20.6.2015

המועמדים להוגו - הנובלות



כישוע על הצלב בשעתו, כך גם אני הקרבתי עצמי למענכם, גבירותיי ורבותיי קהל קדוש, וקראתי את הנובלות האלה. טוב, קראתי את הרוב שלהן. אני חושב שקריאה מדוקדקת של כולן מהחל ועד כלה הייתה נחשבת "עונש חריג ואכזרי" על פי חוקת ארה"ב.
כל הנובלות המועמדות נכללו באחת הרשימות של הכלבלבים או בשתיהן, וזה ניכר. זה מה שקורה כאשר מתחילים לשפוט ספרות בקני מידה אידאולוגיים ולא ספרותיים, כאשר מצביעים על פי רשימות "טהורות". מקבלים סיפורים גרועים ומשעממים.

Big Boys Don’t Cry, Tom Kratman (Castalia House)
לפני 55 שנה הסופר קית' לאומר יצר את Bolo, טנק מערכה סופר-כבד בעל תבונה מלאכותית. מאז נכתבו המון ספרים וסיפורים בעולם הזה על ידי שלל סופרים. הנובלה הזו נכתבה במקור כסיפור בעולם בולו, וכאשר היא הורחבה נמחק כל זכר מפורש לכך, ועל כך אני בטוח שלאומר מודה לכל ישות שהוא אולי מאמין בה.
זו נובלה רעה. איומה. קרטמן מנסה לדון בנושאים חשובים ומעניינים – מחיר המלחמה והפיכתם של אנשים תמימים לרוצחים בשירות המדינה, אבל זה כתוב איום ונורא. הסיפור מסופר מפיה של "מגי" טנקית תבונית שמספרת לנו כמה הממשלה רעה שהיא פתחה במלחמה לא מוצדקת והשחיתה את תמימותם של אנשים. אין לי כוח להיכנס לפרטים, אבל זה עשוי גרוע. כל מדר ודיון שאולי היו כאן טובעים בכתיבה העלובה. הדמות של מגי מגוחכת, הטקטיקה של הלחימה (עד כמה שהצלחתי לעקוב אחריה מתוך ערפל השעמום) מטופשת והמסר פשטני. פשוט להתרחק.

“Flow”, Arlan Andrews, Sr. (Analog, 11-2014)
ילד פוגש עולם. בחור צעיר מעיירה קטנה מצטרף לסוחרים המפליגים במורד הנהר למכור את סחורתם (קרח, במקרה זה) בעיר הנמל הגדולה (הנקראת בשם רב ההשראה "עיר נמל"). שם הוא יגלה שיש עולם מעבר לגבולות עולמו הצר. וציצים. הוא מגלה גם ציצים. זה סיפור התבגרות חסר השראה ומשעמם למדי. לפחות הוא לא גרוע כמו הסיפור של קרטמן. אני מניח שהעריכה של טרבור קווארצ'י באנאלוג עשתה לו קצת טוב.

הנובלות של רייט
שלוש מחמש הנובלות המועמדות להוגו הן של אותו כותב – ג'ון סי רייט. רייט הוא החלום הרטוב של השמרנים. אתאיסט שנכנס יום אחד לכנסייה, הייתה לו התגלות והוא הפך קתולי אדוק. (יכול להיות שחלק מהשמרנים היו מעדיפים מישהו שאינו כפוף לרומא, אבל לפחות הוא גבר, לבן ונוצרי.) למרבה הצער ההתגלות לא כללה שיעורים בכתיבה. בזמנו נשבעתי שלא אקרא יותר סיפורים של קיג' ג'ונסון המועמדים לפרסים, אני מוסיף בזאת את רייט לרשימה.
One Bright Star to Guide Them, John C. Wright (Castalia House)
בגדול, זה סיפור נרניה כאשר הילדים גדלו והם כעת על סף גיל העמידה. היֹה היו ארבעה חברים שכילדים עברו לממלכת פנטסיה והצילו אותה מהרעים בעזרת חפצי כוח. כעת, בגיל ארבעים בערך, שירותיהם נדרשים שוב. אחד מאמין תמים, אחד נפל בפיתויי הכוח של הרשע, שלישית הפכה עקרת בית פחדנית (ולכן רייט מעניש אותה – היא הזדקנה טרם עת לעומת גיבורו העשוי ללא חת) ואחת... לא זוכר. זה לא ממש משנה. בלבו של הסיפור הזה מסר מרגיז של ציות עיוור לכוחות גדולים ממך שאינך מבין את מניעיהם. והוא כתוב גרוע.

“Pale Realms of Shade”, John C. Wright (The Book of Feasts & Seasons, Castalia House)
אני מודה ממש לא זכרתי על מה הסיפור הזה כשבאתי לכתוב עליו כשבוע אחרי שקראתי אותו. סיפור נואר שבמרכזו בלש שעוסק בעל-טבעי שחזר מן המתים כדי לנסות לברר מי הרג אותו. אני כבר לא זוכר מי זה היה, אבל הדרך לשם הייתה רצופה קלישאות ומשעממת.

“The Plural of Helen of Troy”, John C. Wright (City Beyond Time: Tales of the Fall of Metachronopolis, Castalia House)
אל תשאלו אותי על מה הסיפור הזה. לא גמרתי אותו. יש שם עיר שבה מתקבצים אנשים מכל מיני מקומות וזמנים, ולעתים גם מסיפורים. יש בחורות מפתות ובחורים קשוחים ומזימה כלשהי להרוג מישהו, אבל רק כי זה מגיע לו (אני חושב). זו הייתה הנובלה האחרונה של רייט שקראתי, והסבלנות שלי לכתיבה העלובה שלו תמה לחלוטין בשלב זה.
 ~~~~~~
בלי שום קשר לשיקולים אידאולוגיים, זו קטגוריה שראויה להצבעת "אין זוכה". יש דברים שאני קורא, וכעורך אני חושב שלא הייתי מפרסם אותם אבל אני רואה את הערך הספרותי בהם. היו אפילו סיפורים מועמדים להוגו שלא היו ז'אנריים לדעתי, אבל היה בהם ערך ספרותי. בחמש הנובלות האלה אני לא רואה אפילו את זה.

אין תגובות:

פרסום תגובה