26.7.2018

הבט קדימה בדאגה מסוימת - חלק ג'



המוסד האחר – החיפושים של הפרד
הספר "מוסד וקיסרות" נגמר בהריגתו של מיס, אבל זה לא הסוף של חיפושי הפרד אחרי המוסד האחר, והספר השלישי ("המוסד האחר") נפתח בהמשך החיפושים של הפרד. זהו גם המשך עידן השליטה של יחידים, ולא של כוחות גדולים, בהיסטוריה. אולי החידוש החשוב ביותר בספר זה הוא שאנחנו רואים לראשונה את נקודת המבט של המוסד האחר, גם אם רק בהצצות קטנות. אנשי המוסד האחר הם אנונימיים, אנחנו לא יודעים עדיין היכן הוא ממוקם, ואנשיו מזוהים רק בכינויים "הדובר הראשון" "הדובר השני" וכן הלאה ולא בשמות. אנונימיות זו גורמת לאנשי המוסד האחר להיראות כאילו הם מייצגים כוחות חסרי פנים, ובכל זאת הניצחון שלהם על הפרד, המתואר בחלק הראשון של הספר, מושג בשורה של עימותים של יחידים, ולא בהפעלת כוחות חברתיים גדולים.

אנשי המוסד האחר, באמצעות אחד מאנשיהם, בייל שאניס, שהוצב במקום שבו יצוד את עינו של הפרד, מובילים את הפרד למלכודת. הם מטים את החיפושים של אנשיו של הפרד, שבראשם עומד פריטשר שהומר על ידי הפרד וכעת הוא נאמן לו, כך שיובילו אותו לעולם נידח ומפגר שבכל זאת הצליח להתחמק מן ההשפעות של התפוררות הקיסרות. הפרד בא בעקבותיהם לאותו עולם, ושם מתחוללים שני עימותים מכריעים.

בעימות הראשון נוכחים שלושה אנשים – הפרד, שאניס ופריטשר. בעימות זה הפרד מנסה להשתמש בכוחו כדי לאלץ את שאניס לגלות לו את מקומו של המוסד האחר, אך נכשל מכיוון שהוא צריך בעת ובעונה אחת לשלוט בשאניס ובפריטשר. כלומר, לו היו נוכחים בעימות רק שניים, הפרד ושאניס, גורל הגלקסיה היה שונה לגמרי.

הכישלון של הפרד מוביל לעימות הסופי של החלק הזה בספר, שבו נוכחים רק שני אנשים. זהו עימות אחד על אחד של הפרד מול "הדובר הראשון", המנהיג של המוסד האחר ואדם שכוחותיו הנפשיים שקולים לכוחותיו של הפרד. הפרד מפסיד בעימות זה, ו"הדובר הראשון" מנטרל את הדחף שלו להמשיך ולחפש את המוסד האחר. הפרד שב לבירתו, ושנים מעטות לאחר מכן מת. תכנית סלדון יכולה כעת לשוב למסלולה.

כפי שאפשר לראות, החשיבות של יחידים בתיקון מהלך ההיסטוריה ניכרת היטב בעימותים האלה. מעניין לראות שכמו בספר הקודם יש לנו גם כאן עדות מפי אחת מדמויות המפתח על חשיבותם של היחידים. בנקודה מסוימת בעימות ביניהם הדובר הראשון אומר לפרד "אני הוא שטעה בחישוב עתידך לפני חמש שנים" ומוסיף שלכן עליו להביס את הפרד בכוחות עצמו. אם מפי הפרד ההודאה בחשיבות היחידים היא טבעית, מפי מנהיג המוסד שאמון על כך שכוחות גדולים מעצבים את ההיסטוריה היא רבת משמעות.

אבל ההצהרה מתאימה לדפוס הפעולה של המוסד האחר בעימות הזה מול הפרד. לכאורה הם אמורים להיות משמרי התורה של סלדון, אפוטרופסי התכנית שאמונים על הפעלת הכלים המתמטיים הסטטיסטיים כדי לוודא שההיסטוריה של העתיד תתנהל במסלול שסלדון התווה. למעשה אנחנו רואים שדפוס הפעולה שלהם הוא של יחידים. שאניס נשלח כסוכן עצמאי שנועד להביא את הפרד למקום שבו הדובר הראשון יוכל להתעמת אתו פנים אל פנים. והעובדה שבעת העימות של הפרד מול שאניס היו בחדר שלושה אנשים ולא רק שניים היא זו שאפשרה לנצח את הפרד לבסוף. כאמור, עידן היחידים.


המוסד האחר – החיפושים של המוסד
על פניו החלק השני של הספר "המוסד האחר" נפתח בתיאור שובה של תכנית סלדון למסלולה. המוסד שוב בדרכו להיות הגרעין של הקיסרות הבאה והכול מתנהל על מי מנוחות. למעשה, כפי שנאמר לנו מפי דמויות אחדות, התכנית מתנהלת בשלמות רבה מדי. אנחנו רואים את הפרק הזה בהיסטוריה של המוסד משתי נקודות מבט – זו של המוסד וזו של המוסד האחר.

את נקודת המבט של המוסד אנחנו רואים דרך עיניה של ארקאדיה ("ארקדי") דארל, נכדתה בת העשרה של בייתה דארל, ודרך עיניו של אביה, טוראן הבן. טוראן הוא חבר בקבוצה של אנשים הסבורים שהעובדה שתכנית סלדון מתנהלת כל כך בשלמות היא עדות לכך שלמעשה היא לא עובדת, אלא שהמאורעות מתומרנים באופן מוחלט על ידי המוסד האחר. המשמעות היא שאין לאנשי המוסד למעשה בחירה חופשית אלא הם נעים לאורך נתיבים שמותווים להם על ידי אחרים.

גרסה של אותה אמונה נפוצה גם בקרב אזרחי המוסד, ואפילו מחוצה לו, אבל בניגוד לדארל וחבריו אחרים לא רואים בכך. בחלק השני של "המוסד האחר" מתוארת מלחמה בין המוסד לבין קאלגאן, העולם שהיה בירתו של הפרד. במלחמה זו אנו רואים שכולם – במוסד ובקאלגאן – מכירים את תכנית סלדון ומודעים לקיום המוסד האחר. יתר על כן, כולם משוכנעים שאין מנוס מתבוסה של קאלגאן. תבוסה זו תובטח על ידי המוסד האחר, שיביס את קאלגאן גם אם במקרה המוסד בטרמינוס יפסיד.

אחת מהנחות היסוד של תכנית סלדון – שקיום התכנית עצמה אמור להישמר בסוד – חדלה להתקיים לחלוטין. בחלק זה של הטרילוגיה אנו רואים מה ההשפעה של עובדה זו כפי שלא ראינו בשום מקום אחר. המרץ והחיוניות שהניעו את המוסד עד כה נעלמים, מכיוון שאנשי המוסד נסמכים לחלוטין על המוסד האחר שיתמרן את ההיסטוריה לקיסרות החדשה בראשות המוסד.

בעיני דארל והקבוצה שאליה הוא המוסד הוא רק כלי של המוסד האחר, ויש להשמיד את המוסד האחר כדי להשתחרר מהשעבוד. הם שולחים את אחד מחבריהם (הומיר מון) לחפש את המוסד האחר, וארקדי דארל מתגנבת לספינתו. העלילה תיקח אותה בסופו של דבר למקום מוכר לנו – הספרייה של האוניברסיטה בטראנטור, מקום הולדתה.

בחלק זה אנחנו רואים הרבה יותר מנקודת המבט של המוסד האחר, ונחשפים לחישובים המורכבים של התכנית כפי שהם מוצגים במתקן הנקרא "הקורן הראשוני" ולעבודה הפרטנית של חברי המוסד האחר על התכנית הזו. אנחנו לומדים שהתכנית, שהוצגה לנו מפי סלדון עד עכשיו כ"שגר ושכח", למעשה צריכה הכוונה ותיקונים כל הזמן.

עובדה זו מבטלת למעשה את אחד מתנאי היסוד האחרים של התכנית שהצגתי בראשית דבריי. במקום תנאי פתיחה מתאימים וכוחות גדולים שמעצבים את ההיסטוריה, אנחנו רואים קבוצה קטנה של יחידים שמעצבת את ההיסטוריה על כל צעד ושעל ומתקנת סטיות כדי לשמור את התכנית במסלולה. ולא מדובר רק בסטיות דוגמת "הפרד", אלא גם בתיקונים שגרתיים יותר.

דבר אחר שאותו אנו לומדים מנקודת מבט זו הוא שתכנית סלדון אינה התכנית ה"אמתית". למעשה, יש תכנית החבויה בתוך התכנית הזו. מי שישלטו בקיסרות החדשה לא יהיו באמת אנשי המוסד, אלא אנשי המוסד האחר שיפעלו מאחורי הקלעים, בחשאי. מטרת התכנית הגלויה היא להכין את אנשי המוסד לקבל שליטה זו בלי התנגדות על ידי יצירת תנאי הפתיחה הנכונים. "הכנת הלבבות" הזו, המטרה הסופית של שליטת אנשי המוסד האחר, זוהי התכנית שיש לשמור על הסודיות שלה. כל עוד היא לא ידועה זה מאפשר לרוב המוחלט של האנושות לפעול מתוך בורות אליה ולכן הם פועלים, למעשה, בצורה אקראית וניתנת לחישוב. במובן זה אולי תנאי הפתיחה של החשאיות בכל זאת נשמר, אבל אם יש תכנית סודית אחת, אולי יש אחרת? קיום "התכנית הסודית" הזו מערער למעשה חלק מרכזי של מבנה העלילה.

אבל על דבר אחד מסכימים אנשי המוסד האחר וחברי הקבוצה של דארל – הידיעה על קיום המוסד האחר מרעילה את התכניות (הגלויה והסמויה) והפתרון צריך להיות "השמדה" לכאורה של המוסד האחר. כדי לעשות את זה, לתקן את תיקון היתר שנוצר אחרי הבסת הפרד, צריך להסתמך שוב על יחידים ולא על כוחות היסטוריים גדולים.

ראשית, התכנית נסמכת על ארקדי דארל. בהיותה בטראנטור מגיעה ארקדי לתובנה חשובה – "למעגל אין קצה". כלומר, "הקצה האחר של הגלקסיה" שבו נמצא המוסד האחר הוא למעשה טרמינוס. לפי התאוריה שלה מאז ומתמיד אנשי המוסד האחר היו חבויים בין אנשי טרמינוס. את המסר הזה היא מעבירה לאביה באמצעות אחד מהסוחרים מטראנטור שמוכרים תנובה חקלאית למוסד – אדם בשם פרים פאלבר. התובנה הזו מאפשרת לאביה, טוראן, לאתר את אנשי המוסד האחר בקרב תושבי טרמינוס, כחמישים במספר, ולחסל אותם באופן פומבי. עכשיו המוסד חופשי משליטת המוסד האחר ויכול לעשות את דרכו לבדו בגלקסיה.

יש עוד אדם שהוא קריטי בגילוי התובנה הזו של ארקדי ובהעברתה לטוראן – פרים פאלבר. שהוא למעשה "הדובר הראשון" של המוסד. שזרע את הזרעים של התכנית עשרות שנים קודם, עוד לפני לידתה של ארקדיה, וכיוון את ארקדי על כל צעד ושעל אל התגלית הזו. פאלבר גם מגלה לנו, הקוראים, שלעוד קבוצה של יחידים היה תפקיד חשוב. אלה הם כמה עשרות מאנשי המוסד האחר, שהם רק חלק קטן מגודלו האמתי, שהתנדבו להיות שיות לעולה. הם הקריבו את עצמם כדי להגן על הסוד הגדול – המוסד האחר חי וקיים על טראנטור. ספציפית הוא ממוקם באוניברסיטת טראנטור. והוא ימשיך למשוך בחוטים מאחורי הקלעים.

בכך מסתיים הספר האחרון של הטרילוגיה המקורית. המוסד האחר ממשיך להתקיים בחשאי, אנשיו ממשיכים לעצב את הכוחות ההיסטוריים שמובילים את המוסד להיות גרעין הקיסרות השנייה, והתכנית הסודית מוגנת.


למה?
אם ננסה לסקור את התפתחות המוסד לאור הנחות היסוד של תכנית סלדון, נגלה שלמעשה היא מעולם לא פעלה. לפחות לא כפי שהיא הייתה אמורה לפעול. שתי תקופות בלבד מבין אלה המתוארות מתקרבות לעמוד בתנאים אלה – מלחמת קורל והמלחמה נגד בל ריוזה. מדוע אם כן בנה אסימוב את ההיסטוריה של העתיד שלו בצורה כזו? ומדוע היא נכשלת על כל צעד ושעל?

לדעתי הסיבה שההיסטוריה של העתיד מתוארת כנובעת מתנאי יסוד וכללים פשוטים קשורה לאופיו של אסימוב. אסימוב היה מדען, כימאי, והאמין בכוחו של המדע להסביר תהליכים מסובכים על ידי כללים פשוטים (לפחות בצעירותו). אפשר לראות את זה ביצירה הגדולה האחרת של אסימוב הצעיר – יקום הרובוטים. גם שם יש שלושה (מאוחר יותר ארבעה) חוקים פשוטים ששולטים בהתנהגות מורכבת. האנלוגיה לחוקי התרמודינמיקה או לחוקי התנהגות הגזים די בולטת לדעתי.

אבל למה זה לא עובד? בהרצאה העליתי את ההשערה שהכישלון של התכנית נובע מכך שאסימוב הכיר היסטוריה. הוא אהב היסטוריה והרבה לקרוא היסטוריה. הוא אמר בפירוש שההשראה לכתיבת ספרי המוסד הייתה הספר "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" מאת אדוארד גיבון. וכל מי שמכיר היסטוריה יודע שהיא כאוטית, שליחידים יש השפעה שאי-אפשר לחזות על מאורעות היסטוריים. כאשר הוא בא לכתוב את ההיסטוריה של העתיד, אסימוב לא יכול היה להתחמק מכך.

סיבה נוספת שעליה דיברתי היא שאסימוב היה סופר, ויתר על כן הוא היה סופר במסורת האמריקאית. בהיותו סופר הוא ידע שהוא חייב לספר את סיפורם של יחידים, לתאר את נקודת המבט שלהם ואת השפעתם על המאורעות. סיפורים המסופרים כולם מנקודת מבט מרוחקת והמתארים אנשים שנתונים לשיגיונות של כוחות עיוורים הם קשים לקריאה. בהתלבטות של המלט אם "לשאת באורך רוח חצי גורל אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד, וקץ להם לשים!" קוראים כמעט תמיד יעדיפו גיבור שבוחר באפשרות השנייה. זה נכון במיוחד למסורת הספרות האמריקאית ששמה את הגיבור במרכזה.

בשיחה אחרי ההרצאה גיא פלאוט, שלמד הנדסה ביוכימית, תרם לי תובנה מעניינת אחרת שיכולה להסביר את המבנה הזה, מניסיונו של כימאי. הוא אמר שתיאור המוסד האחר הפוקח עין על התפתחות ההיסטוריה מזכיר מאוד את המהלך של ניסויים בכימיה – מתחילים את הניסוי בתנאי פתיחה מסוימים, ומשגיחים שתנאי הסביבה (טמפרטורה, לחץ וכו') לא יחרגו מפרמטרים שנקבעו מראש. זו אנלוגיה שאהבתי מאוד, ואני בטוח שאסימוב, הכימאי, הכיר אותה.

תהיה אשר תהיה הסיבה, ההיסטוריה של המוסד כפי שהיא מתוארת בספרים לא בדיוק מתנהלת כפי שסלדון טען שהיא תתנהל. במקום זה אנו רואים את סלדון, וחברי המוסד האחר ההולכים בעקבותיו, מתווים את ההיסטוריה של העתיד, תוך שהם משקיפים קדימה בדאגה מסוימת.

אין תגובות:

פרסום תגובה