בספר. חולית נפתח במבחן גום ג'באר, באם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם שבאה לבחן אם פול ראוי להיקרא בן אנוש. ההצגה הזו גורמת לנו להכיר בהן, אולי לא במודע, כשומרות הסף של האנושות. בנות גשרית על המטען הדתי המעורפל שלהן נראות כניחנות בידע מיוחד שמאפשר להן "לסנן חול בכברה" ולבור את בני האדם מן החיות. כלומר, הן מחזיקות במפתח להשתייכות לקבוצת עילית בחברה הקיסרית.

אבל החברה הדתית ביותר המתוארת בחולית היא גם החברה החשובה ביותר להתפתחות העלילה. הדת לא רק מאפיינת יותר מכל את הדררים, היא זו שמעניקה להם את כוחם המיוחד. "אראקיס נוצר כדי להכשיר את המאמינים", אומר הפתגם הדררי. האמונה שלהם היא שמעניקה להם את האחדות והלהט שמאפשרים להם לגבור על כוחות הארקונן ואפילו על לגיונות הסרדאוקר של הקיסר. ברשומה שכתבתי ב"בלי פאניקה" בזמנו דנתי בהקבלות שבין התורה הסוציולוגית של אבן ח'לדון לבין החברה המתוארת בחולית, שבה אפשר לעמוד גם על התפקיד המיוחד של הרגש הדתי בעוצמה של נוודי המדבר.

הנעת העלילה

נקודת הפתיחה של העלילה של חולית נוצרת על ידי בנות גשרית, ממניעים שיש להם לכל הפחות "ניחוח" דתי. פול והמטען הגנטי שלו המעניק לו יכולות מיוחדות הם הציר שעליו נסוב העלילה, והם תוצר של תכנית הזיווגים של בנות גשרית. אין לנו שמץ מושג מדוע בנות גשרית רצו להשיג את "קפיצת הדרך" ומה קיוו להשיג באמצעותו, אבל לולא היו מנסות להשיג אותו פול לא היה נוצר. אבל באופן המובהק ביותר העלילה מונעת על ידי דת כאשר אנחנו בוחנים את הדררים.

מכיוון שהם החברה החשובה ביותר בספר ומכיוון שחברה זו ניחנה ברגש דתי מפותח, הניצול של הדררים כדי להניע את העלילה הוא בעל גוון דתי מובהק והוא החשוב ביותר בספר. הרגש הדתי של הדררים מנוצל להניע את עלילת חולית שלוש פעמים. ראשית, ובצורה הפחותה ביותר, זה נעשה על ידי בנות גשרית. הן שותלות את אגדות "מיסיון החסות" שלהן בקרב הדררים ומשלבות אותן במארג הדתי שלהם. אגדות אלה הן שמאפשרות לפול ולג'סיקה למצוא מקום בקרב הדררים לאחר תבוסת בית אטראידס ומאפשרות את המשך העלילה מעבר לנקודה זו.

הניצול השני של הרגש הדתי של הדררים הוא על ידי בני משפחת קיינס, פארדוט ובנו לייאט. הם מנצלים את הלהט הדתי של הדררים כדי לנסות ולקדם את החזון האקולוגי שלהם לאראקיס, את התמורה של העולם לעולם פורח. עדות יפה לכך אנחנו רואים לאחר שפול הורג את ג'אמיס, בטקס השבת מימיו של ג'אמיס למאגר. במהלך טקס זה סטילגאר מדקלם את החלום של התמרת העולם, החלום ש"לעולם לא יחסרו עוד מים לאיש" והדררים עונים אחריו "בי לא כיפא" (מילולית "בלי לשאול איך"). ג'סיקה, הצופה בטקס זה מן הצד מצוידת בהכשרת בנות גשרית שלה, מזהה את הבסיס לטקס הדתי הזה חושבת לעצמה "זהו חלומו של מדען ... והאנשים הפשוטים האלה מלאים בו". (ע' 384)

ולבסוף הניצול החשוב ביותר של הרגש הדתי הדררי לקידום העלילה הוא הניצול של פול. המטרה המידית של פול פשוטה – להשיב לעצמו את מקומו כדוכס ולנקום את נקמת אביו. הגורמים הנוספים, החזון הנבואי שלו וכן הלאה, מצטרפים לאותו מניע בסיסי. כדי לעשות את זה, הוא מגייס את הרגש הדתי של הדררים, את אגדות מיסיון החסות המזהות אותו כ"לסאן אל-ע'איב" ("הקול שמחוץ לעולם") ואת ההבטחות של בני קיינס לגן עדן עלי אדמות בחולית, ויוצר כוח דתי מובהק.

אפיון הדמויות

פול הוא, כמובן, הדמות החשובה ביותר בספר ואפיונה הדתי מובהק, אבל חשוב להעיר לפני הדיון בו שגם דמויות משנה בחולית מאופיינות במאפיינים דתיים. בנות גשרית, מהאם הנערצה גאיוס הלן ועד ג'סיקה ואירולן, משויכות למסדר וככאלה נצבעות בצבעים הדתיים שלו. דררים כמו סטילגאר ניחנים מעצם טבעם באפיון דתי מובהק, וברגע נוגע ללב לקראת סוף הספר פול מביט בגורני האלק ותוהה אם הוא איבד ידיד כדי לזכות במאמין. (ע' 567)

אבל הדמות החשובה ביותר בספר היא כמובן פול, והוא משיח ונביא. אבל פול מאופיין כנבחר עוד לפני שמשויכות לו תכונות דתיות מובהקות כאלה. הספר נפתח במבחן גום ג'באר של פול שבסיומו מכריזה האם הנערצה "מעולם לא עמד ילוד-אשה בכאב כה רב". (ע' 17) פול לא רק עבר את המבחן שמבדיל בין בני אנוש לחיות, הוא עמד בו למרות השאיפה הלא מודעת של הבוחנת שלו שייכשל בו. הוא האחד, הנבחר. כל המאפיינים הדתיים האחרים שלו יהיו בבחינת הכרה רשמית בבחירה בו.

שלושת המרכיבים הקריטיים האלה של יצירות עלילה – חברה, מניעים ודמויות – מצטרפים לבניית עולם ספרותי שספוג בדת, אף שאין לנו מושג מדויק על אודות טיבה של דת זו.

 

---

[1] טענתי בהרצאה שיש לנו רק ציטוט אחד מתוך התק"א בחולית, "במים ראשית כל חי". תיקנו אותי שציטוט אחר שיש בספר הוא "לא תעשה לא מכונה בצלם רוח האדם", וזו אכן הייתה טעות שלי. עוד טענו שיש ציטוטים נוספים, שחלקם לקוחים מתוך התנ"ך העברי, רובם מובאים על ידי גורני האלק. זה נכון, אבל חשוב לציין שגורני מתואר כמי שראשו מלא פתגמים, פסוקים ושירים, והציטוטים שלו מובאים ללא הפניה. יכול להיות שהוא מצטט מהתק"א, אבל אין לנו דרך לדעת את זה. דווקא האפיון שלו כמי שראשו מלא בציטוטים עלומים יכול לרמוז שהוא מצטט ממקורות נדירים הרבה יותר.

המועמדים להוגו - הסיפורים הקצרים

אני גדלתי על סיפורים קצרים, והם ככל הנראה עדיין הצורה המועדפת עלי, למרות מה שאמרתי על אהבתי לנובלטות בשבוע שעבר. אבל אני מודע היטב לקושי בכתיבת סיפורים קצרים טובים, בעיקר בז'אנר המדע הבדיוני והפנטסיה. הצורך לבנות עולם שלם באלפים בודדים של מילים הוא אתגר רציני. למרבה הצער, לא זו הבעיה של הסיפורים הקצרים השנה. הם לא מתקרבים לזה בכלל. כמו עם הנובלות גם כאן כל הסיפורים הם מרשימות הכלבלבים, וזו בעיה רצינית.

“On A Spiritual Plain”, Lou Antonelli (Sci Phi Journal #2, 11-2014)

ובכן, יש לי חדשות טובות עבורכם – קיום הנפש הוכח מדעית. רק תשאלו את לו אנטונלי. כל מה שהיה צריך זה שבני האדם יגיעו לעולם שבו הפעילות האלקטרומגנטית גדולה הרבה יותר מאשר בכדור הארץ. בהיות הנפש יצור אלקטרומגנטי בעיקרו, השדה הזה שמר אותה לאחר המוות. המקומיים, גזע בוגר (כך הם מגדירים את עצמם), יודעים על כך כמובן והנשמות של אבותיהם מדריכות אותן עד שהן חשות שהגיע זמנן להמשיך הלאה. כאשר האדם הראשון מבין המתיישבים האנושיים מת, נשמתו מתייצבת אצל כומר המשלחת. זה לא מה שאתם הייתם עושים? בכל מקרה, גם אותו אדם מבין את האמת האחת ויוצא עם אותו כומר ועם כוהן מקומי למסע לקוטב הצפוני שבו יוכל להשיב את נשמתו לבוראו סופית. או משהו. כאשר האדם הבא ימות (באחת הפסקאות האחרונות של הסיפור) הכומר כבר לא יצטרך את עזרת הכוהן.

כן, זה כל הסיפור. שילוב מרשים של הטפה, שעמום וחוסר תכלית.

“The Parliament of Beasts and Birds”, John C. Wright (The Book of Feasts & Seasons, Castalia House)

הגיעה עת דמדומי האדם. מחוץ לעיר הנישאה על הגבעה, ריקה ודוממת כעת משהאדם נעלם מן העולם, נאספות כל החיות ובלשון תנ"כית מליצית מזיינות את השכל בשאלה מי ימלוך עליהן. התשובה היא, כמובן, אלוהים, וזה ייעשה בכך שהן יכירו בשפלותן ובכך שהן צריכות להביע את כניעתן ואהבתן לאדם שנעלם. החיות שיעשו כן יזכו להתעלות ולהיות כמו האדם, בעוד שמי שיתכחשו יידונו לחיים בהמיים ויכולתן לדבר ולהבין תילקח מהן. כדי שחס וחלילה לא יחמיצו את המסר החשוב הזה, אלוהים בחסדו כי רב שולח שני מלאכים להבהיר אותו.

הטפה נוצרית מתחסדת כתובה בצורה עלובה.

“A Single Samurai”, Steven Diamond (The Baen Big Book of Monsters, Baen Books)

זה... סיפור. אני מניח. לא לגמרי בטוח. העלילה (אם אפשר לקרוא לה כך): קאיג'ו בגודל הר התעורר משינה של אלפי שנים ועכשיו הוא זורע הרס בארצו של המספר, סמוראי קוטל מפלצות שנודד על גב הקאיג'ו במטרה להרוג אותו. הוא יצליח, בטח שהוא יצליח. כי הוא סמוראי. וזה מה שסמוראים עושים. על פי סופר לבן שחי בסולט לייק סיטי וככל הנראה למד על סמוראים מסרטים שעשו אנשי קולנוע לבנים שבחיים לא ראו סמוראי.

אני חייב לצטט כמה פנינים:

"אינני טוען שאיני חש פחד. זוהי איוולת. אבי לימד אותי את הלקח הזה כשהייתי צעיר מאוד. הוא לימד אותי שהפחד הוא כלי; אולי הכלי החשוב ביותר שנתון בידי הסמוראי".

"כאב הוא כלום. זוהי תחושה בלבד, כמו רעב, או דאגה. אפשר לסבול אותו ולגרש אותו באמצעות משמעת נכונה. יש שדים הניזונים על כאב, הם משגשגים כאשר קרבנותיהם נכנעים לו. לכן אינני חש כאב. אינני מתעלם ממנו, מכיוון שמכך עולה ההכרה שהוא היה נוכח."

הסיפור הזה מלא זבל כזה בסגנון "קרטה קיד" לעניים. הסופר טוען באתר האינטרנט שלו שהוא אינו לוקח דברים רבים ברצינות, וההצדקה היחידה של הסיפור הזה היא אם הוא נכתב כבדיחה. גם כבדיחה הוא לא ממש מוצלח. בדיחה טובה יותר היא העובדה שכנראה שילמו לו בשבילו.

“Totaled”, Kary English (Galaxy’s Edge Magazine, 07-2014)

הסיפור הזה הפתיע אותי לטובה. כמובן שלטובה, יהיה קשה להפתיע אותי לרעה בכל מה שקשור למועמדי ההוגו של הכלבלבים השנה.

זהו סיפורה (המסופר בגוף ראשון) של מדענית השייכת לצוות של מדענים בתחום מדעי המוח וממשק אדם-מכונה. היא בת 48, אם לתאומים, המגדלת אותם לבדה. זהות הגיבורה לבדה היא הפתעה בכל מה שקשור לבחירות של הכלבלבים. הסיפור מתחיל אחרי מותה בתאונת דרכים, כאשר היא מתעוררת ומבינה שמוחה הגיע למעבדה שבה היא עבדה. על ידי גירוי אזורים במוחה באמצעות זיכרונות המעוררים רגשות (הנאה, גועל), הנרשם בסריקות fMRI, היא מצליחה ליצור תקשורת בסיסית של כן-לא עם החוקר שהיה השותף שלה, ויחד הם מצליחים להשלים את הפרויקט שלהם.

בניגוד לשאר הסיפורים זהו סיפור לא רע. יש בו דמויות, יש בו רגשות, יש בו מערכות יחסים, יש בו התפתחות. הוא לא סיפור גדול, אבל הוא בהחלט סיפור ראוי. הבחירה שלו על ידי הכלבלבים היא יוצאת דופן ואני מנחש שאולי זו הייתה מחווה למייק רזניק, העורך של כתב העת שבו הוא התפרסם. (דרך אגב, זה סיפור שמזכיר קצת סיפורים של רזניק עצמו במנעד הרגשות שבו.) רזניק חטף השנה קשה (ובצדק) בגלל התבטאויות מיזוגיניות שלו, ואולי זה ניסיון של הכלבלבים להביע בו תמיכה. הסיפור הזה היה ברשימה של הכלבלבים החולים, ואני לא יכול לחשוב על סיבה אחרת שהוא יהיה ברשימה כלשהי שתאודור ביל ירכיב.

“Turncoat”, Steve Rzasa (Riding the Red Horse, Castalia House)

פיצוצים, קרבות בחלל, נשקי ננו, פוסט-אנושיים רעים, בני אדם טובים, Resistance is futile וכל הג'אז הזה. יש לנו פוסט-אנושיים שנלחמים בבני האדם על מרחב מחיה. הם רעים. המספר הוא פוסט-אנושי בדמות ספינת קרב תבונית שמכיר בטעות שבדרכיו ומצטרף לבני האדם החלשים והנמצאים בנסיגה. תודו שלא ציפיתם לזה מסיפור שמשמעות שמו היא "בוגד" או "עריק". טרחני, משעמם ולא כתוב היטב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אין מה לומר על הסיפורים האלה ככלל, חוץ מזה שרובם מדגימים שוב את הבעיה שבהעדפת אידאולוגיה על כתיבה בבחירת סיפורים. הבעייתיות הזו מתחדדת כאשר אנחנו מסתכלים על יוצא הדופן שבחבורה מבחינת הכתיבה שלו – "גמורה" של קרי אנגליש.

הסיפור של אנגליש הוא דוגמה טובה לנזק שהצבעה מגויסת גורמת לסיפורים שעבורם היא מתגייסת. על אחת כמה וכמה הצבעה מגויסת כזו. זה לא סיפור רע, זה סיפור שאחרת ההתלבטות להצביע לו או להצביע No Award הייתה פחות קשה. אבל מכיוון שהוא זכה למועמדות דרך הרשימה של הכלבלבים הצבעה עבורו משמעה תמיכה בפרקטיקה מתועבת בעיניי ותמיכה באידאולוגיה מתועבת בעיניי. משמעה גם שאני מצביע מול מתחרים לא ראויים, שאני לא יודע מה הם הסיפורים שאחרת אולי היו מועמדים לולא הרשימה המגויסת. הכללה של כל סיפור, גם סיפור בעל ערך כמו זה, ברשימה "טהורה" אידאולוגית כזו מפחיתה מיד מערכו. אני מאמין שלתאודור ביל (ווקס דיי) זה לא אכפת. הוא בעסק כדי לשרוף את המועדון. אבל יש לדעתי בין התומכים של הכלבלבים העצובים אנשים שמאמינים באמת ובתמים שהם מקדמים ספרות טובה, גם אם אני לא מסכים אתם. כאשר הם עושים את זה כך, הם מכתימים אותה ללא תקנה.