"אומה" הוא ספר לא אופייני לפראצ'ט, ולו רק בכך שהוא לא מתרחש בעולם הדיסק. בקווים כלליים העלילה מספרת את סיפורו של נער צעיר באחד מאיי דרום האוקיינוס השקט שצונאמי שוטף את אי מולדתו, משמיד את הכפר היחיד בו והורג את כל בני עמו, הלא הם "האומה". הגל גם סוחף אל האי ספינה בריטית שהניצולה היחידה ממנה היא נערה צעירה בערך בת גילו - שלוש עשרה. לאט-לאט נקבצים אל האי ניצולים מאיים סמוכים ויחד הם מנסים לבנות מחדש את האומה.
לפראצ'ט יש שתי טכניקות קומיות עיקריות כאשר הוא כותב את עולם הדיסק, האחת היא להפוך את הסטנדרטים של הפנטסיה ליומיומיים (כך הקסם הופך לביורוקרטיה ולפוליטיקה של האקדמיה) והאחרת להכניס מושגים מעולם היומיום שלנו לעולם שבהם אינם מוכרים (ביטוח, למשל). מכיוון שדי מאסתי בבדיחות החוזרות האלה, העובדה שהוא לא עושה בהן שימוש כמעט ב"אומה" הייתה נקודה חיובית מאוד בספר לטעמי. מכיוון שהטכניקות הקומיות הקבועות האלה של פארצ'ט נעדרות מהספר זה אינו ספר מצחיק, הוא גם לא מנסה להצחיק חוץ מאשר בקטעים מאוד מסוימים (בעיקר בפרקים האחרונים), ולא מופעל עליו הלחץ של "תצחיק אותי" שפעמים רבות מתלווה לקריאה של ספרי עולם הדיסק וסופו באכזבה כאשר הספרים אינם מצחיקים.
"אומה" שונה מספרי עולם הדיסק גם מכיוון שהוא מניפסט. פראצ'ט בהחלט כולל מסרים בספרי עולם הדיסק, אבל גם בבוטים ביותר שבהם המסר תמיד מוכפף לסיפור. ב"אומה" הסיפור קיים אך ורק כדי לשרת את המסר. פראצ'ט כותב מיומן מספיק כדי שהסיפור עדיין יהיה טוב, אבל היד על המסר כבדה מאוד ולא מרפה לרגע. אני לא אספיילר דבר אם אומר שהמסר הוא אתאיסטי ורציונליסטי, זה ברור מהעמודים הראשונים של הספר, אבל הוא עלול להעיק בשלב מסוים גם אם מסכימים אתו בעיקרון. במובן הזה "אומה" דומה יותר ל"אנשי השטיח" שגם בו המסר גובר על הכול כמעט.
מה שעוד עומד לזכותו של "אומה" הן הדמויות שלרוב בנויות היטב ומשכנעות, אם כי הרעים שלו קצת שבלוניים, ודווקא דמויות המשנה הצליחו לעורר אצלי יותר הזדהות וחיבה. אולי בגלל שהן פחות משרתות את המסר ויותר את הסיפור.
בסך הכול "אומה" הוא ספר לא רע כתוב במיומנות ולרוב העלילה בו זורמת, גם אם באופן צפוי למדי בדרך כלל. אבל דעו שאתם עומדים לפני דרשה.
לפראצ'ט יש שתי טכניקות קומיות עיקריות כאשר הוא כותב את עולם הדיסק, האחת היא להפוך את הסטנדרטים של הפנטסיה ליומיומיים (כך הקסם הופך לביורוקרטיה ולפוליטיקה של האקדמיה) והאחרת להכניס מושגים מעולם היומיום שלנו לעולם שבהם אינם מוכרים (ביטוח, למשל). מכיוון שדי מאסתי בבדיחות החוזרות האלה, העובדה שהוא לא עושה בהן שימוש כמעט ב"אומה" הייתה נקודה חיובית מאוד בספר לטעמי. מכיוון שהטכניקות הקומיות הקבועות האלה של פארצ'ט נעדרות מהספר זה אינו ספר מצחיק, הוא גם לא מנסה להצחיק חוץ מאשר בקטעים מאוד מסוימים (בעיקר בפרקים האחרונים), ולא מופעל עליו הלחץ של "תצחיק אותי" שפעמים רבות מתלווה לקריאה של ספרי עולם הדיסק וסופו באכזבה כאשר הספרים אינם מצחיקים.
"אומה" שונה מספרי עולם הדיסק גם מכיוון שהוא מניפסט. פראצ'ט בהחלט כולל מסרים בספרי עולם הדיסק, אבל גם בבוטים ביותר שבהם המסר תמיד מוכפף לסיפור. ב"אומה" הסיפור קיים אך ורק כדי לשרת את המסר. פראצ'ט כותב מיומן מספיק כדי שהסיפור עדיין יהיה טוב, אבל היד על המסר כבדה מאוד ולא מרפה לרגע. אני לא אספיילר דבר אם אומר שהמסר הוא אתאיסטי ורציונליסטי, זה ברור מהעמודים הראשונים של הספר, אבל הוא עלול להעיק בשלב מסוים גם אם מסכימים אתו בעיקרון. במובן הזה "אומה" דומה יותר ל"אנשי השטיח" שגם בו המסר גובר על הכול כמעט.
מה שעוד עומד לזכותו של "אומה" הן הדמויות שלרוב בנויות היטב ומשכנעות, אם כי הרעים שלו קצת שבלוניים, ודווקא דמויות המשנה הצליחו לעורר אצלי יותר הזדהות וחיבה. אולי בגלל שהן פחות משרתות את המסר ויותר את הסיפור.
בסך הכול "אומה" הוא ספר לא רע כתוב במיומנות ולרוב העלילה בו זורמת, גם אם באופן צפוי למדי בדרך כלל. אבל דעו שאתם עומדים לפני דרשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה