עלתה תוכניית עולמות

כנס פסח של האגודה וקהילת טולקין ייערך השנה בתאריכים 21-20 באפריל, באשכול-פיס ת"א. תוכניית הכנס עלתה לאתר.

ביקורת על "ג'וליאן קומסטוק"

השבוע במקום פוסט בבלוג - הביקורת שלי על "ג'וליאן קומסטוק" באתר האגודה.

המשך עונת הפרסים

הוכרזו המועמדים הסופיים לפרסי ארתור סי קלארק.

מדע בדיוני נגיש

בכנס בדיון 2007 השתתפתי בפאנל שעסק בקניבליות במדע בדיוני ובפנטסיה, ודיברתי על הדרך שבה סופרי מדע בדיוני משתמשים בקניבליות ביצירותיהם. פתחתי את דבריי בטענה שלפנטסיה יש יתרון על המדע הבדיוני בכתיבה על הנושא, מכיוון שלסופרים ולקוראים כאחד יש "סט כלים" של יצורים בעלי מנהגים קניבליים או דמויי-קניבליות הלקוחים מן הפולקלור (ערפדים, אנשי זאב וכן הלאה), שסופרי פנטסיה כוללים ביצירותיהם. בהקשר של הקוראים זה מאפשר להם לדעת פחות או יותר למה לצפות מאותם יצורים, ויותר מכך זהו פתח נוח, מאחז מוכר בעולם לא מוכר, שראשיתו בסיפורי הפולקולר שהם הכירו כילדים.

אני חושב שאפשר להרחיב את הטיעון הזה לפנטסיה בכללה, ואולי זוהי אחת הסיבות שבגללה הפנטסיה פופולרית יותר מאשר המדע הבדיוני. מרבית הפנטסיה, בעיקר עד לעשורים האחרונים עם צמיחתה ופריחתה של הפנטיסה האורבנית, הושתתה על יסודות מוכרים למדי. פנטסיית "חרבות וכשפים" שהיוותה משך זמן רב את עיקר היצירה הפנטסטית שואבת משני מקורות מוכרים היטב לקוראים רבים – היסטוריה ופולקלור. התבנית המוכרת של גיבור היוצא להציל את העולם ו/או העלמה במצוקה כשעליו להתמודד בחרבו (הקסומה לעתים) מול יריבים מהעולם הזה ומעולמות אחרים היא בת מאות שנים. אם אנו מתייחסים לעלילות גלגמש כיצירה פנטסטית (גישה שאני חולק עליה), תבנית זו מככבת באחת היצירות הראשונות שנכתבו אי-פעם. גם כאשר הפנטסיה חורגת מתבנית זו היא משתמשת פעמים רבות באלמנטים הלקוחים מן הפולקלור (מכשפות, אנשי זאב ומשני צורה אחרים, שדים וכן הלאה) ומן ההיסטוריה (מלכים, ממלכות ובני אצולה, ומאפיינים ימי-בינמיים אחרים).

יש למוכרות זו תפקיד חשוב ב"הנגשה" של הפנטסיה לקהל הרחב לעומת המדע הבדיוני. כאשר גולדמן בחר את שמות הממלכות הבדיוניות שלו ב"הנסיכה הקסומה" הוא בחר בשמות של שני מטבעות אירופיים (גילדר ופלורין) שאף על פי שאינם שמות הנישאים בפי כל, בכל זאת יש להם צלצול מוכר. בשילוב עם ההקדמה המבריקה שלו (והכתיבה שלו בכלל), יש לשמות אלה תפקיד ביצירת האשליה של קיום אותן ממלכות וקיום "ספרו" של מורגנשטרן שאותו הוא "עיבד". זו דוגמה משעשעת, אבל היא משמעותית. למי שאינם חובבי הז'אנר רמזים מוכרים כאלה יכולים להיות פתח לעולמות החדשים והזרים שיוצרת הפנטסיה, או נקודת אחיזה בעולמות אלה. לדעתי, המוכרות הזו משחקת תפקיד בפופולריות של הפנטסיה בהשוואה למדע הבדיוני.

לעומת הפנטסיה, המדע הבדיוני בדרך כלל מציב דרישות שונות. בניית העולמות החדשים של המדע הבדיוני נסמכת בדרך כלל על שפה חדשה (או לפחות מונחים חדשים) ומבנים חברתיים חדשים, לפחות זו השאיפה. אלה נוטים להרתיע רבים ממי שלא מכירים את הז'אנר. הרתיעה נובעת מעצם הזרות, ולעתים גם מהדרישה לקבל בלי יותר מדי שאלות עולם שונה מאוד מהעולם המוכר. הפן הטכני-טכנולוגי של חלק מיצירות המדע הבדיוני גם הוא מרתיע בשני מובנים. הוא מרתיע את מי שלא אמונים על השפה של טכנולוגיות עתידיות (או טכנולוגיות מנצות) ויותר מכך על השימושים וההשפעות של טכנולויות חדשות, והוא מרתיע את מי שמייחסים לטכנולוגיה "זרות" ו"קרות" ואפילו חוסר אנושיות.

[בלי להמעיט מיכולותו של פרנק הרברט ככותב ומהרעיונות המדהימים שב"חולית", אולי אין זה מקרה שדווקא ספר זה על המבנה החברתי הפאודלי שלו, מיעוט התיאורים הטכנולוגיים שבו והיכולות דמויות הקסם של חלק מהדמויות בו הוא אחד מספרי המדע הבדיוני המובהקים הבודדים שהפכו פופולריים בציבור הרחב.]

השאלה המעניינת היא האם זה ילך וישתנה. בעולם שבו ילדים נחשפים להרבה מאוד טכנולוגיה מתקדמת מגיל צעיר מאוד, ושבו הטכנולוגיה הזו ממלאת תפקידים במרחב החברתי בהיקף ובקצב שהולכים וגדלים, אולי נראה שינוי בתחום זה. יכול להיות שלקוראים עתידיים הפנטסיה הקלאסית תיראה מיושנת ומוזרה ולא רלונטית, בעוד שמדע בדיוני ייראה מושך ומוכר הרבה יותר מכיוון שהוא ידמה יותר לעולם שבו גדלו קוראים אלה ולחוויות שבהן הורגלו.

תוך כדי כתיבה נזכרתי שאני נתלה באילנות גבוהים בנושא זה. ב-1956 אסימוב כתב סיפור בשם Someday ("בבוא היום", בכרך 1 של כל כתבי אסימוב בתרגום רמי שלהבת, הוצאת מובי דיק; אני חושב שהתרגום הישן הוא בספר "גדול ורחב הוא העולם") שבו מתואר מספר סיפורים ממוחשב שהילד שלו הוא שייך מאוכזב ממנו מכיוון שהוא מספר רק סיפורים על נסיכות ודרקונים ושטויות כאלה, ולכן הילד מנסה לתכנת אותו מחדש לספר סיפורים על מחשבים וספינות חלל. אם לשפוט מההתרשמות שלי מספרי ילדים ונוער (שהיא חלקית מאוד), בחמישים וחמש השנים שעברו מאז זה המהפך עוד לא הושלם, אבל אנחנו בדרך.

הוכרזו המועמדים לנבולה

רשימת המועמדים הסופיים התפרסמה, ורוב הסיפורים הקצרים זמינים ברשת. יוצא הדופן היחיד הוא סיפור של הרלאן אליסון, שנמצא בבורגז עם אינטרנט. אם אני אצליח, אני אנסה לסקור לפחות את הסיפורים אף על פי שזה אומר לקרוא סיפור נוסף של קיג' ג'ונסון.
תיקון - גם הסיפור מאסימובס (של פליסיטי שולדרס) לא זמין. אבל מניסיון הם כנראה יעלו אותו בימים הקרובים. 
----
עדכון (1.3) - דווקא הסיפור של אליסון זמין עכשיו. של שולדרס עדיין לא.

שני סיפורי מסגרת

קראתי לאחרונה שני ספרים הכתובים עם סיפור מסגרת שמשמש רקע לסיפור הראשי. האחד הוא "באודולינו" של אומברטו אקו והאחר הוא "כישרון למלחמה" של ג'ק מקדוויט. התחבולה הספרותית הזו חביבה למדי על סופרים, ופעמים רבות על סופרים מתחילים שפותחים את הסיפור בנקודה עתידית וחוזרים בצורה זו או אחרת לעבר (היא גם מקנה לספר מראית עין של תחכום). סיפור המסגרת יכול להיות יעיל בכתיבת מדע בדיוני, בעיקר ביצירות קצרות, כי שילוב סיפורי משנה בסיפור מסגרת יכולה להיות דרך נוחה להשלים תיאור של התפתחות עולם בלי להקדיש לתיאור הזה יותר מדי תשומת לב או להסיח את הדעת מהסיפור העיקרי, אבל צריך לדעת איך להשתמש בו. ההבדל בין שימוש מוצלח ולא מוצלח בסיפור מסגרת מודגם היטב בשני הספרים האלה.

באודולינו

בקונסנטינופוליס הנבזזת ומועלה באש על ידי הצלבנים של מסע הצלב הרביעי, באודולינו (הכזבן על פי הודאתו שלו) מספר את סיפור חייו באוזני זוסימוס, איש החצר הביזנטי וההיסטוריון. הסיפור נפתח כאשר באודולינו מספר איך כשהיה נער באיטליה מולדתו הוא עזר לאביר גרמני שאבד בביצות ובערפל למצוא את דרכו, ואותו אביר קנה אותו מאביו ואימץ אותו לבן. האביר הזה, באודולינו והקוראים מגלים מהר למדי, הוא הקיסר פרידריך ברברוסה. מנקודת מוצא זו אקו עובר בין פרקים שבהם הוא מתאר את קורות באודולינו וזיסומוס בקונסטנטינופול לפרקי הסיפור האוטוביוגרפי של באודולינו. זוסימוס והקוראים לומדים מפי באודולינו שהוא היה הזרז, ולעתים הגורם, לרוב המאורעות החשובים בעת שלטונו של פרידריך, וזה האלמנט הפנטסטי של הספר, "ההיסטוריה הנסתרת" שבו. אפשר היה באותה מידה לספר את סיפורו של באודולינו "על הסדר", ללא סיפור המסגרת אבל אקו משכיל להשתמש בסיפור המסגרת כדי להוסיף רבדים המעשירים את הספר.

הרובד הגלוי והפשוט הוא האירוניה. אקו מתאר את זוסימוס הנהנתן שבעוד עירו האהובה עולה בלהבות סביבו והוא עצמו נס על נפשו, הוא לא מוותר על הטבּח הפרטי שלו והמעדנים שהוא מכין ועל שאר מנעמי החיים (תוך שהוא מקונן על אבדנם, כמובן). אך יש בסיפור המסגרת יותר מתיאור "ימי רומא האחרונים". תיאור הביזה של קונסטנטינופול הוא תיאור התמוטטות כל מערכת האמונות והאידאלים שפרידריך ברברוסה מייצג, שאת המאבק לביסוסה באודולינו מציג שוב ושוב בתיאור קורות חייו. מחד האבירים הצלבנים שנשבעו להציל את המקומות הקדושים הופכים לחבורת פראים צמאי דם ורודפי בצע שתוקפים את אחיהם הנוצרים בששון. פרידריך, כזכור, טבע בעת שהנהיג את הצלבנים בדרכם לארץ ישראל במהלך מסע הצלב השלישי. מאידך אנו נחשפים לאימפריה הבינטית עצמה במלוא רקבונה וסיאובה הנהרסת מבפנים ומבחוץ. במידה מסוימת אימפריה זו סימלה את שאיפתו של פרידריך עצמו, מי שהוסיף את התואר "קדושה" לקיסרות הרומית הקדושה, ליצור ישות מדינית שתשלב את הסמכות הפוליטית של רומא העתיקה עם המנדט האלוהי לשלטון. אבל יותר מכול סיפור המסגרת נחוץ לבאודולינו עצמו. כאשר הסיפור שהוא מספר לזוסימוס מדביק את ההווה שלהם מתברר שמעשה הסיפור עצמו היה קריטי לעיצוב דמותו של באודולינו. מעשיו לקראת סוף הספר אינם נובעים רק מסך חוויותיו, שאותן הוא מספר לזוסימוס, הם תוצאה של ההתבוננות שלו בעצמו באמצעות הסיפור.

כישרון למלחמה

לעומת אקו מקדוויט נראה לעתים כנחוש להוכיח שסיפור המסגרת אינו נחוץ כלל. "כישרון למלחמה" הוא סיפורו של אלכס בנדיקט, סוחר העתיקות, שדודו הארכאולוג מת בתאונה ומוריש לו נכסים, ותעלומה בת מאתיים שנה. דרך ניסיונו של אלכס לפתור את התעלומה הקוראים מתוודעים למלחמה הבין-כוכבית בת מאתיים השנה בין האנושות לגזע החייזרי הטלפתי, מלחמה שעיצבה את העולם שבו אלכס חי. סיפור המסגרת הזה הוא חלש. אלכס והדמויות האחרות המקיפות אותו הן דמויות חד-ממדיות ורדודות למדי. הניסיונות להעניק לאלכס עבר מיוסר מסתורי שבגללו הוא גדל עם דודו ולא עם הוריו ואז הסתכסך עם אותו דוד הם קלושים, ולרוב הדמויות האחרות לא נעשה אפילו ניסיון קלוש כזה למתן עומק. בצורה שהיא מוצגת התעלומה שאותה אלכס מנסה לפתור לא ממש מעניינת, והמזימות והתככים המקיפים אותו ילדותיים למדי במונחים של קוראים המכירים קצת סיפורי מתח והרפתקאות. תוספת הפרולוג והאפילוג הן בכלל מגוחכות בעיניי.

הסיפור המעניין באמת של הספר הוא הסיפור שלא ממש מסופר בו – הסיפור מימי המלחמה. הדמויות הראשיות של סיפור זה – המצביא, המנהיג הפוליטי, המלומדת שנסחפה במלחמה, המשורר ואחרים – הן דמויות הרבה יותר מעניינות. במרכז התעלומה שאלכס חוקר עומדות דמויות אלה ויותר מכך הדרכים שבהן המלחמה שינתה אותן, ולאורך כל הספר מצאתי את עצמי תוהה מדוע מקדוויט לא מספר את הסיפור שלהן ישירות. במקום לתת לנו שמץ של דמויות ושמץ של עולם המעוצבים על ידי מלחמה נואשת, הוא יכול היה לספר ישירות את הסיפור שלהן. הסיפור הזה הוא עשיר יותר, מלא יותר ומרתק יותר מסיפורו של אלכס. (אפילו תיאורי הקרבות שמקדוויט משלב בספר מעניינים יותר מתיאורי המכשולים והמזימות שאמורים למנוע מאלכס להגיע לחקר האמת.) אין ולו דבר אחד בעולמו של אלכס שמצדיק באמת את הסיפור שלו, ולעומת זה יש לא מעט דברים שהספר היה יכול להסתדר בלעדיהם. זה אינו ספר רע, אבל הוא מספר את הסיפור הלא נכון.

סיפורי מסגרת המשלבים פלאשבקים הם מפתים. הם נראים כלי נוח להפליא לשלב מספר סיפורים וזמנים, אבל צריך להיזהר בהם. צריך להקפיד שלשני הסיפורים המסופרים תהיה הצדקה וזכות קיום ביצירה.

הפיזיקה של פיירפליי

אז מסתבר שערוץ המדע בארה"ב קנה את הזכויות לשדר את "פיירפליי" מחדש (יש לקוות שהפעם בסדר הנכון ולא כמו שפוקס הזונות עשו) ובסוף כל פרק ד"ר מיצ'יו קאקו ידבר על המדע שמאחורי הסדרה. נתן פיליון אפילו אמר שהוא יסכים להשתתף בחידוש הסדרה.

שתי הערות:

א. אני באמת לא סבור שמדע הוא הצד החזק של פיירפליי (והוא לא אמור להיות).
ב. עם כל הכבוד לנתן פיליון, מי שצריך לשאול אותו את השאלה הזו הוא ג'וס וידון. איכשהו לא נראה לי שהוא ירצה להתקרב ל"פוקס" במיליניום הנוכחי.