מייוויל זכה בפרס קלארק

צ'יינה מייוויל זכה בפרס קלארק על ספרו The City & The city. בלינק, נאום הקבלה שלו.
(כאן - רשימת המועמדים.)

סטימפאנק באתר האגודה

מאמר של פול די פיליפו הסוקר כמה מיצירות הסטימפאנק של השנתיים האחרונות התפרסם באתר האגודה. סיפור מתוך גיליון 6 של כתב העת "סטימפאנק" נמצא בתרגום בימים אלה.

ושוב תודה לפול די פיליפו על הנכונות לאשר לנו לפרסם את המאמר. לקח לו בערך שעתיים לענות לי שהוא ישמח להרשות לנו לפרסם את המאמר.

מאמר באתר האגודה

הנושא של אייקון האחרון היה "עיר העתיד", ובמסגרתו השתתפתי בפאנל על ערים ישראליות. הרציתי על חיפה בסיפוריו של לביא תדהר, ולא מזמן הצלחתי סוף-סוף להפוך את זה למאמר ולפרסם אותו באתר האגודה.

נובלה של לביא תדהר מתפרסמת בהמשכים

למקרה שאתם לא מנויים לבלוג של לביא - הנובלה שלו "ישו ודרך שמונת המשעולים" מתפרסמת בהמשכים באתר של Apex. הפרסום לזמן קצוב (שבועיים, אאל"ט). אני מכיר אותה כי היא הייתה אמורה להתפרסם ב"חלומות באספמיה" וזכיתי לתרגם אותה. שילוב משעשע ומעניין של סיפורו של ישו עם "המסע למערב" היוצר נצרות בודהיסטית. אני מניח.

הערה על הלינק - יש ממנו קישור לחלקים הראשון והשני של הנובלה, אבל בו עצמו תמצאו את עלילות לביא ואורחיו הנועזים במאבקם בהררים יורקי עפר ואפר.

שתי אכזבות

קראתי לאחרונה שני ספרים שהיו לי תקוות מהם ושניהם התגלו כאכזבות. בלי ספוילרים.

בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
נרי הוא בחור בן שלושים שיודע לקרוא מחשבות. הוא מנצל את זה כדי לזכות אנשים שנאשמים בפשעים שלא ביצעו. נכון נשמע מבטיח על פניו? ולא בהכרח רק כספר מתח.
למעשה, זה ספר משעמם למדי. נרי, שיכול לקרוא את המחשבות של כולם, לא מצליח לצאת מהראש של עצמו אפילו לרגע אחד. אלה שלוש מאות ומשהו עמודים של פסיכולוגיזם מעצבן שסובב סביב הרצון הנואש של נרי שאבא שלו יאהב אותו. אי-שם בשני שליש הדרך כן קורה משהו מעניין, מפגש עם מישהו שיכול היה לההכניס לסיפור עניין, אבל אל דאגה – אורבך מזדרזת להטביע את נרי חזרה בראש של עצמו.

מרחבים מסתברים / וולטר ג'ון וויליאמס
הספר הזה הוא אכזבה עוד יותר גדולה, כי באתי אליו עם ציפיות יותר גבוהות. וויליאמס כתב את אחד הסיפורים הטובים שיצא לי לקרוא (ולתרגם, תודה רמי) בשנים האחרונות – העולם של אבא. הוא הצליח לעשות שם דבר מאוד מעניין עם האפשרויות של הדמיה והעלאת מוחות למחשבים. זה היה מקור אחד לציפיות. ב"מרחבים מסתברים" הוא מטפל בייחודיות, וחשבתי שהוא יעשה משהו מרשים לא פחות עם האפשרויות של תבונות-על מלאכותיות, אפשרויות של דיסמופיה של הגוף, יקומי כיס וכן הלאה. זה המקור השני לאכזבה.
למעשה וויליאמס מספר כאן עוד סיפור מלחמת האור בחושך, כשהוא מציב לתבונות-העל "חוקים אסימוביים" שיגבילו את היכולות שלהן (אני לא בטוח אם זה הביטוי המדויק, אבל אסימוב מוזכר שם). וינג'י וסטרוס העיזו לקחת את הייחודיות למרחקים עצומים, גם אם מדכאים לעתים. וויליאמס כאן שייך לקבוצה הגדלה והולכת של סופרים שמוצאים דרך להתחמק מהמשמעויות האמתיות של הייחודיות, להזכיר אותה בלי להתייחס אליה. סטרוס עושה ב"אקסלרנדו" שימוש בטכנו-בבל (ולא רק בבל) כדי לבנות את העולם שלו בצורה מרתקת, וויליאמס משתמש בו כדי להמציא כלי נשק מופרכים.
אבל זה היה שולי, אם הסיפור היה טוב. כפי שאמרתי, זה עוד סיפור מלחמת גוג ומגוג שחלקים גדולים מדי ממנו פשוט משעממים. אם זה לא גרוע דיו, וויליאמס מפספס את ההזדמנות להפוך את הסיפור להרבה יותר מעניין על ידי סיפור שני הצדדים למלחמה. בשלב מסוים הוא מספר את סיפורו של הרשע, אבל עושה את זה בצורת פרק שכולו נאום מתלהם באוזני הגיבור השבוי. כמו בסרטים הגרועים יותר של ג'יימס בונד. יש שם סיפור מעניין, אבל וויליאמס היה צריך לספר אותו כעלילה מקבילה, לבנות את המפגש בין הפרוטגוניסט והאנטגוניסט שמתרחש אחרי שני שלישים של הספר על פני כל התקופה ולהראות את לידתו של הנבל ואת הרציונל של פעולותיו. זה אפשרי, זה שם. זה היה יכול להיות ספר טוב.
קטעי השירה שיש בספר (הגיבור הוא משורר לעת מצוא) בינוניים, ואת שני הפרקים האחרונים היה צריך להוריד בעריכה.
מילה על התרגום (כי פטור בלא כלום אי אפשר לצאת). "קדמת עדן" עדיין לא עורכים ומגיהים את התרגומים שלהם, לפחות לא באופן מקצועי. לדוגמה, הייתי רוצה להאמין שעורך לשון או מגיה היו עולים על כך שכאשר מתארים בניין ככזה שאין בו "זוויות נכונות", סביר להניח שהכוונה הייתה דווקא לזוויות ישרות. בהקשר, דרך אגב, זה הרבה יורת בולט. יונתן בר שמתרגם רבים מהספרים של "קדמת עדן" משתפר, והתרגומים שלו כיום טובים (הרבה יותר טובים מבעבר), אבל נקודת התורפה שלו היא בשמירת מבנים אנגליים בעברית. הוא מצוין, דרך אגב, כאשר צריך למצוא פתרונות יצירתיים למשחקי מילים.

אומה / טרי פראצ'ט

"אומה" הוא ספר לא אופייני לפראצ'ט, ולו רק בכך שהוא לא מתרחש בעולם הדיסק. בקווים כלליים העלילה מספרת את סיפורו של נער צעיר באחד מאיי דרום האוקיינוס השקט שצונאמי שוטף את אי מולדתו, משמיד את הכפר היחיד בו והורג את כל בני עמו, הלא הם "האומה". הגל גם סוחף אל האי ספינה בריטית שהניצולה היחידה ממנה היא נערה צעירה בערך בת גילו - שלוש עשרה. לאט-לאט נקבצים אל האי ניצולים מאיים סמוכים ויחד הם מנסים לבנות מחדש את האומה.

לפראצ'ט יש שתי טכניקות קומיות עיקריות כאשר הוא כותב את עולם הדיסק, האחת היא להפוך את הסטנדרטים של הפנטסיה ליומיומיים (כך הקסם הופך לביורוקרטיה ולפוליטיקה של האקדמיה) והאחרת להכניס מושגים מעולם היומיום שלנו לעולם שבהם אינם מוכרים (ביטוח, למשל). מכיוון שדי מאסתי בבדיחות החוזרות האלה, העובדה שהוא לא עושה בהן שימוש כמעט ב"אומה" הייתה נקודה חיובית מאוד בספר לטעמי. מכיוון שהטכניקות הקומיות הקבועות האלה של פארצ'ט נעדרות מהספר זה אינו ספר מצחיק, הוא גם לא מנסה להצחיק חוץ מאשר בקטעים מאוד מסוימים (בעיקר בפרקים האחרונים), ולא מופעל עליו הלחץ של "תצחיק אותי" שפעמים רבות מתלווה לקריאה של ספרי עולם הדיסק וסופו באכזבה כאשר הספרים אינם מצחיקים.

"אומה" שונה מספרי עולם הדיסק גם מכיוון שהוא מניפסט. פראצ'ט בהחלט כולל מסרים בספרי עולם הדיסק, אבל גם בבוטים ביותר שבהם המסר תמיד מוכפף לסיפור. ב"אומה" הסיפור קיים אך ורק כדי לשרת את המסר. פראצ'ט כותב מיומן מספיק כדי שהסיפור עדיין יהיה טוב, אבל היד על המסר כבדה מאוד ולא מרפה לרגע. אני לא אספיילר דבר אם אומר שהמסר הוא אתאיסטי ורציונליסטי, זה ברור מהעמודים הראשונים של הספר, אבל הוא עלול להעיק בשלב מסוים גם אם מסכימים אתו בעיקרון. במובן הזה "אומה" דומה יותר ל"אנשי השטיח" שגם בו המסר גובר על הכול כמעט.

מה שעוד עומד לזכותו של "אומה" הן הדמויות שלרוב בנויות היטב ומשכנעות, אם כי הרעים שלו קצת שבלוניים, ודווקא דמויות המשנה הצליחו לעורר אצלי יותר הזדהות וחיבה. אולי בגלל שהן פחות משרתות את המסר ויותר את הסיפור.

בסך הכול "אומה" הוא ספר לא רע כתוב במיומנות ולרוב העלילה בו זורמת, גם אם באופן צפוי למדי בדרך כלל. אבל דעו שאתם עומדים לפני דרשה.

הסיפורים המועמדים לפרס גפן - התסכיתים

מסתבר שתסכיתים הם לא המדיום המתאים לי. מעבר לעובדה שאני צריך למצוא עיסוק מקביל מתאים, מה שמפריע לי הוא העובדה שיש מישהו אחר שקובע את הקצב והרגש של הסיפור. אולי אם לא הייתי מכיר את הסיפורים זה היה פחות בעייתי, אבל לאחר שקראתי אותם וגיבשתי לעצמי תפיסה מסוימת איך הם אמורים להישמע קשה לי להתמודד עם הפרשנות של אחרים.
העיבודים טובים, יש מטבע הדברים סיפורים המתאימים יותר מאחרים למדיום הזה, אבל עבודת העיבוד של כולם ממש טובה. אהבתי מאוד את השימוש במוזיקת הרקע כדי להפריד בין חלקים שונים בתוך התסכיתים.

אמא של חייל / לאורה הדס
אהבתי את הביצוע של עדי לויה. הוא התאים לדרך שבה "שמעתי" את הסיפור כשקראתי אותו.

בלדה לחובש / קרן לנדסמן
שוב, עיבוד טוב. אני לא חושב שיש לי משהו מיוחד לומר עליו, לכאן או לכאן.

גרטרוד בישלה דייסה / יעל פורמן
אני חושב שזה העיבוד שהכי נהניתי ממנו. המבנה של הסיפור מאוד מתאים לעיבוד לתסכית, והדו-שיח בין לי נשרי ועפרה יחיאל עובד טוב.

כוכב ציפור האש / יעל מיכאלי
הבעיה של שלושה קולות שונים (אחד מהם של ילד) נפתרה היטב על ידי שמירה על מבנה של הקראה במקום לעשות המחזה מלאה. הקול המסונתז של מולי נשמע לי קצת שנות השמונים ולא ממש מצא חן בעיני, לעניות דעתי אולי שווה לנסות עיבוד אחר של קולות מחשב בעתיד.

מחשבות באפלה / קרן לנדסמן
כמו "אמא של חייל", ההקראה של זיו קיטרו כאן התאימה טוב לדרך שבה "שמעתי" את הסיפור הכתוב, והאפקטים ברקע בהחלט הוסיפו.

התסכיתים - קישורים מאתר האגודה.