כמה מילים על Inception

כשיצאתי מהסרט Inception (אני מעדיף לא להתייחס אליו בשם העברי האומלל שנתנו לו) אחרי שראיתי אותו בקולנוע חשבתי שהוא בינוני למדי, רדוד למדי, וארוך מדי בכחצי שעה. השבוע ראיתי אותו שוב, ולצערי הצפייה השנייה לא גרמה לי לשנות את דעתי.

סרט הוא מכלול, שילוב של כתיבה, משחק, מוזיקה וחזותיות, וככזה ההתרשמות שלי מ-Inception היא שהוא ארוך מדי. כן, האפקטים יפים והאקשן סוחף, אבל מהחלק השני שלו (החל מהירידה לרובד השני, במלון) אפשר היה לגלח חצי שעה בלי לפגוע בסרט. החיתוכים למכונית הנופלת מהגשר, למשל, מיותרים לגמרי. מספיק פעמים נאמר קודם שיש הקבלה בין רובדי החלום ושהזמן בהם נע במהירויות שונות. החזרה שוב ושוב לנפילה בהילוך אטי במיוחד מייגעת ואינה תורמת דבר לסרט. כך גם קטעים אחרים באותו חלק שבהם נולאן, בפי הדמויות שלו, טוחן בפנינו דברים מובנים מאליהם כדי שלא נחמיץ אותם. אני להלן אנסה לפרוט קצת יותר לפרוטות את האמירה הראשונית שלי.

המשחק סביר, אבל חוץ מהדמות של אימס (שמשחק טום הארדי), האתנחתה הקומית של הסרט, אף אחד מהשחקנים לא נחרט בזיכרון. לא באמת ציפיתי ליותר מסרט שנשען על לאונרדו דקפריו, שחקן שלדעתי אפשר היה לשים את תמונתו במילון תחת הערך "פרוֶוה", אבל זה חלק מתחושת הבינוניות של הסרט ככלל. אכזבה זו מהמשחק הולכת יד ביד עם כתיבה שאינה מצטיינת בדיאלוגים יוצאי דופן או משפטים שנונים, מעניינים או חשובים. חורי העלילה לא מגיעים לרמה של "היום השלישי" (טוב, מעט סרטים מגיעים לרמה זו), אבל הם ניכרים שוב ושוב. נשאר אם כן מותחן אקשן פסיכולוגי עשוי על ידי במאי מיומן (עוד על כך מאוחר יותר) שאמור להישען על התוכן הפסיכולוגיסטי שלו כדי לייחד אותו ממותחנים דומים. זה לא ממש קורה.

הבעיה היא שהעומק של Inception הוא עומק לכאורה, ולא מצאתי בו שום אמירה מורכבת באמת או כזו שמצריכה מהצופה לשקוע בפענונח שלה או של הדמויות. במרכז הדיון הפסיכולוגי עומדות שאלות היחסים בין המודע לתת-מודע וכוחו של החלום לגלות לנו את המציאות. בהקשר זה נולאן מביא בסרט ייצוג של התפיסה הפופלרית של התאוריה של פרויד – המניעים האמתיים שלנו אינם אלה הגלויים, המצויים ברובד העליון, אלא הם קבורים עמוק בתת-מודע שלנו, ואליו אפשר להגיע באמצעות החלום. או במקרה של Inception בתת-תת-תת-מודע שלנו. (ולא זה המקום להיכנס לשאלה עד כמה פסיכולוגים כיום עדיין דבקים בפרויד.) נולאן מחיל אותה בעיקר על הדמויות הראשיות – קוב (שאותו משחק דקפריו) ורוברט פישר יורש האימפריה (בגילומו של קיליאן מרפי) – אבל גם על דמויות משניות. אצל קוב הסימבוליזם העיקרי של המשמש להמחשה של הרעיון הזה היא המעלית, שבה הוא יורד בשכבות התת-מודע שלו וחושף בפנינו את הזיכרונות שלו מאשתו אשתו שמתה, עד למרתף שבו הוא כלא את את הזיכרון שלו אותה, הזיכרון שממנו הוא אינו יכול להרפות (אותו "צל" כפי שהוא יכנה אותו מאוחר יותר) שמחלחל משם לכל רמות התודעה. זה סימבוליזם גס למדי שקשה להחמיץ אותו, אבל נולאן אינו מסתפק בו, וכדי לוודא שהצופה לא יצטרך לפענח את הדברים בעצמו הוא מצמיד לקוב פרשנות שוטפת בדמותה של אריאדנה. השם הזה, כמובן, לא נבחר באקראי והעובדה שהאדריכלית הצעירה והמוכשרת (בת דמותה הצעירה של אשתו של קוב) היא זו שאמורה להוביל אותו מחוץ למבוך שבו הוא לכוד עם המפלצת, ברורה לכל מי שמכיר את המיתוס של תזאוס.

הירידה לעומק רמות התת-מודע של פישר היא לבו של הסרט, חוט העלילה העיקרי שלו, ולכן הבוטות שלה מתבקשת יותר ומפריעה פחות. אבל גם כאן זה עשוי ביד כבדה למדי. הדחף העיקרי של רוברט פישר הוא למצוא נקודת חיבור עם אביו, מקום משותף שישמש לו בסיס לתהליך ההיבדלות ולבניית זהות עצמאית. במקום לתת לנו ללמוד את זה מההתרשויות, נולאן מבטא את הדברים בפירוש בפי "השותלים" כאשר הם מתכננים את התכניות שלהם. זה הופך את מציאת השבשבת בעמקי הווייתו של רוברט, בכספת שבחדר המוגן בלב המבצר שנמצא ברובד השלישי של תת-המודע שלו שאליו הם יורדים, צפויה למדי. מציאת חפץ כלשהו הקשור לתמונה שלו כילד עם אביו, שאותה הציב לצד מיטת האב הגוסס (והאב שבר אותה בהינף יד אקראי), היא כמעט מתבקשת מאליה במקרה זה.

מבחינת הדמויות הראשיות נראה שנולאן טוען שירידה כזו לעמקי תת-המודע תסתיים בקתרזיס ובהשלמה שיובילו לחיים מושלמים. למיטב הכרתי את התאוריה הפרוידיאנית (שאינה רבה, אני מודה) השאיפה שם היא לא כה אוטופית, אלא רק למציאת הסיבות להפרעות כדי לנסות לאפשר לאדם לחיות אתן. יכולים להיות כמה מקורות לאלמנט החיים המושלמים הזה של נולאן – בין אם זו תפיסת ה-Happy End הקלאסית של הוליווד או האתוס האמריקאי של ה-Self-made Man – אבל אני לא חושב שזה משנה במיוחד, העובדה היא שכך הוא מתאר את הדברים. עבור פישר קתרזיס זה מגיע בביטוי של האהבה והאמונה מפי אביו, ועבור קוב בוויתור על הניסיון לקבוע אם הוא חי בחלום או במציאות בתמורה ליכולת שלו לחזור לילדיו. בכל מקרה, גם כאן נולאן עושה עבור הצופים את העבודה ולא משאיר מקום לספק או להיסוס, וזה מאכזב.

האלמנט הפסיכולוגיסטי הבולט האחר של הסרט הזה הוא יחסי אבות וילדיהם (בעיקר יחסי אבות ובנים), והוא מתקשר לאותו קתרזיס. עבור קוב השלמות טמונה בילדיו, בזהותו כאב. הם ההוכחה שלו ל"מציאותיות" של המציאות שבה הוא חי, ועבור היכולת והתאחד אתם הוא מוותר על הצורך שלו, החוזר לאורך כל הסרט, לוודא שהוא בעולם ה"אמתי" ולא בחלום כלשהו. כאשר הוא שוקע בתת-חלום עם אשתו ומבלה בו עשרות שנים, הם העוגן שמקבע אותו במציאות ומאפשר לו לצאת מתוך עולם זה. אפשר להוסיף כאן גם את מערכת היחסים שלו עם חמיו (המתוארת בקצרה) ואת מערכת היחסים שלו עם אריאדנה, שביחסי החונך-חניכה שלהם יש אלמנט מסוים של יחסי אב-בת. רוברט פישר מבלה את הסרט כולו במעבר בין דמויות אב: מוריס, אביו האמתי המרוחק והמנוכר; "דוד" פיטר בראונינג שבנוסף להיותו יד ימינו של מוריס פישר הוא גם מחנך ומורה דרך של רוברט; אפילו את סאיטו, שיזם את המהלך שישחרר את רוברט ויאפשר לו להיות אדם בפני עצמו ומשגיח עליו כאשר הוא שוכב פצוע וחסר ישע, אפשר לפרש כדמות אב; ולבסוף מוריס-של-החלום, שהוא דמות האב שרוברט היה רוצה שתהיה לו. גם כאן הבוטות עומדת לרועץ לסרט לדעתי, כשתיאור מעודן ומורכב יותר של מערכות היחסים של הדמויות והחיפוש של רוברט אחר דמות אב היה מאפשר לצופה לשקוע עמוק יותר בסרט בניסיון לפענח את הדמויות והמניעים שלהן.

על צד החיוב, החלק שהכי הרשים אותי בסרט היה השימוש הנהדר של נולאן בוויזואליה כדי להפריד את רמות המציאות/חלום השונות. הוא הצליח להעניק לכל רובד מאפיינים חזותיים משלו, ולהראות יפה את המעבר ביניהם ואת הבו-זמניות של המאורעות (גם אם הוא הגזים לטעמי בחיתוכים הלוך ושוב בין רמות אלה בחלק השני). אולי אם דקפריו היה מסוגל ליותר מהבעת פנים אחת, אפשר היה לתרגם את הבידול הזה גם למשחק.

נראה שהנוסחה הזו של ויזואליה מרשימה ועומק לכאורה עובדת בקופות. יעידו על כך ההצלחות של סרטים כמו המטריקס, אוואטר (אם כי שם יש יותר צדקנות מחשיבה אמתית) ו-Inception עצמו. אבל אני מוצא את עצמי כל פעם מתוסכל מחדש מסרטים כאלה שלדעתי אינם מעמיקים באמת.