היחס להומוסקסואליות ב"מלחמה לנצח"

קראתי לאחרונה שוב את "מלחמה לנצח" של ג'ו הולדמן, הספר שנחשב לתשובה ההיפית ל"לוחמי החלל" (Starship Troopers) של היינליין. הספר של היינליין יצא ב-1959 ונכתב תחת הרושם של מלחמת העולם השנייה והאיום של המלחמה הקרה. בחברה המיליטריסטית של היינליין הצבא לא יכול לעשות כל רע, והשירות בצבא (למעשה עצם הנכונות לשרת בצבא) היא המפתח לקבלת אזרחות מלאה. ספרו של הלדמן יצא לאור בשנת 1974, הוא טבוע בחותם תרבות ההיפים והטראומה של מלחמת וייטנאם.

כמה דוגמאות לרוח שנות ה-60 וה-70 שמפעמת בספר: ויליאם מנדלה, הגיבור, הוא פאציפיסט שגויס לצבא נגד רצונו; ההורים שלו היו היפים (זה נאמר במפורש) וזנחו את שמות המשפחה הישנים שלהם לטובת השם "מנדלה" שנלקח מהתרבות ההודית ואוית לא נכון; כאשר מתבררת סיבת המלחמה מסתבר שהיא נבעה משוני תרבותי בין בני האדם והחייזרים שלא אפשר להם לתקשר; "הקומפלקס הצבאי התעשייתי" ניצל תירוצים קלושים כדי לצאת למלחמה שתשמר את כוחו בשעה שהמין האנושי עמד על סף ויתור מוחלט על המוסד החברתי הזה; הצבא טיפש, תמיד.

בהתחשב ברקע הזה, הפתיע אותי דבר מה ששמתי לב אליו בקריאה הזו לראשונה, והוא היחס של הולדמן להומוסקסואליות. הציפייה הלא מודעת שלי הייתה שרוח "כת האני" של שנות ה-60 שקידשה את הפתיחות והבחירה החופשית תשרה גם על הנושא הזה, אבל התגלה לי מצב שונה. אומר כמה מילים על העולם של הספר ומבנהו כדי שאוכל לדבר בצורה טיפה ברורה יותר על הנושא הזה להלן.

בעולם של הולדמן אין מסע במהירות גבוהה ממהירות האור, אבל יש קפיצות דרך "חורי תולעת" (הוא קורא להם "קולפסארים") שמשמען התרחבות הזמן האישי ביחס לזמן העובר על כדור הארץ. הספר מחולק לחלקים אחדים, על פי הקריירה הצבאית של מנדלה שמתחילה בשנת 1997 ומסתיימת בשנת 3143. עליו עצמו עוברות רק שנים ספורות, אבל הוא חוזה בשינויים עצומים שעוברים על התרבות האנושית (והמין האנושי).

בשני החלקים הראשונים, המתייחסים לשנים 2024-1997, אין כמעט התייחסות להומוסקסואליות. למעשה, היא בולטת בהיעדרה. הצבא שבו משרת מנדלה הוא צבא מעורב, ולמין יש מקום של כבוד בתיאור העולם, אבל בין כל האנשים האלה אין ולו הומוסקסואל אחד – גבר או אישה. הפעם הראשונה שמנדלה נתקל בהומוסקסואל היא בתדרוך שהם מקבלים לפני חזרתם לכדור הארץ בתום השירות, ועבור מנדלה אותו אדם הוא ממילא פריק מוזר שבא מהעתיד הסובייקטיבי שלו.

אנחנו מגלים שההומוסקסואליות נפוצה כעת בכדור הארץ, אבל הצורה שבה היא נפוצה היא בעייתית מאוד. המתדרך אומר שממשלות כדור הארץ מעודדות את ההומוסקסואליות כאמצעי לפיקוח על גידול האוכלוסייה, כלומר זהו מכשיר חברתי בידי הממשלה ולא בחירה אישית. השינוי החברתי הזה שעבר על כדור הארץ בעשרים ושבע שנים לא משתקף בחברה הקרובה של מנדלה (שעליו עבור רק שנים מעטות) שנותרה הטרוסקסואלית לחלוטין.

החלק השני של הספר בעייתי הרבה יותר. חלק זה מתחיל ב-2024, לאחר שמנדלה התגייס מחדש ומונה לקצין. כפי שאמרתי, בחברת כדור הארץ שממנה באים החיילים שלו ממשלות מעודדות הומוסקסואליות. בפתיחת החלק הזה אנחנו מוצאים תיאור של יחידה המתכוננת לקרב, ושתיים מהחיילות, נאהבות, מבקשות רשות להיפרד לפני הקרב. ואז באה הפסקה הזו: "התרגלתי ללסביות בחדשים שחלפו מאז יצאנו את כדור-הארץ. אף חדלתי להתמרמר על שאבדו לי בנות-זוג פוטנציאליות. אבל הגברים עדיין עוררו בי סלידה והעבירו בי צמרמורת." (ע' 127)

חלק הספר שמתאר את מסע המלחמה הזה קצר למדי, והרגשות המוצהרים האלה לא ממש באים לידי ביטוי כאשר הוא מתאר את הרופא הצבאי שמטפל בו לאחר שהוא נפצע. אבל זו אפיזודה שולית למדי בספר.

הומוסקסואליות ממלאת תפקיד חשוב הרבה יותר במסע המלחמה הבא (האחרון) של מנדלה, שבו הוא מפקד "כוח מהלומה" (פלוגה). במאה ה-25 (שבה מנדלה מוצא את עצמו כעת) כל אוכלוסי כדור הארץ הם הומוסקסואלים, הם אינם נולדים אלא מגודלים ברחם מלאכותי, אינם חווים את טראומת הלידה ואוכלוסיית כדור הארץ מורכבת מ"מיליארד הומוסקסואלים יציבים לחלוטין בנפשם". (ע' 152) לכאורה זהו תיאור חיובי של הומוסקסואליות ומנדלה טוען באותה הזדמנות שהוא סובלני. זו הצהרה מוזרה מעט בהתחשב בדברים שנאמרו קודם, לא רחוק בקו הזמן האישי שלו. בן שיחו באותה שיחה אומר שהפרופיל הפסיכולוגי שלו מראה שהוא "חושב" שהוא סובלני.

למעשה, ההומוסקסואליות מהווה מכשול עיקרי ביחסים בין מנדלה המפקד לפקודיו. הולדמן מנסה להציג פער התרבותי בין אנשים שנולדו בהפרש של ארבע מאות שנה, אבל מתעכב כמעט אך ורק על נושא הזהות המינית. החיילים מכנים את מנדלה "הסוטה הזקן" ופער המיניות ביניהם מודגש שוב ושוב על ידי הולדמן כגורם הזרות העיקרי.

אם לא די בכך, המידה שבה הלגיטימיות הזו של ההומוסקסואליות בעיני מנדלה היא רק מס שפתיים מתגלה בסוף הספר. כאשר מנדלה ושרידי אנשיו חוזרים מההצבה המרוחקת שלהם במאה ה-32, הם מגלים שבני האדם זרים מתמיד. כעת כל בני האדם, נשים וגברים, הם אורגניזם יחיד "כליל שלמות" מבחינה גנטית, שנוצר בהשבחה אאוגנית, שלו תודעה אחת. גם תיאור מיניות שלהם בעייתי, אבל לא אכנס אליו כאן.

צ'רלי, חברו ההמוסקסואל המוצהר של מנדלה שנולד במאה ה-25, מזדעזע עמוקות למחשבה ש"אדם" (אותה ישות חדשה) מרשה לאנשים לשנות את הקיטוב שלהם להטרוסקסואליות, ואפילו מעודד את זה. מסתבר להם שיש בגלקסיה כוכבים אחדים שאינם מיושבים על ידי "אדם" אלא על ידי בני אדם "רגילים", ותיקי קרבות. על פי "אדם" רבים מהם ביקשו להפוך להטרוסקסואלים "כדי שיסתגלו ביתר קלות לחברות האחרות ההן". (ע' 216) בשום מקום הולדמן לא טורח להסביר למה הטרוסקסואליות היא המפתח ל"הסתגלות" לחברות אלה, לא נראה שזה עולה כלל על דעתו. אפילו צ'רלי לא שואל את השאלה הפשוטה הזו: למה, אם הטרוסקסואליות נחשבה הפרעה ואותם הומוסקסואלים היו "יציבים לחלוטין בנפשם", החברות האלה הן הטרוסקסואליות?

התירוץ של הולדמן (יצירת מגוון גנטי למקרה הצורך) הוא קלוש בהתחשב במדע המיוחס ל"אדם", וגם אם נקבל את ההנחה שיש צורך בהטרוסקסואלים לצורך זה, לא אמורה להיות סיבה שתמנע מהומוסקסואלים להתקבל בחברה. אוסיף רק שמעט הדמויות שהולדמן טורח לתאר בשלב זה של הספר הופכות להטרוסקסואליות כלאחר יד, אף שחלק מהן הזדעזעו במפורש מהרעיון מוקדם יותר.

מנדלה של הולדמן מייצג נאמנה במובנים רבים את המרד של ההיפים בשנות ה-60 וה-70 במוסכמות החברתיות של ארצות הברית. אבל בכל מה שנוגע למיניות, מנדלה והולדמן נטועים היטב בחברה האמריקאית השמרנית של עשורים קודמים.

הקרב על ההידרה!

מפעם לפעם עולה שוב לדיון שאלת הספרים בהוצאה עצמית ומעמדם מול ספרים שיצאו לאור בהוצאות שבהן תהליך לקטורה ועריכה מסודרים. היא עולה לדיון בתחום המדע הבדיוני והפנטסיה בתדירות גבוהה יותר, בעיקר בארץ, מכיוון שזהו שוק קטן ומוציאים לאור מהססים לקחת סיכונם.

בשנים האחרונות, בזכות העובדה שתוכנות עימוד והדפוס הדיגיטלי נעשו זולים יחסית, צמחה תעשייה של הוצאות לאור שבהן המחברים משלמים להוצאה עבור הזכות להדפיס את יצירותיהם. הן מציעות מגוון שירותים - ממה שהוא למעשה רק העברה של הקובץ לפורמט ספר ועד עריכה מסוימת. השוק הזה כה רווחי, שסטימצקי ששה להצטרף למחלבה עם "החממה הספרותית" שלה. בעידן של קוראים אלקטרוניים, אפילו עלות ההדפסה נחסכת מה שמאפשר רווחים גדולים יותר להוצאות נצלניות אלה.

על פי ויקיפדיה הוצאת רנדום האוס (השייכת לתאגיד הגרמני ברטלסמן) היא ההוצאה לאור הגדולה ביותר בעולם. לפני ימים אחדים, הם הודיעו על imprint (כלומר, שם שתחתיו מתפרסמות קבוצת יצירות) חדש של ההוצאה - הידרה. הידרה היא הוצאה בתשלום של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, שמיועדת לספרים דיגיטליים בלבד.

ה-SFWA, אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה, קבעה ש"הידרה" אינה עומדת בסטנדרטים שלה ויצירות שיתפרסמו בה לא יוכרו על ידה. המשמעות היא שיצירות שיתפרסמו שם לא יוכלו להקנות לסופרים זכות להצטרף לאגודה ושיצירות אלה לא יהיו זכאיות למועמדות לנבולה. הסיבה העיקרית - הידרה לא תשלם לסופרים מקדמות (וחוץ מזה, אם לנסח מחדש את דברי ההוצאה, זה חרא של חוזה).

רנדום האוס הגיבה במכתב שבו נטען שהמודל שהם מציעים הוא "שונה - ויכול להיות אפילו רווחי יותר". בשלב זה אנשי האגודה החליטו לוותר על הכפפות והנימוס, ובתגובתם כתבו בין השאר: "[...] גורם לנו להאמין שהידרה מתכוונת לנהוג בטורפנות כלפי סופרים, ובייחוד כלפי סופרים חדשים שעלולים להיות חסרי ניסיון מכדי להבין עד כמה החוזה שלכם חורג מהנהוג בהוצאה לאור."

מסקנה - היזהרו מהידרות.

~~~~~~~~~~~~~

עדכון, רנדום האוס עדכנו את ושיפרו החוזה שלהם. עדיין לא הייתה תגובה של SFWA.

 

מימין - הידרה; משמאל - סופר צעיר

הוכרז זוכה פרס טיפטרי

הספר "הנערה הטובעת" של קייטלין קירנן זכה בפרס ג'יימס טיפטרי (הבן) לשנת 2012. פרס טיפטרי מוענק על ידי חבר שופטים ליצירות הבוחנות את הבנתנו את המגדר, כפי שכתוב באתר. אני לא מכיר את הספר והסופרת, אבל אני כן מכיר ואוהב את ג'יימס טיפטרי הבן, הלא היא אליס שלדון.

שלדון הייתה אישה מרתקת, ויום אחד אני אקרא את הביוגרפיה שלה. קנדית במוצאה, היא בילתה חלקים מילדותה ונערותה באפריקה ובגיל 18 עזבה את הבית. במלחמת העולם השנייה שירתה ב-OSS, הארגון שממנו צמח אחר כך ה-CIA, והייתה מראשונות אותו ארגון ביון. היא כתבה בשם עט גברי (שאותו אימצה מצנצנת של ריבה בסופרמרקט), וסיפור חשיפת זהותה מזכיר קצת עלילת ריגול. שלדון הייתה, ככל הנראה, לסבית, אך היא נישאה לגבר מבוגר ממנה שאותו אהבה מאוד. לאחר שלקה באירוע מוחי שהשאיר אותו במצב גרוע, היא ירתה בו ואז התאבדה. לפני כמה שנים, היה לנו העונג לפרסם ב"מימד העשירי" תכתובת מראשית שנות ה-70 בינה ובין אורסולה לה-גווין.

שלדון הייתה סופרת נפלאה. היא שילבה בסיפורים שלה אנושיות, רגישות והומור. שלדון הייתה גם אחת הסופרות הפמיניסטיות הבולטות של התחום, ולטעמי האישי אולי הטובה ביותר ביכולת שלה להשפיע. ג'ואנה ראס וליסה טאטל הן כנראה הלוחמות הפמיניסטיות המפורסמות ביותר של המדע הבדיוני, אבל לשלדון הייתה (עלי לפחות) השפעה הרבה יותר מעמיקה. הסיפורים שלה מצליחים לערער על מוסכמות בצורה מעודנת, אבל כזו שלא מרפה. הרעיונות שהיא זרעה בנוגע לתפקידי מין ומגדר הכו שורש עמוק והמשיכו להשפיע הרבה אחרי שסיפורים לוחמניים יותר נעלמו מזיכרוני. אין מישהי מתאימה ממנה, לדעתי, לקרוא על שמה פרס המרחיב את הבנת המגדר.

יהי זכרה ברוך.

הספירלות של גיבסון

לטעמי, ויליאם גיבסון הוא כותב הפרוזה הטוב ביותר במדע הבדיוני. ג'ין וולף הוא כנראה המתחרה הרציני ביותר שלו, אבל אני בכל זאת מעדיף את גיבסון. היכולת שלו לתמצת, להפוך כל מילה ומשפט לבעלי משמעות ומשקל בפני עצמם, מתעלה על פגמים של עלילה ביצירות שלו. קראתי לאחרונה שוב את הסיפורים המקובצים באוסף Burning Chrome, וקל לראות את ההבדל בין הסיפורים שהוא כתב לבדו לבין הסיפורים שהוא כתב עם אחרים.

אני מניח שמיקוד היא מילת המפתח בהבדל הזה. הכתיבה של גיבסון דחוסה ומתרכזת לנקודה אחת בדרך כלל, בעוד שהסיפורים שכתב עם אחרים נוטים להיות "קופצניים" יותר. אפשר לראות את זה למשל כשמשווים את Dogfight (קרב אוויר), שנכתב עם מייקל סוואנוויק, ל-Burning Chrome, הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ שאותו כתב גיבסון לבדו. שניהם כתובים תוך דילוגים בזמן, אבל בעוד שהדילוגים של "קרב אוויר" מקדמים את העלילה באופן לינארי בקפיצות, אלה של Burning Chrome הם סדרה של פלאשבקים שמתכנסים אל קו הזמן המתקדם של הסיפור ובלעדיהם הסיום שלו היה הרבה פחות חזק.

אחת הדוגמאות המושלמות ביותר של הכתיבה המתכנסת של גיבסון הוא הסיפור New Rose Hotel, אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי בחיי. המספר, ששמו לא מוזכר, שוכב בתא של אחד ממלונות התאים היפניים, ומספר את סיפורו. זהו סיפור בגוף ראשון שאינו מופנה לקוראים, אלא לאהובה שכבר איננה בחייו. מנקודה נייחת זו, הוא טווה עבור הקוראים את כל העולם המקיף אותו.

הטכניקה לא ייחודית, כפי שכתבתי לעיל אפילו הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ מתנהל במקביל בהווה ובפלאשבקים, אבל הביצוע שלו יוצא מגדר הרגיל. גיבסון ממקם את המספר שלו בחלל פיזי קטן מאוד, בתא שבקושי יש בו מקום לשבת, שממנו הוא מספר על עולם רחב מאוד. כל האלמנטים של הסיפור – העולם, העלילה, הדמויות – הולכים ומתמקדים לאותה נקודה אחת תוך שגיבסון יוצר ניגודים מרתקים בין המצב של הגיבור בעת שהוא מספר את הסיפור ובין העולם והעלילה שהוא ניצב בסופם.

הספירליות, והניגוד שהיא כוללת מעצם טבעה בין גדול לקטן, בין רחב למצומצם, בין נקודה מרכזית והתפשטות, מתקיימים בכל המישורים של הסיפור: מנקודה גאוגרפית בודדות אנחנו שומעים על מאורעות שהתרחשו באירופה, בצפון אפריקה וביפן; מתא שינה מיושן הממוקם בפיגום מתפורר מתואר מאבק על הטכנולוגיות הגנטיות החדשות ביותר; מפי אדם שמתקיים על הצרכים הבסיסיים ביותר מתוארת הכלכלה העולמית המורכבת; על ידי אדם יחיד מתוארות מזימות ותכניות מורכבות המשפיעות על אנשים רבים מסופרות.

צורת סיפור זו בגוף ראשון מאפשרת לגיבסון לעצב גם את הדמויות והיחסים ביניהן בצורה מתכנסת דומה. אין פה תיאור של התפתחות וצמיחה של דמויות. בסיכומו של דבר הדמויות מתוארות מנקודה קבועה במרחב ובזמן – מנקודת מבטו של המספר כפי שהוא רואה אותן לאחר תום המאורעות. העיצוב שלהן בעיניו כבר הושלם. זוהי תמונת מצב סטטית, שמשאירה לקורא את המשימה להשלים את מה שעבר על הדמויות, אם הוא יבחר לעשות זאת.

הסגנון והטכניקה האלה מעצימים את הפרוזה המלוטשת ממילא של גיבסון. העולם והרגש נבנים בצפיפות רבה, ומקבלים משקל ועוצמה. כמו המסוק שמקיף את מקום משכבו של הגיבור עלום השם ותר אחריו במעגלים הולכים וקטנים, המקרבים את הסוף הידוע מראש, כך גם הקורא נמשך אל הנקודה היחידה, שמעגנת עולם ומלואו.

הוכרזו מועמדי הנבולה

הוכרזו המועמדים לפרס נבולה השנה. כמנהגי בשנים האחרונות, אני אנסה לקרוא ולסקור את היצירות בקטגוריות הקצרות אם יהיה לי זמן. שתי מועמדויות לאלייט דה-בודארד, אחת החביבות עלי בשנים האחרנות, ושתיים לקן ליו, שהוא בהחלט שווה קריאה.

בינתיים, הנה הקטגוריות העיקריות, ובקישור הזה תוכלו למצוא את הרשימה המלאה.

Novel:
Throne of the Crescent Moon, Saladin Ahmed (DAW; Gollancz ’13)
Ironskin, Tina Connolly (Tor)
The Killing Moon, N.K. Jemisin (Orbit US; Orbit UK)
The Drowning Girl, Caitlín R. Kiernan (Roc)
Glamour in Glass, Mary Robinette Kowal (Tor)
2312, Kim Stanley Robinson (Orbit US; Orbit UK)

Novella:
"On a Red Station, Drifting", Aliette de Bodard (Immersion Press)
"After the Fall, Before the Fall, During the Fall", Nancy Kress (Tachyon)
“The Stars Do Not Lie,” Jay Lake (Asimov’s 10-11/12)
“All the Flavors,” Ken Liu (GigaNotoSaurus 2/1/12)
“Katabasis,” Robert Reed (F&SF 11-12/12)
“Barry’s Tale,” Lawrence M. Schoen (Buffalito Buffet)

Novelette:
“The Pyre of New Day,” Catherine Asaro (The Mammoth Books of SF Wars)
“Close Encounters,” Andy Duncan (The Pottawatomie Giant & Other Stories)
“The Waves,” Ken Liu (Asimov’s 12/12)
“The Finite Canvas,” Brit Mandelo (Tor.com 12/5/12)
“Swift, Brutal Retaliation,” Meghan McCarron (Tor.com 1/4/12)
“Portrait of Lisane da Patagnia,” Rachel Swirsky (Tor.com 8/22/12)
“Fade to White,” Catherynne M. Valente (Clarkesworld 8/12)

Short Story:
“Robot,” Helena Bell (Clarkesworld 9/12)
“Immersion,” Aliette de Bodard (Clarkesworld 6/12)
“Fragmentation, or Ten Thousand Goodbyes,” Tom Crosshill (Clarkesworld 4/12)
“Nanny’s Day,” Leah Cypess (Asimov’s 3/12)
“Give Her Honey When You Hear Her Scream,” Maria Dahvana Headley (Lightspeed 7/12)
“The Bookmaking Habits of Select Species,” Ken Liu (Lightspeed 8/12)
“Five Ways to Fall in Love on Planet Porcelain,” Cat Rambo (Near + Far)

סופרמן של אלן מור - רשומה שנייה

שני סיפורי סופרמן הנוספים של אלן מור שאדון בהם כאן נכתבו כחלק מסדרות מיוחדות של סופרמן. "קו הג'ונגל" הוא חלק מפרויקט בשם "די סי קומיקס מציגה" שבו סופרמן מצוות לגיבור-על אחר כלשהו ויחד הם נלחמים ברשע זה או אחר. "לאיש שיש לו הכול" הוא חלק מה-Superman Annuals (שלמעשה לא התפרסמו כל שנה).

לא במקרה צירף טים קלהן את הרשימה שלו על "קו הג'ונגל" לרשימות שלו על Swamp Thing. ל-Swamp Thing מקום הרבה יותר חשוב ביצירה של מור, שלקח לידיו ב-1984 את הדמות שהייתה בדרכה לביטול והמציא אותה מחדש. מור המשיך לכתוב את Swamp Thing במשך שלוש שנים, והיה חלוץ ב"החייאת" דמויות זנוחות בפנתאון של DC. לכן הסקירה של קלהן המחולקת לשני חלקים – "קו הג'ונגל" כ"נספח" ליצירות Swamp Thing ושני סיפורי סופרמן האחרים של מור ברשומה נפרדת – היא הגיונית. אבל לדעתי קלהן מחמיץ כאן משהו, מכיוון שקווי הדמיון בין "קו הג'ונגל" ו"לאיש שיש לו הכול" הם מעניינים מאוד. אני אכתוב ראשית על כל סיפור בנפרד ואז אתייחס לקשרים ביניהם.

קו הג'ונגל

קו הג'ונגל מתחיל בתמונה מאוד לא אופיינית של סופרמן – לא מגולח, מזיע, מותש, לבוש מה שנראה כמו מעיל טייסים ישן וחש כאב כאשר ברכו פוגעת בלוח המחוונים של המכונית החבוטה שבה הוא נוהג בכביש נידח. הסיבה מתבררת במהרה – במסיבת עיתונאים שבה נכח קלרק קנט הוצג מטאוריט שעליו פטריות כלשהן ששרדו את המסע בחלל ואת הכניסה לאטמוספרה. הוא שאל את המטאוריט ואז התגלה שאלה פטריות מקריפטון, שהנבגים שלהן חודרים לזרם הדם וגורמים להזיות, לאובדן כוחות-העל שלו, לחום גבוה מאוד וב-97% מהמקרים למוות.

המכונית מפתיחת הסיפור מתרסקת, וסופרמן כושל ממנה בבגדים בוערים. Swamp Thing מוצא באחו אדם שבגדיו מעלים עשן, ובתחילה לא יודע שזה סופרמן. סופרמן שקוע בהזיות שבהן הוא נלחם ביצורי "ג'ונגל הארגמן" (מקום מחייתה של הפטרייה בקריפטון) אשר קוראים לו להצטרף אליהם. הם מסבירים שכבן קריפטון גם הוא היה אמור להיכחד. בטירופו סופרמן פוגע ב-Swamp Thing ובסביבה. לבסוף Swamp Thing מצליח לחדור לתוך הזיותיו של סופרמן ולהעניק לו מרגוע ומרפא. כשסופרמן מתעורר Swamp Thing כבר נעלם, והוא בטוח לחלוטין שהוא עבר את המשבר לבדו, ושם את פעמיו חזרה לחייו הכפולים.

במידה ידועה הדברים המעניינים והמרשימים בסיפור הפשוט למדי הזה הם הדברים שנעדרים ממנו. לא קשה להבין למה זהו יותר סיפור Swamp Thing מאשר סיפור סופרמן – סופרמן כמעט אינו נוכח בו. במשך חלקים גדולים של הסיפור הוא פסיבי לחלוטין, הפעולות שלו נעשות מתוך דמדומי הזיה ולא באמת מתייחסות לעולם, ובחלק המכריע ביותר שלו הוא מוטל בזרועותיו של Swamp Thing.

הקרב המכריע, שהוא במידה ידועה סימן ההיכר של סופרמן (ושל גיבורי-על אחרים), לא ממש קיים בסיפור הזה. יש קרב – אבל סופרמן נלחם ביצירי דמיונו, בהזיות שהן התוצאה של המחלה שלו, ואין לקרב הזה השפעה ממשית על העולם החיצוני לו. סופרמן פוגע ב-Swamp Thing, שמסוגל להתחדש מיד, ובפיסה קטנה של ביצה נידחת וזה הכול. אין לקרב גם משמעות בעולם הפנימי שלו – בסופו של דבר הקרב חסר משמעות להחלמתו, ומה שמרפא את סופרמן הוא הקשר ש-Swamp Thing יוצר אתו בהזיה, שמאפשר לו ליצור עבור סופרמן מקום שלו ושקט להחלים בו.

סופרמן פסיבי למדי, אבל כך גם Swamp Thing. הוא אמנם היוזם בסיפור הזה (בניגוד לסופרמן שבעיקר מגיב), אבל הוא לא פעיל במיוחד. אני לא מכיר את הדמות מספיק בשביל לומר אם "התנגדות פסיבית" כזו היא אופיינית לו, אבל היא משתלבת עם הפסיביות של סופרמן עצמו ומעצימה את התחושה הכללית של פסיביות בסיפור. יתר על כן, היותו של Swamp Thing גיבור הסיפור, האיש שהציל את סופרמן, לא ידועה כלל לעולם. כאשר סופרמן חוזר להכרה Swamp Thing כבר נעלם ושמיעת-העל של סופרמן מפרשת את צעדיו כקול תנין המחליק למים. סופרמן ממריא חזרה לציוויליזציה לאחר שהוא "שרד, ללא איש שיעזור לו". אם קוראים את הסיפור מתוך עולמו של סופרמן, Swamp Thing כמעט לא קיים כלל.

לאיש שיש לו הכול

לאיש שיש לו הכול הוא הטוב מבין סיפורי סופרמן של מור. אם לומר את הדברים בפשטות – זהו סיפור מצוין בכל קנה מידה.

הסיפור מתחיל בדף של פרולוג – אדם חוזר עייף מיום עבודה ארוך במכון הגאולוגי, וחושב על הסיפור שיספר לילדיו לפני השינה ועל בילוי הערב עם אשתו. כאשר הוא פותח את הדלת, מקדמת את פניו מסיבת הפתעה ליום הולדתו. אז מתברר לקוראים שהאדם הוא קל-אל (אם כי יש רמזים לכך עוד קודם), סופרמן שמעולם לא היה. הפרולוג מסתיים במילים He is content (שעוד אחזור אליהן).

הסיפור גופא מתחיל כמו בדיחה גרועה – וונדר-וומן, בטמן ורובין מביאים לסופרמן מתנות יום הולדת ל"מבצר הבדידות" בקוטב. הם מוצאים את סופרמן עומד, קפוא לגמרי, על חזהו מעין פרח ששולח קנוקנות ירוקות סביב גופו (תציצו בציור לעיל). די מהר הם פוגשים בענק צהוב (מוֹנגוּל) המספר להם שהוא ששלח לסופרמן את מתנת יום ההולד הזו – צמח סימביוטי הנקרא "רחמים שחורים" הניזון מה"ביו-אורה" של המארח שלו ובתמורה מעניק לו את "כל שלבו חפץ בו". לכן אין לאדם הנגוע כל רצון להשתחרר מאחיזת הצמח.

מכאן, במשך כשני שלישים של אורכו, הסיפור מתנהל במקביל בשני מישורים. ב"מבצר הבדידות" שבכדור הארץ וונדר-וומן נלחמת במונגול (ללא הצלחה יתרה) בעוד שבטמן ורובין מנסים להסיר את הצמח מעל סופרמן; בקריפטון שלא נחרב קל-אל חי את חייו – אישה אוהבת (שחקנית שוויתרה על הקריירה שלו למענו, מה יהיה עם זה?), שני ילדים, משפחה אוהבת. זהו הסיפור המעניין, ולכן אגיע אליו מאוחר יותר.

הסיפור בכדור הארץ לא ממש מעניין – וונדר-וומן חוטפת מכות רצח ומעכבת את מונגול בזמן שבטמן ורובין מנסים, ולבסוף מצליחים, להוריד מסופרמן את "הרחמים השחורים"; סופרמן מתעצבן ומתחיל ללכת מכות עם מונגול; לבסוף מונגול מובס. מה שמעניין בסיפור הזה הוא שהגיבור האמתי בקרב הוא לא אחד מגיבורי-העל, אלא העוזר. רובין (השני, ג'ייסון טוד) הוא זה שמבין איך לטפל ב"רחמים השחורים" בלי שהצמח ידבק בו, והוא שמבין שהדרך להביס את מונגול היא לגרום לצמח להיטפל אליו. כך מונגול שוקע בעולם הזיות שהוא משאת לבו, עולם שבו הוא זורע הרס ופחד ביקום כולו, ולמעשה קופא ומפסיק להוות איום.

הסיפור בקריפטון הוא מעניין הרבה יותר, מכיוון שקשה להגדיר את חייו של קל-אל כמשאת לב. אביו, ג'ור-אל, שטעה בתחזית שלו שקריפטון ייחרב, הוא אדם זקן ומריר העורג ל"ימים הטובים ההם", מסוכסך עם חלק מהמשפחה עד כדי כך שהוא לא בא ליום ההולדת של בנו והולך ושוקע בפוליטיקה דתית קיצונית. קריפטון עצמו אינו בדיוק נווה שאנן. יש בו בעיית פליטים וחסידי תנועות פוליטיות ודתיות קיצוניות מפגינים, ולעתים משתוללים, ברחובות.

קל-אל מרגיש בחוסר השלמות, ואחיזתו בעולם הזה הולכת ומתערערת. הוא נפרד בכעס מאביו. מפגינים קנאים מכיר את בת דודו קארה (הלא היא סופרגירל בכדור הארץ). הוא שולח את אשתו ובתו להוריה ומנסה להצטרף אליהן שם עם בנו ואן. בסצנה מרגשת הוא עוצר עם בנו במכתש שבו עמדה פעם קנדור, ובעוד הסופה משתוללת סביבם אומר לבנו "אני לא חושב שאתה אמתי". זו הנקודה שבה בטמן מצליח להוריד מסופרמן את "הרחמים השחורים" והוא נעקר מתוך ההזיה.

כפי שאפשר לראות למרות הביטוי He is content, קל-אל לא באמת שבע רצון מהעולם שהצמח הטפילי מראה לו. מור מנגיד את זה לעולם ההזיה שבו מונגול נלכד בסוף הסיפור, ולעולם ההזיה שהצמח מציג בפני בטמן כאשר הוא נצמד אליו לזמן מה. במקרים אלה הביטוי החוזר He is content דווקא כן מתאים. אבל סופרמן כקל-אל אינו חלק מעולם מושלם.

הגדולה האמתית של הסיפור היא שסופרמן לא שוכח את החיים שלו כקל-אל. קל היה לפטור את ההזיה כאפיזודה חולפת ולחזור לעסקי גיבור-העל כלאחר יד, אבל מור לא בוחר בדרך זו. הוא מאפשר לקריפטון החליפי מספיק מרחב להתפתח ולהתמלא, לא רק עבור הקוראים אלא גם עבור קל-אל/סופרמן. הצלתו מ"הרחמים השחורים" חיונית – הוא היה מת בסופו של דבר, ובינתיים הוא היה שבוי בהזיה ולא מגשים את ייעודו כסופרמן – אבל יש לה מחיר כבר. על-אף המצב הלא מזהיר של קריפטון, קל-אל זכה שם במה שסופרמן של כדור הארץ לא ממש זוכה בו – בית אמתי, שורשים, משפחה, ילדים וכן הלאה. וכחלק מזה, מכיוון שהוא קל-אל ולא סופרמן, הוא זוכה בשחרור מהעול של גיבורי-על. וסופרמן זוכר הכול כשהוא מתעורר, וזה מסביר את הזעם הנורא של סופרמן על מונגול, שהראה לו מה היה יכול להיות.

הצבת שני הסיפורים זה לצד זה מעלה דברים מעניינים, ואתחיל בקטן.

אני לא מכיר את כל היצירות של מור (בטח לא לעומק), אבל אני מתחיל לחשוב שבכל אחת מהן יש בדיחות קטנות, קריצות פנימיות ואירוניות לעולם הקומיקס. הנה שתיים מהן. ב"לאיש שיש לו הכול" בטמן בא לבקר את סופרמן בחברת ג'ייסון טוד, רובין השני; בקריפטון שבהזיה בנו של קל-אל מכור לסדרת הטלוויזיה על גיבור-העל נייטווינג (Nightwing) ומשחק בבובה שלו; ברב-יקום של DC רובין הראשון, דיק גרייסון, הפך להיות נייטווינג, גיבור-על בקריפטון. ב"קו הג'ונגל" יש סצנה נפלאה שבה שתי מערכות הבגדים של סופרמן – תלבושת גיבור-העל שלו והחליפה של קלרק קנט – מופיעות בהזיה שלו; כאשר הוא מתעורר מההזיה ומביט בארון רואים שיש לו שתי מערכות בגדים וזהו – חליפה אחת ותלבושת אחת.

אבל יש קווי דמיון מעניינים וחשובים יותר. בשני המקרים סופרמן משותק על ידי צמח, יצור דומם ופסיבי לכאורה, ולא על ידי נבל כלשהו שבו הוא יכול להלחם באמצעות כוחו, וצמחים אלה מדרדרים אותו עצמו לפסיביות. בשני המקרים הוא שוקע בהזיות, והן אלה שמנטרלות את היכולת שלו לפעול בעולם. ב"קו הג'ונגל" הוא נלחם בהזיות, אבל כמובן לא יכול לפגוע בהן. הפגיעה שלו בעולם הממשי היא חסרת משמעות. ב"לאיש שיש לו הכול" הוא פסיבי לחלוטין, וקל-אל של קריפטון אמנם מוטרד מהנעשה סביבו אבל רק מנסה לברוח, ולא לשנות את המצב.

בשני הסיפורים הוא נזקק לעזרת אחרים כדי להתגבר על מה שמשתק אותו, ומי שעוזרים לו הם שוליים לעולם שלו. Swamp Thing חי בשולי החברה, בשולי העולם הרגיל של סופרמן, ואין לו השפעה על העולם. רובין הוא רק עוזר לגיבור-על, ולא בעל כוחות בפני עצמו. יתר על כן, הוא מחליף של רובין "המקורי" שבגר ורכש כוחות אמתיים. במידה מסוימת הוא גם האנחתא הקומית של הסיפור הזה.

אבל מעל הכול יש תקבולת משלימה מרתקת בקריפטון (או הקריפטונים) שסופרמן רואה בהזיות. קריפטון של "קו הג'ונגל" הוא ג'ונגל פראי מלא חיות שנכחדו המנסות לשכנע את סופרמן שמקומו עמן. הן טוענות ש"הבן האחרון של קריפטון" הוא אנומליה, טעות, יצור שלא במקומו שאמור היה להיכחד עם הכוכב. לעומתו קריפטון של "לאיש שיש לו הכול" הוא עולם עירוני, מסודר, מלא אנשים, שלא חרב כפי שניבא ג'ור-אל. קל-אל (וסופרמן, שזוכר את העולם הזה) צריך להתייצב בסיפור זה מול הרעיון שקריפטון אינו אידיליה שחרבה, אלא עולם ככל העולמות שגם הוא עלול לסבול מחוליים חברתיים. שזהו המחיר שהעולם היה עלול לשלם על שרידתו.

כשבוחנים את שני הסיפורים זה לצד זה, נראה שמור מציע לנו שני עתידים אפשריים שבהם סופרמן הוא קל-אל, שני נתיבים שונים מאוד זה מזה. שנה לפני "ווטצ'מן" מור לוקח את גיבור-העל הקלאסי האולטימטיבי ומתחיל הציב סימני שאלה על זהותם של גיבורי-על. הוא מציע לנו שתי דרכים מנוגדות שבהן סופרמן היה יכול לפרוק מעל עצמו את עול הייעוד של גיבור-העל. קל-אל יכול להיות "רק" קל-אל על ידי קבלת הרעיון שהוא אחד מבני קריפטון שאמור היה להיספות כשהכוכב נחרב ולמות במחלה קריפטונית, או על ידי הפיכה לקריפטוני מן השורה שאין לו כוחות-על בעולם הבית שלו ששרד.