הבט קדימה בדאגה מסוימת - חלק ב'

המאות הראשונות – הסוחרים ונסיכי הסחר

כוח הדת שבו השתמש סלדון בראשית ימי המוסד היה מוגבל. כפי שאנחנו לומדים בראשית הספר השני, "מוסד וקיסרות", המדינות שקמו על חורבות הקיסרות (שבאותה עת הולכת ומצטמצמת בהיקפה לכיוון מרכז הגלקסיה והבירה טראנטור) למדו להיזהר מהכוהנים של המוסד ואסרו עליהם להפיץ את הדת החדשה בתחומן. את מקומם של הכוהנים בהרחבת גבולות ההשפעה של המוסד תפסו הסוחרים העצמאיים, שהפיצו את הטכנולוגיה המתקדמת של המוסד עבור רווח, ולא בשם דת המדינה. הכלכלה מחליפה את הדת כמכשיר להפעלת השפעה. סוחרים אלה הולכים וצוברים רכוש רב, וכוח במוסד, והדמות המרכזית בחלק הראשון של הספר הוא הובר מאלו, מי שיהיה ראשון "נסיכי הסחר" של המוסד, שהופך להיות ראש העיר של טרמינוס.

אחת הממלכות הסמוכות למוסד, שבה נתקלו הסוחרים במסעותיהם, נקראת קורל. קורל אמנם הייתה ממלכה עצמאית, אבל היא נתמכה על ידי שרידי הקיסרות. יש לה ברית עם הקיסרות והיא נהנית משרידי הטכנולוגיה הצבאית של הקיסרות. עם גיבוי זה קורל מחליטה להכריז מלחמה על המוסד, ויוצאת לכבוש את טרמינוס. התגובה של מאלו היא להימנע מקרב ולהאריך את המלחמה ככל האפשר. למרות מחאות מבית ודרישה לתקוף את קורל הוא מסיג את כוחות המוסד, מוותר על שטחים, ומנהל רק קרבות בלימה.

ככל שהלחימה מתמשכת, קורל הולכת ושוקעת במיתון. בשנים שקדמו למלחמה טכנולוגיית הייצור המיושנת שלה הוחלפה בטכנולוגיה מתוצרת המוסד, וכעת כאשר היא לא יכולה לסחור עם המוסד אין לה אפשרות לתחזק את בתי החרושת שלה. יתר על כן, כל מוצרי הצריכה מתוצרת המוסד שבבעלות אזרחי קורל הולכים ומגיעים לסוף חייהם, ואין אפשרות לתחזק אותם, וזה יוצר אווירה של חוסר שקט אזרחי. קורל גם לא יכולה לחזור לטכנולוגיה הישנה והלא יעילה מהתקופה שלפני שסחרה עם המוסד כי המשק שלה השתנה יותר מדי. ככל שהמלחמה מתארכת, ההוצאות של קורל גדלות והמיתון מחמיר במקביל לשיתוק שאוחז בחלקים של הכלכלה שלה. כאשר מאלו מוכן לבסוף להכות חזרה בקורל, היא ממילא קרובה להתמוטטות.

מלחמת קורל היא דוגמה מצוינת לפעולה של הכוחות ההיסטוריים הגדולים. היציאה של קורל למלחמה הייתה במידה ידועה בלתי נמנעת מכיוון שכל ממלכה כזו, שנתמכת על ידי הקיסרות, הייתה חשה שהיא יכולה (אולי חייבת) להתמודד עם הכוח החדש העולה שמאיים על ההגמוניה המתגבשת שלה עצמה. גם ההתמוטטות של קורל הייתה בלתי נמנעת מכיוון שהיא עברה להסתמך על טכנולוגיה שלא היו לה משאבים או ידע לתחזק, ומכיוון שהמלחמה כרוכה בהוצאות גדולות.

אך מה לגבי מאלו? אמרתי קודם שהפתרונות של המשברים הראשון והשני נשענו על התובנה והאישיות של הארדין, האם זה לא נכון גם למאלו? אפשר לטעון שבניגוד להארדין, מאלו הוא תוצר מובהק של תקופתו והסביבה החברתית שלו. מאלו שייך לשכבה הולכת וגדלה של סוחרים, שהייתה נוצרת בכל מקרה בתנאים האלה. בהיותו סוחר מצליח, מאלו הבין לעומק ובאופן כמעט אינסטינקטיבי כלכלה ולכן הוא יכול היה לחזות שככל שהמלחמה תתארך, קורל תשקע במיתון בעוד שהמוסד יוכל להחזיק מעמד יותר זמן ממנה. הידע והתובנה האלה לא היו מיוחדים לו, מכיוון שכל סוחר שהיה מגיע למעמדו בהכרח היה צריך את הידע הזה בכלכלה, ולכן היה מגיב בצורה דומה.

אפשר לכן לטעון שבמובנים אלה תכנית סלדון אכן עובדת – הכוחות הגדולים הם שמעצבים את היחיד. אבל עיקרון אחר שלה הולך ומופר – עקרון הבורות. יותר ויותר אנשים יודעים על תכנית סלדון, ואנחנו רואים את זה בבירור. בעדותו לפני הסנאט של טרמינוס מאלו אומר: "מי מכולכם יכול לטעון בכנות שאדם בעל חינוך חילוני לא יודע מה משמעותו של משבר סלדון?" ("מוסד וקיסרות", ע' 171). כלומר, כל תושבי טרמינוס שאינם כוהנים יודעים לפחות על קיום התכנית וקיום המשברים, גם אם אינם מבינים אותם לעומק. במהלך מלחמת קורל אנחנו יכולים לראות גם איך תכנית סלדון מקבלת מעמד של עיקר אמונה. הרעיון שהמוסד נועד להקים את הקיסרות השנייה הופך ממשהו שכולם יודעים, לדבר-מה שכולם מאמינים בו, לגזרת גורל.

המאות הראשונות – המצביא

אחרי שהמוסד ביסס את השליטה שלו בחלק הגלקסיה שסביבו, מן הסתם הכוח הבא שהוא נתקל בו הם שרידי הקיסרות. הקיסרות בעידן זה היא אמנם ענק גווע, אבל היא עדיין ענק שיכול למחוץ את המוסד. בחלק של "מוסד וקיסרות" שנקרא "האלוף" (וצריך היה להיקרא "המצביא" בתרגום ראוי) מתואר הניסיון של מצביא של הקיסרות בשם בל ריוזה לתקוף את המוסד. בל ריוזה הוא מצביא צעיר ומבריק, שקונה לעצמו שם בשולי הקיסרות כאשר הוא נתקל בשמועות על "קוסמים" הבאים ממקום בשם "המוסד", שיש להם יכולות טכנולוגיות מתקדמות. הוא מחליט לנסות ולכבוש את המוסד, למען תהילת הקיסר. ריוזה פותח בתמרון אסטרטגי מורכב שבסופו יעמוד המוסד במצב שהוא יהיה חייב להיכנע. בל ריוזה כמעט מצליח במתקפה שלו, אבל ברגע האחרון הוא מזומן חזרה לבירה ומוצא להורג.

תקופה זו היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר שיש לנו בסדרת המוסד לפעולת הכוחות ההיסטוריים הגדולים שחשובה מפעולתם של יחידים. בל ריוזה עצמו הוא תוצר מובהק של תקופתו – מצביא מבריק, מנהיג מעולה של אנשים שצבא הנתון במלחמות כל הזמן הוא הסביבה המושלמת עבורו להתבלט. גם בקיסרות גוועת יכולים לקום מצביאים מוכשרים, ולא במקרה בל ריוזה מבוסס על דמותו של בליזאריוס (שימו לב לדמיון בשמות), מצביא ביזנטי מהמאה ה-6 לספירה שכמעט הצליח לכבוש את איטליה עבור יוסטיניאנוס "הגדול".

אבל חשוב מכך – הניסיון של בל ריוזה והכישלון שלו, כפי שמוסבר בספר עצמו, נובעים מהמצב הפוליטי בתוך הקיסרות עצמה ואינם קשורים כלל למעשי המוסד או הסוכנים שלו.

בתקופה של שקיעה קיסרית המתקפה על המוסד יכולה להתרחש רק כאשר יש צירוף של מצביא חזק וקיסר חזק כמו בל ריוזה וקלאון השני. מצביא חלש לא היה יכול לתקוף איש, כלפי פנים או כלפי חוץ; מצביא חזק שעולה בתקופה של קיסר חלש היה מפנה את כוחותיו לעבר הבירה ומנסה להפוך לקיסר. אבל מצביא חזק שמשרת קיסר חזק יפנה את התוקפנות שלו כלפי חוץ, כי אין לו סיכוי לתפוס את הקיסרות. כך המתקפה מתחייבת מן הנסיבות.

וגם הכישלון נובע מן הנסיבות. בתקופת דעיכה של קיסרות קיסרים חזקים חושדים מיידית במצביאים חזקים, מכיוון שלמצביאים חזקים עם כוחות גדולים יש אפשרות לתפוס את השלטון בכוח. הדיווחים של בל ריוזה, כוכב עולה, על הצלחתו המתמשכת נגד המוסד, בצירוף הבקשות שלו לכוחות גדולים כדי שיוכל להשלים את תמרון ההשתלטות שלו, עוררו את החשד של הקיסר קלאון השני. וזו הסיבה שבסופו של דבר קלאון מזמן את בל ריוזה לבירה ומחסל אותו. השרידה של ממלכות שוליים כמו המוסד היא מחויבת המציאות כמעט במצב היסטורי כזה, כי אין צירוף שבו הקיסרות הדועכת יכולה לחסל אותן.

אבל כפי שאנחנו רואים פה העצמה של פעולת הכוחות החברתיים הגדולים המעצבים את ההיסטוריה ושל פעולת התכנית, אנחנו רואים בפרשה זו גם העצמה של הכשל שאותו ראינו קודם בעידן הסוחרים. בעידן של הובר מאלו הידיעה של "הייעוד הגלוי" של המוסד הייתה נחלת אנשי המוסד בלבד. בסיפור של בל ריוזה אנחנו רואים שהידיעה הזו מתפשטת מעבר לגבולות השטח שבשליטת המוסד. מאדם בשם רוסום באר אנחנו לומדים שיש אנשים שלא שייכים למוסד, אבל בכל זאת הפנימו את האתוס של המוסד שאמור להיות הגרעין של הקיסרות החדשה. הארדין בזמנו חשש מההשפעה על התוכנית בגלל ששישה אנשים הכירו אותה, בשלב זה נראה שאסימוב לא מתייחס כלל לכך שאוכלוסיות של עולמות רבים מכירה אותה.

הפרד – שעתם של היחידים

תכנית סלדון מתפרקת לחלוטין עם הופעתו של אדם המכונה "הפרד" על זירת ההיסטוריה. "הפרד" הוא מוטאנט שמסוגל לחוש ברגשותיהם של בני אדם ולתמרן את הרגשות. הוא משתמש ביכולת הזו כדי להשתלט על עולם, ולאחר מכן להרחיב את שלטונו עד שהוא מצליח להכניע את המוסד ולכבוש אותו, מאורע שלא אמור להיות כלל אפשרי על פי תכנית סלדון. ההתרסקות הזו של התכנית נגרמת על ידי גורם שסלדון לא היה יכול כלל להכיל בחישוביו. כפי שציינתי לעיל, התכנית מתבססת על חיזוי ההתנהגות של קבוצות גדולות באמצעים סטטיסטיים. היא לא יכולה לנבא התנהגות של יחידים, ועל אחת כמה וכמה לא יכולה לנבא את הופעתו ואת השפעתו של מישהו שהיכולות שלו חורגות כל כך מהנורמה האנושית.

מכיוון שהתכנית לא תקפה עוד, עידן זה הוא שעתם של היחידים. עצירתו של הפרד, והאפשרות להשבת התכנית למסלולה נתונים בידי יחידים. אסימוב לא מסתיר אל זה, וגם הדמויות עצמן מודעות לכן. אנחנו שומעים את זה למשל מפיו של האן פריטשר, קצין מודיעין של המוסד שהצטרף למחתרת לאחר נפילת המוסד. הוא משכנע את חבריו שהתנקשות בחייו של הפרד תוכל להחזיר את התכנית למסלולה.

הזכרתי קודם שבדברים של סלדון יש התייחסות למוסד נוסף שהוקם "בקצה האחר של הגלקסיה", וכעת אנשי המוסד תולים את תקוותם בגילוי המוסד האחר הזה שיביס את הפרד וישיב את תכנית סלדון למסלולה. גם הפרד מתעניין במציאת "המוסד האחר" – כדי שיוכל להשמיד אותו. החיפושים אחרי "המוסד האחר" עומדים במרכז המחצית השנייה של הספר "מוסד וקיסרות" וכל הספר "המוסד האחר", והעלילות שלהם נשענות לחלוטין על פעולותיהם של יחידים. הכוחות החברתיים הגדולים שלכאורה מעצבים את ההיסטוריה נזנחו לחלוטין.

אחד האנשים האלה שהוא מרכזי בעלילת החיפוש אחרי "המוסד האחר" הוא איבלינג מיס, שהוא פסיכולוג אוטודידקט יליד המוסד. מיס הוא אוטודידקט בלית בררה. כדי לוודא שאיש לא יוכל לשחזר את הפסיכוהיסטוריה שלו, סלדון דאג שלא ייכללו פסיכולוגים בין המדענים הראשונים של המוסד, והדיסציפלינה הזו אבדה עד שמיס שחזר אותה בכוחות עצמו. עוד לפני הכיבוש מיס המבריק מסיק מן הרמזים המעטים שנותרו את העובדה שאנשי המוסד האחר התרכזו לא בפיתוח מדעי הטבע אלא בפיתוח המדעים המנטאליים. לאחר הכיבוש, מדורבן על ידי כוחו המיוחד של הפרד, הוא הולך ומפענח את הרמזים הקלושים למיקומו של המוסד האחר וחיפושיו לוקחים אותו אל טראנטור, הבירה לשעבר של האימפריה (מושב הקיסר עבר לאחד העולמות השכנים). טראנטור, שהיה עולם שכולו עיר אחת גדולה המכסה את כל העולם, חרב במלחמות אזרחים חוזרות ונשנות. תושביו מתפרנסים ממכירת מתכת (שממנה היו בנויים הבניינים בו) ומחקלאות. בדרך פלא שרדו בטראנטור האוניברסיטה הקיסרית והספרייה שלה, ושם מחפש מיס רמזים למיקום של המוסד האחר.

האישה האחרת המעצבת את ההיסטוריה בתקופה זו היא בייתה דארל. בייתה גם היא בת טרמינוס, ובתחילת משבר הפרד היא הייתה מעורבת במשבר אחר. בעת הופעת הפרד המוסד עמד על סף משבר סלדון – מאבק בין טרמינוס הריכוזי עד כדי כך שכמעט הפך מלוכני לבין העולמות של הסוחרים העצמאיים הדורשים יותר דמוקרטיה. בייתה נישאה לטוראן דארל, בן לאחת המשפחות שהנהיגו את הסוחרים העצמאיים, וכך הייתה מעורבת במשבר. בזמן ירח הדבש שלהם בעולם הבירה של הפרד בייתה מגנה על מגניפיקו, מוקיון החצר של הפרד, והוא מצטרף אליה ואל טוראן בחללית שלהם. העלילה מתפתחת כך שאל שלושתם מצטרף מיס ויחד הם טסים לטראנטור, לספריית האוניברסיטה.

לאחר מחקר מתיש מיס מצליח להבין איפה ממוקם המוסד האחר, ורגע לפני שהוא מגלה את המיקום למגניפיקו ולבייתה, היא יורה במיס והורגת אותו. בייתה הורגת את מיס מכיוון שהיא הבינה דבר-מה שחמק מעיני כולם – מגניפיקו הוא הפרד. בשנייה האחרונה היא מצילה את המוסד האחר, וכך מבטיחה את הסיכוי האחרון הקלוש לכך שהפרד יובס. גורל המוסד, המוסד האחר, תכנית סלדון והגלקסיה כולה נקבע לא על ידי כוחות חברתיים-כלכליים, אלא על ידי איבלינג מיס ובייתה דארל.

ויש לנו עדות נוספת לחשיבותם של יחידים בעידן זה, מעניינת במיוחד. לאחר הריגתו של מיס הפרד אומר לטוראן דארל "אשתך הייתה הטעות שלי". כלומר, טעות של אדם אחד (הפרד) בנוגע לאישה אחת (בייתה) חרצה את גורל הגלקסיה כולה. והטעות התרחשה מכיוון שהיא חיבבה את מגניפיקו באופן טבעי, בלי צורך שהוא ישפיע עליה, ולכן הוא לא שלט בה. וזה אפשר לה להרוג את מיס.