הספירלות של גיבסון

לטעמי, ויליאם גיבסון הוא כותב הפרוזה הטוב ביותר במדע הבדיוני. ג'ין וולף הוא כנראה המתחרה הרציני ביותר שלו, אבל אני בכל זאת מעדיף את גיבסון. היכולת שלו לתמצת, להפוך כל מילה ומשפט לבעלי משמעות ומשקל בפני עצמם, מתעלה על פגמים של עלילה ביצירות שלו. קראתי לאחרונה שוב את הסיפורים המקובצים באוסף Burning Chrome, וקל לראות את ההבדל בין הסיפורים שהוא כתב לבדו לבין הסיפורים שהוא כתב עם אחרים.

אני מניח שמיקוד היא מילת המפתח בהבדל הזה. הכתיבה של גיבסון דחוסה ומתרכזת לנקודה אחת בדרך כלל, בעוד שהסיפורים שכתב עם אחרים נוטים להיות "קופצניים" יותר. אפשר לראות את זה למשל כשמשווים את Dogfight (קרב אוויר), שנכתב עם מייקל סוואנוויק, ל-Burning Chrome, הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ שאותו כתב גיבסון לבדו. שניהם כתובים תוך דילוגים בזמן, אבל בעוד שהדילוגים של "קרב אוויר" מקדמים את העלילה באופן לינארי בקפיצות, אלה של Burning Chrome הם סדרה של פלאשבקים שמתכנסים אל קו הזמן המתקדם של הסיפור ובלעדיהם הסיום שלו היה הרבה פחות חזק.

אחת הדוגמאות המושלמות ביותר של הכתיבה המתכנסת של גיבסון הוא הסיפור New Rose Hotel, אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי בחיי. המספר, ששמו לא מוזכר, שוכב בתא של אחד ממלונות התאים היפניים, ומספר את סיפורו. זהו סיפור בגוף ראשון שאינו מופנה לקוראים, אלא לאהובה שכבר איננה בחייו. מנקודה נייחת זו, הוא טווה עבור הקוראים את כל העולם המקיף אותו.

הטכניקה לא ייחודית, כפי שכתבתי לעיל אפילו הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ מתנהל במקביל בהווה ובפלאשבקים, אבל הביצוע שלו יוצא מגדר הרגיל. גיבסון ממקם את המספר שלו בחלל פיזי קטן מאוד, בתא שבקושי יש בו מקום לשבת, שממנו הוא מספר על עולם רחב מאוד. כל האלמנטים של הסיפור – העולם, העלילה, הדמויות – הולכים ומתמקדים לאותה נקודה אחת תוך שגיבסון יוצר ניגודים מרתקים בין המצב של הגיבור בעת שהוא מספר את הסיפור ובין העולם והעלילה שהוא ניצב בסופם.

הספירליות, והניגוד שהיא כוללת מעצם טבעה בין גדול לקטן, בין רחב למצומצם, בין נקודה מרכזית והתפשטות, מתקיימים בכל המישורים של הסיפור: מנקודה גאוגרפית בודדות אנחנו שומעים על מאורעות שהתרחשו באירופה, בצפון אפריקה וביפן; מתא שינה מיושן הממוקם בפיגום מתפורר מתואר מאבק על הטכנולוגיות הגנטיות החדשות ביותר; מפי אדם שמתקיים על הצרכים הבסיסיים ביותר מתוארת הכלכלה העולמית המורכבת; על ידי אדם יחיד מתוארות מזימות ותכניות מורכבות המשפיעות על אנשים רבים מסופרות.

צורת סיפור זו בגוף ראשון מאפשרת לגיבסון לעצב גם את הדמויות והיחסים ביניהן בצורה מתכנסת דומה. אין פה תיאור של התפתחות וצמיחה של דמויות. בסיכומו של דבר הדמויות מתוארות מנקודה קבועה במרחב ובזמן – מנקודת מבטו של המספר כפי שהוא רואה אותן לאחר תום המאורעות. העיצוב שלהן בעיניו כבר הושלם. זוהי תמונת מצב סטטית, שמשאירה לקורא את המשימה להשלים את מה שעבר על הדמויות, אם הוא יבחר לעשות זאת.

הסגנון והטכניקה האלה מעצימים את הפרוזה המלוטשת ממילא של גיבסון. העולם והרגש נבנים בצפיפות רבה, ומקבלים משקל ועוצמה. כמו המסוק שמקיף את מקום משכבו של הגיבור עלום השם ותר אחריו במעגלים הולכים וקטנים, המקרבים את הסוף הידוע מראש, כך גם הקורא נמשך אל הנקודה היחידה, שמעגנת עולם ומלואו.