4.7.2015

המועמדים להוגו - הסיפורים הקצרים



אני גדלתי על סיפורים קצרים, והם ככל הנראה עדיין הצורה המועדפת עלי, למרות מה שאמרתי על אהבתי לנובלטות בשבוע שעבר. אבל אני מודע היטב לקושי בכתיבת סיפורים קצרים טובים, בעיקר בז'אנר המדע הבדיוני והפנטסיה. הצורך לבנות עולם שלם באלפים בודדים של מילים הוא אתגר רציני. למרבה הצער, לא זו הבעיה של הסיפורים הקצרים השנה. הם לא מתקרבים לזה בכלל. כמו עם הנובלות גם כאן כל הסיפורים הם מרשימות הכלבלבים, וזו בעיה רצינית.

“On A Spiritual Plain”, Lou Antonelli (Sci Phi Journal #2, 11-2014)
ובכן, יש לי חדשות טובות עבורכם – קיום הנפש הוכח מדעית. רק תשאלו את לו אנטונלי. כל מה שהיה צריך זה שבני האדם יגיעו לעולם שבו הפעילות האלקטרומגנטית גדולה הרבה יותר מאשר בכדור הארץ. בהיות הנפש יצור אלקטרומגנטי בעיקרו, השדה הזה שמר אותה לאחר המוות. המקומיים, גזע בוגר (כך הם מגדירים את עצמם), יודעים על כך כמובן והנשמות של אבותיהם מדריכות אותן עד שהן חשות שהגיע זמנן להמשיך הלאה. כאשר האדם הראשון מבין המתיישבים האנושיים מת, נשמתו מתייצבת אצל כומר המשלחת. זה לא מה שאתם הייתם עושים? בכל מקרה, גם אותו אדם מבין את האמת האחת ויוצא עם אותו כומר ועם כוהן מקומי למסע לקוטב הצפוני שבו יוכל להשיב את נשמתו לבוראו סופית. או משהו. כאשר האדם הבא ימות (באחת הפסקאות האחרונות של הסיפור) הכומר כבר לא יצטרך את עזרת הכוהן.
כן, זה כל הסיפור. שילוב מרשים של הטפה, שעמום וחוסר תכלית.

“The Parliament of Beasts and Birds”, John C. Wright (The Book of Feasts & Seasons, Castalia House)
הגיעה עת דמדומי האדם. מחוץ לעיר הנישאה על הגבעה, ריקה ודוממת כעת משהאדם נעלם מן העולם, נאספות כל החיות ובלשון תנ"כית מליצית מזיינות את השכל בשאלה מי ימלוך עליהן. התשובה היא, כמובן, אלוהים, וזה ייעשה בכך שהן יכירו בשפלותן ובכך שהן צריכות להביע את כניעתן ואהבתן לאדם שנעלם. החיות שיעשו כן יזכו להתעלות ולהיות כמו האדם, בעוד שמי שיתכחשו יידונו לחיים בהמיים ויכולתן לדבר ולהבין תילקח מהן. כדי שחס וחלילה לא יחמיצו את המסר החשוב הזה, אלוהים בחסדו כי רב שולח שני מלאכים להבהיר אותו.
הטפה נוצרית מתחסדת כתובה בצורה עלובה.

“A Single Samurai”, Steven Diamond (The Baen Big Book of Monsters, Baen Books)
זה... סיפור. אני מניח. לא לגמרי בטוח. העלילה (אם אפשר לקרוא לה כך): קאיג'ו בגודל הר התעורר משינה של אלפי שנים ועכשיו הוא זורע הרס בארצו של המספר, סמוראי קוטל מפלצות שנודד על גב הקאיג'ו במטרה להרוג אותו. הוא יצליח, בטח שהוא יצליח. כי הוא סמוראי. וזה מה שסמוראים עושים. על פי סופר לבן שחי בסולט לייק סיטי וככל הנראה למד על סמוראים מסרטים שעשו אנשי קולנוע לבנים שבחיים לא ראו סמוראי.
אני חייב לצטט כמה פנינים:
"אינני טוען שאיני חש פחד. זוהי איוולת. אבי לימד אותי את הלקח הזה כשהייתי צעיר מאוד. הוא לימד אותי שהפחד הוא כלי; אולי הכלי החשוב ביותר שנתון בידי הסמוראי".
"כאב הוא כלום. זוהי תחושה בלבד, כמו רעב, או דאגה. אפשר לסבול אותו ולגרש אותו באמצעות משמעת נכונה. יש שדים הניזונים על כאב, הם משגשגים כאשר קרבנותיהם נכנעים לו. לכן אינני חש כאב. אינני מתעלם ממנו, מכיוון שמכך עולה ההכרה שהוא היה נוכח."
הסיפור הזה מלא זבל כזה בסגנון "קרטה קיד" לעניים. הסופר טוען באתר האינטרנט שלו שהוא אינו לוקח דברים רבים ברצינות, וההצדקה היחידה של הסיפור הזה היא אם הוא נכתב כבדיחה. גם כבדיחה הוא לא ממש מוצלח. בדיחה טובה יותר היא העובדה שכנראה שילמו לו בשבילו.

“Totaled”, Kary English (Galaxy’s Edge Magazine, 07-2014)
הסיפור הזה הפתיע אותי לטובה. כמובן שלטובה, יהיה קשה להפתיע אותי לרעה בכל מה שקשור למועמדי ההוגו של הכלבלבים השנה.
זהו סיפורה (המסופר בגוף ראשון) של מדענית השייכת לצוות של מדענים בתחום מדעי המוח וממשק אדם-מכונה. היא בת 48, אם לתאומים, המגדלת אותם לבדה. זהות הגיבורה לבדה היא הפתעה בכל מה שקשור לבחירות של הכלבלבים. הסיפור מתחיל אחרי מותה בתאונת דרכים, כאשר היא מתעוררת ומבינה שמוחה הגיע למעבדה שבה היא עבדה. על ידי גירוי אזורים במוחה באמצעות זיכרונות המעוררים רגשות (הנאה, גועל), הנרשם בסריקות fMRI, היא מצליחה ליצור תקשורת בסיסית של כן-לא עם החוקר שהיה השותף שלה, ויחד הם מצליחים להשלים את הפרויקט שלהם.
בניגוד לשאר הסיפורים זהו סיפור לא רע. יש בו דמויות, יש בו רגשות, יש בו מערכות יחסים, יש בו התפתחות. הוא לא סיפור גדול, אבל הוא בהחלט סיפור ראוי. הבחירה שלו על ידי הכלבלבים היא יוצאת דופן ואני מנחש שאולי זו הייתה מחווה למייק רזניק, העורך של כתב העת שבו הוא התפרסם. (דרך אגב, זה סיפור שמזכיר קצת סיפורים של רזניק עצמו במנעד הרגשות שבו.) רזניק חטף השנה קשה (ובצדק) בגלל התבטאויות מיזוגיניות שלו, ואולי זה ניסיון של הכלבלבים להביע בו תמיכה. הסיפור הזה היה ברשימה של הכלבלבים החולים, ואני לא יכול לחשוב על סיבה אחרת שהוא יהיה ברשימה כלשהי שתאודור ביל ירכיב.

“Turncoat”, Steve Rzasa (Riding the Red Horse, Castalia House)
פיצוצים, קרבות בחלל, נשקי ננו, פוסט-אנושיים רעים, בני אדם טובים, Resistance is futile וכל הג'אז הזה. יש לנו פוסט-אנושיים שנלחמים בבני האדם על מרחב מחיה. הם רעים. המספר הוא פוסט-אנושי בדמות ספינת קרב תבונית שמכיר בטעות שבדרכיו ומצטרף לבני האדם החלשים והנמצאים בנסיגה. תודו שלא ציפיתם לזה מסיפור שמשמעות שמו היא "בוגד" או "עריק". טרחני, משעמם ולא כתוב היטב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אין מה לומר על הסיפורים האלה ככלל, חוץ מזה שרובם מדגימים שוב את הבעיה שבהעדפת אידאולוגיה על כתיבה בבחירת סיפורים. הבעייתיות הזו מתחדדת כאשר אנחנו מסתכלים על יוצא הדופן שבחבורה מבחינת הכתיבה שלו – "גמורה" של קרי אנגליש.
הסיפור של אנגליש הוא דוגמה טובה לנזק שהצבעה מגויסת גורמת לסיפורים שעבורם היא מתגייסת. על אחת כמה וכמה הצבעה מגויסת כזו. זה לא סיפור רע, זה סיפור שאחרת ההתלבטות להצביע לו או להצביע No Award הייתה פחות קשה. אבל מכיוון שהוא זכה למועמדות דרך הרשימה של הכלבלבים הצבעה עבורו משמעה תמיכה בפרקטיקה מתועבת בעיניי ותמיכה באידאולוגיה מתועבת בעיניי. משמעה גם שאני מצביע מול מתחרים לא ראויים, שאני לא יודע מה הם הסיפורים שאחרת אולי היו מועמדים לולא הרשימה המגויסת. הכללה של כל סיפור, גם סיפור בעל ערך כמו זה, ברשימה "טהורה" אידאולוגית כזו מפחיתה מיד מערכו. אני מאמין שלתאודור ביל (ווקס דיי) זה לא אכפת. הוא בעסק כדי לשרוף את המועדון. אבל יש לדעתי בין התומכים של הכלבלבים העצובים אנשים שמאמינים באמת ובתמים שהם מקדמים ספרות טובה, גם אם אני לא מסכים אתם. כאשר הם עושים את זה כך, הם מכתימים אותה ללא תקנה.

אין תגובות:

פרסום תגובה