בריגדת הרפאים / ג'ון סקאלזי
קראתי לאחרונה את "בריגדת הרפאים" של ג'ון סקאלזי. זה בערך כל מה שאני יכול לומר על הספר הזה, כי הוא לא ממש השאיר עלי רושם. "מלחמת האדם הזקן" הוא ספר בהחלט לא רע (בקריאה שנייה הוא היה פחות מרשים מבקריאה ראשונה), ספר מדע בדיוני צבאי שבבירור מתייחס ל"לוחמי החלל" של היינליין ול"מלחמה לנצח" של הולדמן. "בריגדת הרפאים" מתרחש בעולם של "מלחמת האדם הזקן" ואחת הדמויות המרכזיות ב"בריגדת" מופיעה ב"מלחמת", ואולי בפני עצמו הוא היה ספר טוב, אבל הבעיה המרכזית שלו היא שהוא במידה רבה שחזור של "מלחמת האדם הזקן".
לפני שאני מסביר את עצמי, מילה על החלק הראשון. הוא תערובת מייגעת של מסלקות מידע וברברת. אני גדלתי על אסימוב, אבל שלושה עמודים של טכנו-בבל על טכניקות הנדסה גנטית ותרגום דנ"א חייזרי לדנ"א אנושי הם הרבה יותר מדי. והדמויות שם לא מפסיקות לקשקש על הדילמות המוסריות למיניהן כדי להצדיק את הבחירה שלהן, שמניעה את העלילה.
בחלק השני הדברים מתחילים לזוז, ושם אנחנו נתקלים בדמיון הגדול בין שני הספרים. לא רק שהמצב הבסיסי של הדמויות הראשיות דומה להפליא, אלא גם המוטיבציה שלהן לא רחוקה. אבל יותר מכל צרמו לי החזרות על הטכניקות הספרותיות. אני לא רוצה להיכנס לפרטים כדי לא לספיילר, אבל לעתים נראה שסקאלזי פחות או יותר החליף את השמות וחלק מהפרטים, וזה מאוד הפריע לי. אולי זה מכיוון שקראתי שוב את "מלחמת האדם הזקן" לא מזמן כהכנה להרצאה ב"מאורות", ולמי שקורא את הספרים במרחק רב יותר זה פחות יפריע. יש בספר כמה רעיונות נחמדים, אבל בסופו של דבר הוא לא ספר שאני אטרח לקרוא שוב.
פרנקנשטיין / מרי שלי
קניתי את התרגום החדש ב"מאורות" והתחלתי לקרוא אותו. כמשתמע מהכותרת של הפוסט, לא גמרתי אותו עדיין, ואני לא בטוח שאני הולך לגמור אותו. אני לא סובל את הדמות הראשית, ויקטור פרנקנשטיין. אולי אלה הדמויות של התקופה, אבל האיש הזה הוא דרמה קווין ברמות על. הוא מעולם לא שמח או עצוב, אלא נע מאופוריה לדיכאון קטטוני בלי שום שלבי ביניים. והוא לא לבד בכך, רוב הדמויות שבהן נתקלתי עד עכשיו בספר שקועות עמוק במלודרמה. כמו כן, אני עדיין מנסה לפענח למה, לעזאזל, שלי הייתה צריכה את סיפור המסגרת של וולטון כדי להציג את הסיפור של פרנקנשטיין.
דבר נוסף לגבי המהדורה העברית. אני אוהב מהדורות מדעיות בדרך כלל, אבל בספר שיש לו שתי הקדמות משל עצמו (של מרי שלי ושל פרסי שלי), אין שום הצדקה שבעולם לתקוע ציר זמן והקדמה מלומדת של יותר מעשרים עמודים בתחילת הספר. ממילא הוספתם הערות ואחריות דבר, תוסיפו גם את אלה לסופו של הספר. אני גם עדיין מנסה לפענח את ההבדל בין ההערות שנוספו בתחתית העמודים של הטקסט לבין אלה שנוספו בסוף גוף הטקסט. אין חתימה של עורך על הספר, רק של עורכת לשון, ואני מתחיל לחשוד שזה מכיוון שלא היה לו עורך. או לפחות לא עורך טוב.
קראתי לאחרונה את "בריגדת הרפאים" של ג'ון סקאלזי. זה בערך כל מה שאני יכול לומר על הספר הזה, כי הוא לא ממש השאיר עלי רושם. "מלחמת האדם הזקן" הוא ספר בהחלט לא רע (בקריאה שנייה הוא היה פחות מרשים מבקריאה ראשונה), ספר מדע בדיוני צבאי שבבירור מתייחס ל"לוחמי החלל" של היינליין ול"מלחמה לנצח" של הולדמן. "בריגדת הרפאים" מתרחש בעולם של "מלחמת האדם הזקן" ואחת הדמויות המרכזיות ב"בריגדת" מופיעה ב"מלחמת", ואולי בפני עצמו הוא היה ספר טוב, אבל הבעיה המרכזית שלו היא שהוא במידה רבה שחזור של "מלחמת האדם הזקן".
לפני שאני מסביר את עצמי, מילה על החלק הראשון. הוא תערובת מייגעת של מסלקות מידע וברברת. אני גדלתי על אסימוב, אבל שלושה עמודים של טכנו-בבל על טכניקות הנדסה גנטית ותרגום דנ"א חייזרי לדנ"א אנושי הם הרבה יותר מדי. והדמויות שם לא מפסיקות לקשקש על הדילמות המוסריות למיניהן כדי להצדיק את הבחירה שלהן, שמניעה את העלילה.
בחלק השני הדברים מתחילים לזוז, ושם אנחנו נתקלים בדמיון הגדול בין שני הספרים. לא רק שהמצב הבסיסי של הדמויות הראשיות דומה להפליא, אלא גם המוטיבציה שלהן לא רחוקה. אבל יותר מכל צרמו לי החזרות על הטכניקות הספרותיות. אני לא רוצה להיכנס לפרטים כדי לא לספיילר, אבל לעתים נראה שסקאלזי פחות או יותר החליף את השמות וחלק מהפרטים, וזה מאוד הפריע לי. אולי זה מכיוון שקראתי שוב את "מלחמת האדם הזקן" לא מזמן כהכנה להרצאה ב"מאורות", ולמי שקורא את הספרים במרחק רב יותר זה פחות יפריע. יש בספר כמה רעיונות נחמדים, אבל בסופו של דבר הוא לא ספר שאני אטרח לקרוא שוב.
פרנקנשטיין / מרי שלי
קניתי את התרגום החדש ב"מאורות" והתחלתי לקרוא אותו. כמשתמע מהכותרת של הפוסט, לא גמרתי אותו עדיין, ואני לא בטוח שאני הולך לגמור אותו. אני לא סובל את הדמות הראשית, ויקטור פרנקנשטיין. אולי אלה הדמויות של התקופה, אבל האיש הזה הוא דרמה קווין ברמות על. הוא מעולם לא שמח או עצוב, אלא נע מאופוריה לדיכאון קטטוני בלי שום שלבי ביניים. והוא לא לבד בכך, רוב הדמויות שבהן נתקלתי עד עכשיו בספר שקועות עמוק במלודרמה. כמו כן, אני עדיין מנסה לפענח למה, לעזאזל, שלי הייתה צריכה את סיפור המסגרת של וולטון כדי להציג את הסיפור של פרנקנשטיין.
דבר נוסף לגבי המהדורה העברית. אני אוהב מהדורות מדעיות בדרך כלל, אבל בספר שיש לו שתי הקדמות משל עצמו (של מרי שלי ושל פרסי שלי), אין שום הצדקה שבעולם לתקוע ציר זמן והקדמה מלומדת של יותר מעשרים עמודים בתחילת הספר. ממילא הוספתם הערות ואחריות דבר, תוסיפו גם את אלה לסופו של הספר. אני גם עדיין מנסה לפענח את ההבדל בין ההערות שנוספו בתחתית העמודים של הטקסט לבין אלה שנוספו בסוף גוף הטקסט. אין חתימה של עורך על הספר, רק של עורכת לשון, ואני מתחיל לחשוד שזה מכיוון שלא היה לו עורך. או לפחות לא עורך טוב.
לגבי פרקנשטיין
השבמחקלקחתי בזמנו קורס על מד"ב שהעביר סופר המד"ב פרופ' ג'יימס גאן.
הוא אמר שפרקנשטיין הוא ה*מדען המטורף* כי כשהניסוי מצליח לו במקום לשמוח ולהמשיך לחקור הוא בורח ממנו.
הרי כל מדען שהניסוי פורץ הדרך שלו היה מצליח היה מתלהב.
אין לי בעיה שהוא יהיה מטורף, אבל התגובות המגוכחות האלה פשוט לא אמינות. וזה לא רק ליצירה של היצור אלא לכל דבר שקורה בחיים שלו. הוא לא רק "בורח" מהתגלית שלו, הוא חולה למשך שלושה חודשים!
השבמחקזוכר גם את הדרך שלו ליצירת היצור. הוא לא באמת מדען, הוא אובססיבי לגבי דברים שונים ברגעים שונים בחיים בהתאם לתגובות שלו לסביבה.
טוב, אז ברור שהאובייקטיביות במקרה של "בריגדות הרפאים" היא ממני והלאה, אבל אני חייב לציין שלמרות שגם התגובה הראשונית שלי לספר היתה פושרת, קריאות חוזרות גרמו לי להעריך אותו יותר. אני לא מסכים שהספר הזה משחזר את "מלחמת האדם הזקן" - "מלחמת" עסק באדם שחי חיים אזרחיים שלמים ונאלץ לעבור לחיים צבאיים, "בריגדות" עוסק באדם שנולד (פשוטו כמשמעו) לחיים צבאיים, ונקודת-המבט שלו מאוד שונה. אני חושב גם ש-"בריגדות" התאים הרבה יותר לנושא ההרצאה שהעברת (ממה ששמעתי עליה - לעולמות לא יכולתי להגיע, למרבה הצער).
השבמחקרז, שניהם עוסקים באותו מצב בסיסי של אדם שמוצא את עצמו בנסיבות חדשות (צבאיות) וצריך לגבש לעצמו זהות חדשה תוך ניסיון להישאר בחיים. באחד גיבוש הזהות מודגש יותר מאשר באחר, אבל הנושא החוזר זהה.
השבמחקאבל הדמיון לא מסתיים שם. שניהם מוצאים את עצמם בסיביבה זרה ומוצאים חבורת חברים חדשה, שכולם פרט לאחד נהרגים. שניהם מתגלים כמבריקים בתחום שבו לכאורה אין להם ניסיון והכשרה קודמים (לחימה) ומתקדמים מהר. שניהם לא סתם מוצאים חברים חדשים, אלא גרעין לתא משפחתי חדש. אבל מה ששבר אותי בעניין הזה היה הדפוס של "מקרה" שקורה באימונים והוא שמאפשר להם להיחלץ מצרות בלחימה עצמה.
בעניין ההרצאה, הדמויות היחידות שם שמתקרבות לפוסט-אנושיות לטעמי הן ה"סלעים" ולא היה מספיק בשר בספר בשביל לדבר עליהם.