איך נכתוב עברית עתידית?

אני דן ברשומה זו בנושא הדרך לכתוב עברית עתידית ואני דן בה בדרכים שבה העברית התפתחה, ובדרכים שבהן לדעתי היא תתפתח, ולכן אתחיל אותה דווקא בהבהרה מסוימת. למרות הידע שלי בלשון מעולם לא למדתי בלשנות, לשון או עריכה בצורה מסודרת מעבר לתיכון. את הידע שלי רכשתי עם השנים מתוך קריאה ובעיקר בעבודתי בעריכת תוכן ומצוות עורכות הלשון הנפלאות שיש בעבודה שלי.

הצעה של מיכל שומר לגופן לכתיבה רב-מגדרית

יש מוטציה מעוררת אימה שאיתה המדע הבדיוני בעברית כמעט לא התמודד עדיין – העברית העתידית. גם ביצירות שמתארות חברה ישראלית עתידית כמעט לא נמצא עברית שיש בה שוני מהותי מהעברית של ימינו, וזה מובן. אחרי הכול הכתיבה היא לקהל עכשווי. אבל יש כמה סיבות טובות להתחיל לחשוב על הנושא הזה ברצינות. האחת היא ששפה היא מאפיין מרכזי מאוד של תרבות, ואם הכוונה היא לתאר תרבות ישראלית עתידית שפה שונה יכולה להיות כלי רב עוצמה לעשות את זה. האחרת הוא שספרות ספקולטיבית טובה בסופו של דבר מתבוננת על החברה שבה היא נכתבת, ונושא השפה רלוונטי מאוד לחברה הישראלית כיום, רק תראו אילו גלים מעוררות אפילו החלטות והמלצות שוליות יחסית של האקדמיה ללשון העברית. סיבה נוספת היא שכלי כזה ייתן לנו אפשרות לדבר על יצורים שהגדרות המגדר שלנו לא רלוונטיות להם – חייזרים, רובוטים וכו'.

הדרך הקלה ביותר לאפיין שפה עתידית, ובאופן מובן זה משהו שבהחלט אפשר לראות כבר היום בחלק מהיצירות, היא המצאה של מושגים חדשים. חפצים, ארגונים ומוסדות שלא קיימים בהווה שלנו מקבלים שמות משלהם. חלק מהשמות האלה מבוססים על מילים קיימות ואפשר להסיק את המשמעות שלהם על פי המילים שמהן הם גזורים, אחרים חדשים לחלוטין ואת המשמעות שלהם אפשר להבין מתוך ההקשר או מתוך הערות מבארות שיש ביצירה.

דרך אחרת קלה יחסית לעדכן את השפה היא על ידי שאילת מונחים משפות זרות. זה מנהגה של העברית כבר אלפי שנים – העברית קלטה לאורך כל הזמן מילים מן השפות של שבסביבתה. השאילה יכולה להיות פשוטה יחסית – קחו למשל מילים כמו "פלנטה", "היסטוריה" ו"היסטריה" שכמעט לא השתנו. היא גם יכולה להיות מורכבת יותר – כמו המילה "נמל" שראשיתה במילה היוונית limen שנקלטה בשלל צורות (לימן, למין, נמיל שאפשר למצוא במקורות) עד שבסוף התקבעה בצורה שמוכרת לנו כיום.

ולבסוף אחת הדרכים שהופכת נפוצה יותר ויותר היום היא שימוש במילים לועזיות כמעין שורש לגזור ממנו שמות ופעלים. דוגמה שאני מאוד אוהב היא ראשי התיבות sms שנקלטו לעברית כשם, ואז הפכו לבסיס שממנו נגזרו פעלים (לסמס, להסתמס וכו'). בתחום המחשבים אפשר לראות את זה הרבה: לקמפל, לדבג, לקסטם וכן הלאה.

כל אלה הן דרכים קלות יחסית לעדכן שפה, ואת חלקן אכן אפשר למצוא ביצירות מדע בדיוני ישראליות כיום. אבל מילים חדשות הן שלב ראשוני יחסית של יצירת שפה עתידית מדומיינת. האתגר האמתי הוא לנסות ולדמיין מבנים תחביריים ודקדוקיים חדשים. וכאן אולי התחום המשמעותי ביותר יהיה הנושא של המגדר. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של העברית הוא שזו שפה מגדרית ואופי זה משפיע על כל צורות הפועל והשם, כמו גם על כינויים ועוד. (העברית לא לבד בכך – יפנית, גרמנית, צרפתית, ספרדית ושפות רבות אחרות הן מגדריות, אם כי בחלקן יש גם מגדר דקדוקי "נייטרלי" שלא קיים בעברית.) יש היום דיונים רבים בנושא יצירת שינוי באופי המגדרי של העברית, מביטול המגדר (לא ברור לי איך זה אמור להיעשות), דרך יצירת מגדר נייטרלי (אני מניח שהדרך הנוחה ביותר תהיה ליצור כינוי גוף שיוכל לשמש גם כתחיליות וסופית של פעלים, שמות ותארים) ועד יצירה של צורות שמתייחסות לא רק לשני המגדרים זכר ונקבה אלא לכל קשת המגדר. יצירה שנכתבת היום חייבת להיות מובנת ונוחה לקריאה היום, והאפשרויות האלה עדיין לא עומדות לרשותנו, אבל אפשר להקדיש זמן ומחשבה לשאלה איך נכתוב עברית לא מגדרית בכלים שעומדים לרשותנו היום.

למרבה המזל, יש כלים שאפשר להשתמש בהם כבר היום לכתיבה לא מגדרית. לדוגמה, בכמה מאות המילים שכתבתי עד כאן ברשומה זו, לא השתמשתי באף צורה ממוגדרת שמתייחסת לבני אדם*, וזה לא היה קשה במיוחד. למשל על ידי שימוש בצורה כמו "יש כלים שאפשר להשתמש בהם" במקום "יש כלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם". בגוף ראשון לא מעט מצורות הפועל בהווה נבדלות רק בניקוד שלהן ובכתב הן זהות (כמו "אני רוצה") ובעבר אין כלל הבדל לעתים ("רציתי"). גם השימוש בסביל מאפשר לנו לחמוק מהצורך למגדר את השפה בחלק מהמקרים. אבל הטכניקות האלה "משעממות" בהקשר שבו פתחתי – שפה עתידית – מכיוון שהן משאירות אותנו בתחום השפה המוכרת לנו. כמו כן, יש גבול למה שאפשר לעשות אתן. בסופו של דבר נצטרך לחשוב על צורות חדשות של פעלים, שמות וכינויים.

אפשר למצוא כיום כל מיני הצעות לכתיבה של צורות לא מגדריות. בחלקן נעשה שימוש בסימני פיסוק כדי לחבר בין סיומות. למשל את.ה או את-ה. באחרות יש הצמדה של הסיומות לזכר ולנקבה, בין אם בשתי אותיות סופיות – הםן – או על ידי שימוש קודם בסיומת התי"ו לנקבה שהיא לא אות סופית – יֶלָדותים או קוראותים. בעיניי, לצורכי ספרות, נקודת התורפה של חלק מן הדרכים האלה היא שהן עובדות בכתב, ואפשר אולי להשתמש בהן בנראטיב, אבל הן בעייתיות מאוד כאשר הן מובאות כחלק מדיבור ישיר. הסיבה היא שאי־אפשר לדעת איך לבטא אותן, ובקריאה אי־אפשר לדמיין איך הן יישמעו. איך תבוטא הנקודה בצורה "א.נשים"? או המקף בצורה "את-ה"? ניסיון ליצור שפה עתידית באמת חייב לקחת בחשבון את הנושא הזה ולמצוא לו פתרונות.

לדעתי הפתרון יצטרך לבוא מתוך השיטות של הצמדת האותיות, ולא מתוך השיטות של שימוש בסימני פיסוק, פשוט מכיוון שאנחנו יודעים (הנה, נשברתי!) איך לקרוא אותיות. למדנו את זה מילדות. זה מובנה בשפה. ויש לנו כלים שיכולים לשמש אותנו בעברית לצורך הזה – הניקוד, וההיסטוריה.

בואו ניקח את הצורה "הםן". היסטורית, למרות זעקות החמס שאולי יעלו למה שאומר להלן, מדובר בדרך תצורה עברית מקובלת – הלחם. כך נוצרו מילים נפוצות למדי, כמו למשל כדורגל או רמזור. נניח עוד שהאות הסופית תוחלף באות רגילה, שוב פשוט מכיוון שכך נהוג לכתוב עברית, כדי ליצור את הצורה "המן" (או "הנם"). הבעיה עם הצורה הזו היא שאם נקרא אותה כהלחם של שתי המילים המקוריות יש לנו בסופה מה שנקרא "צרור עיצורים" או "צרור שוואים" – שני עיצורים שמנוקדים בשווא. הצורה הזו לא "טבעית" לעברית ולא נוחה לנו להגייה. אפשר לראות ראיות רבות לכך בהיסטוריה של העברית מתוך זה שאנחנו רואים פירוק של מבנים כאלה. למשל צורת הנסמך של המילה "מְלָכים" הייתה אמורה להיות "מְלְכֵי" אבל היא השתנתה ל"מַלְכֵי".

עדות עתיקה ונפוצה לפירוק צרור שוואים אפשר לראות במה שמכונה "משקל הסגוליים". אלה מילים שיש בהן רצף של שני עיצורים מנוקדים בסגול, וכאשר אנחנו משווים אותן למילים המקבילות בשפות שמיות אחרות אפשר לראות את המקור שלהן שבו היה צרור שוואים. שתי דוגמאות מוכרות יחסית הן "כֶּלֶב" העברית ו"כַּלְבְּ" הערבית, ו"שֶׁמֶשׁ" לעומת "שַׁמְסְ".

הצורה הזו לדעתי רלוונטית במיוחד לצורות המן / הנם שהצגתי קודם כי הה"א של המילים "הם" ו"הן" ממילא מנוקדת בתנועת E, ורצף תנועות E יהיה מוכר לדוברי עברית ממשקל הסגוליים, ובה בעת ישאיר את המילה החדשה קרובה יחסית למקור. כך שבסוף התהליך נקבל צורות מוכרות יחסית ומובנות בזכות הקרבה למקור – הֵמֶן או הֵנֶם. (אל תקפידו אתי בנוגע לניקוד המדויק, אני לא שולט בניקוד לעומק.) שילוב של דרכים אלה יכול לשמש אותנו ליצור צורות דומות, מכלילות יותר – שיהיה קל יחסית לדוברי העברית של היום לזהות את המבנה והמקור שלהן וכך הן יהיו מוכרות ומובנות יחסית – ואלה צורות שאפשר יהיה להשתמש בהן בעברית הדבורה המדומיינת העתידית שלנו.

לי לא זכורים הרבה ניסיונות רציניים ליצור עברית חדשה בספרות ספקולטיבית. הניסיון הכי מרשים ומקיף שנתקלתי בו היה בנובלה הנפלאה (באמת, חפשו אותה) של שמעון אדף "שדרך". אדף מתאר עברית שהושפעה על ידי שפה חייזרית כדי ליצור בנובלה הזו לשון לא ממוגדרת, והידע והכישרון שלו בלשון אפשרו לו ליצור משהו מרתק.

אני חושב שיהיה מעניין להפליא לקרוא יצירות שבהן משולבת עברית עתידית, אבל זה צריך להיעשות בדרך שתעשיר את הקריאה ולא תפגע בה. זו תהיה טעות לדעתי להקריב את הקריאוּת של הסיפור על מזבח החידוש. בסופו של דבר, הסיפור צריך להיות מובן למי שלא מצויים בסוד הלשון שחודשה על ידי הסופרת או הסופר ובסוד החשיבה שמאחוריה. העמסת יותר מדי חידושים, או התרחקות רבה מדי מהעברית המוכרת, עלולה להרתיע מהקריאה, ובסיכומו של דבר, המטרה שלנו היא שיקראו את היצירה וייהנו ממנה.

אוסיף רק בהערת אגב שבבואנו לעסוק נושא זה לדעתי כדאי לדעתי להתייעץ עם מתרגמות ומתרגמים, בעיקר של ספרות ספקולטיבית. לאנגלית יש שלל צורות לא ממוגדרות שבהן נעשה שימוש דומה בספרות ספקולטיבית, ויכול להיות שלחלק מהבעיות כבר הוצעו פתרונות.

כדאי גם להתייעץ עם אבינריים שעבורמן הניסיון למצוא עברית לא מגדרית היא מציאות יום-יומית. ותודה לליאור מאלי על הערה חשובה זו.

_________

* חוץ מאשר ביחס לעצמי; והשתמשתי בפעלים בצורת הרבים זכר כמו "קחו", צורה שלפחות מאז המקרא דוחקת את רגלי צורות כמו "קחנה" עד שאלה הפכו נדירות בעברית כיום.