הגיבור והטראומה

דמויות ללא טראומות מעצבות כלשהן

אחד המאפיינים של לא מעט ספרים בשנים האחרונות הוא הטראומה של הדמויות.

זה התחיל מגיבורים ראשיים, ושם זה פחות חדש. יש לא מעט גיבורים, לא מעט דמויות ראשיות, שמה שהניע אותם הוא מאורע מכונן דרמטי. ולא מאורע מכונן דרמטי פשוט, אלא כזה ששינה אותם מן היסוד. אפשר להבין את זה במידה מסוימת אם אנו מתייחסים לגיבורים כיוצאי דופן, כאנשים שחורגים מהדפוס האנושי ה"רגיל" וצריכים משהו שיטלטל אותם מתוך האנושיות הפשוטה. אבל בשנים האחרונות, כך אני חש לפחות, נראה שהמוסכמה הזו פשטה גם לדמויות משנה ובחלק מן הספרים אין דמות שלא נושאת אתה טראומה כדי להסביר את ההתנהגות שלה.

אני לא אוהב את הגישה הזו, משתי סיבות. האחת היא מכיוון שבעיניי יש בכך עצלנות בכתיבה. במקום לפתח את הדמות באמת ולעצב אותה, מסתפקים בטראומה שתסביר את ההתנהגות שלה. האחרת, ספציפית לגבי גיבורים, קשורה לראייה של הגיבור כחריג. בעיניי אדם פשוט שמוצא את עצמו בנסיבות שהוא צריך לבחון את המגבלות שלו, ולעתים להתעלות מעליהן, הוא דמות הרבה יותר מעניינת ממישהו שמראש הוא חריג בקרב בני האדם.

במידה מסוימת, אני מניח שזו השפעה של הקולנוע. קשה להמעיט בחשיבותו של הקולנוע בתרבות המערבית של המאה האחרונה ובהשפעה שלו על הסופרים הכותבים כיום. סרטים חייבים להסביר את ההתנהגות של הדמות שלהם בטווח הזמן המוגבל של הסרט, והטראומה היא כלי נוח לזה. יתר על כן, טראומה בדרך כלל מצטלמת טוב. זה רגע של דמה ואקשן שמרתק צופים ואפשר לבנות סביבו מערכה או אפילו סרט שלם.

צורת אמנות אחרת שבה לטראומה תפקיד חשוב והיא פופולרית מאוד ויש לה השפעה רבה היא

קומיקס גיבורי-העל. גיבורים ונבלים כאחד נושאים אתם טראומת עבר שעשתה אחד משני דברים, אם לא את שניהם: העניקה להם כוחות ו/או היא המניע שלהם לנסות להציל או להשמיד את העולם (או לפחות חלק ממנו).

שאלה מעניינת אחרת, בנוסף לשאלת המקור, היא שאלת העיתוי. וגם לה אין לי תשובה. היא מתי התעצב דפוס הטראומה הזה לגבי הגיבור? חזרתי ל"הגיבור בעל אלף הפנים" של קמבל (ספר שבקרוב ימלאו לו שבעים, המהדורה הראשונה יצאה ב-1949) כדי לראות אם אפשר לזהות את הדפוס הזה שם.

בחלק הראשון, "הרפתקת הגיבור", לא ממש יש התייחסות לשינויים שעוברים על הגיבור שדוחפים אותו לצאת להרפתקה. קמבל מתייחס לקריאה להרפתקה אבל כמעט לא מתייחס לסיבות להיענוּת או לסירוב להיענוֹת לה. הדבר הקרוב ביותר לטראומה שאפשר אולי לזהות בחלק זה של הספר הוא המבחנים והעמידה בהם, אבל זהו תהליך שמוביל אל המבחן הסופי והגמול שלו וקשה להשוות אותם לטראומה מעצבת. כשמם כן הם – אלה "מבחנים" שבהם הגיבור צריך להוכיח את אופיו ויכולתו.

בחלק השני, "המחזור הקוסמוגני", יש חלק שקרוב יותר לתחום של עיצוב הגיבור. בפרק "הגיבור פושט ולובש צורה" (פרק 2) קמבל מדבר על השינויים שעוברים על הגיבור. ספציפית על עיצוב הגיבור הוא מדבר בתת-הפרק שעוסק בילדותו של הגיבור, אבל שם הוא מתאר הוא מתאר בעיקר תהליכים של חינוך והכשרה, ולא מאורע מכונן אחד.

נראה אם כן שהטראומה המעצבת היא מאוחרת לקמבל, או ליתר דיוק מאוחרת לחומר המקור של קמבל. צריך לזכור שקמבל ביסס את המונומיתוס שלו על חומר קדום – מעשיות, אגדות, סיפורי עם ומיתוסים. התחושה שלי, ושוב אין לי דרך לבסס אותה כי זה יצטרך מחקר רחב ועמוק, היא שהופעת הטראומה המעצבת קשורה לפופולריזציה של מושגים מתחום הפסיכולוגיה. יש לי הרגשה שהחדירה של מושגים פסיכולוגיים לחיי היום-יום אחראית לעיצוב תפיסה, אולי לא מודעת, שכדי להפוך אדם לגיבור יש צורך במאורע מכונן שיציב אותו לצד, או מעל, חברת בני האדם הרגילים. אלך צעד אחד הלאה עם ההשערה הזו ואומר שיכול להיות שלמלחמות העולם וההיכרות עם המושגים של הלם קרב / פוסט-טראומה היה תפקיד חשוב ביצירת התפיסה של טראומה מכוננת.* במובן זה צריך להיות מעניין להשוות גיבורים של ספרים מן המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 לגיבורים שנוצרו מאוחר יותר. אבל אני מודה בפה מלא שאלה הרהורים בעלמא ואין לי בסיס עבורם.

* תוך כדי חשיבה וכתיבה נזכרתי ב"רמבו" הראשון, שבו יש טיפול די מרשים בפוסט-טראומה של יוצא מלחמת וייטנאם. לתקופה מסוימת מלחמת וייטנאם הפכה כמעט לבררת המחדל של כותבים אמריקאים כאשר הם רצו לדון בנושא הזה.

"לב המעגל" והספרות הספקולטיבית העברית כיום

אני שונא את הביטוי "גילוי נאות". זה ביטוי משפטי שנעשה בו שימוש בעיקר בתחום הכלכלה. אז הנה גילוי לא נאות – אני כותב כאן על "לב המעגל" שהוא ספר של קרן לנדסמן. קרן לנדסמן היא חברה מאוד טובה שלי, ואני גאה ושמח על כך. קרן היא גם סופרת שאת סיפוריה ערכתי בשנים האחרונות ומעולם לא היססתי לומר לה את דעתי הכנה על הסיפורים שלה, כולל על המגרעות שלהם.

 ~~~~~~~~~~

פעם עבד אתי בחור שנולד בלנינגרד שסיפר לי שיש פתגם ברוסית: "אני זוכר אותו עוד כשהוא היה עובר מתחת לשולחן". משמעות הפתגם היא "אני זוכר אותו עוד כשהוא היה ילד קטן". זו הייתה ההרגשה שלי כשלקחתי ליד את "לב המעגל", כיוון שלפני כשנתיים יצא לי לקרוא גרסה מוקדמת של הספר, והשנים והעריכה עשו לו רק טוב.

"לב המעגל" הוא ספר פנטסיה אורבנית ישראלי עם עלילה מותחת ורומנטיקה, ואת כל הדברים האלה הוא משלב בצורה מרשימה. גיבור הספר הוא גבע כץ, מכשף נפש. המשמעות היא שגבע מסוגל לחוש ברגשות של אחרים ולהשפיע עליהם. בעולם החלופי שבו מתרחש הספר יש שישה סוגים של מכשפים – מכשפי נפש כמו גבע, רואי עתיד (בערך, זה הרבה יותר מורכב, כמו רוב הדברים בספר) ומכשפים שלכל אחד מהם יכולת לתמרן אחד מארבעת היסודות הקלאסיים: אש, אדמה, מים ואוויר. גבע וחבריו המכשפים הם מיעוט מופלה בישראל. הם חייבים לעמוד במקומות מסוימים באוטובוסים, לרוב הבניינים הציבוריים הם חייבים להיכנס בדלתות המסומנות במיוחד ויש עליהם עוד מגבלות חוקיות. במקומות אחרים בעולם, כך אנו לומדים מהתייחסויות מסוימות, מצבם של מכשפים אפילו יותר גרוע.

בארץ המכשפים סובלים לא רק מאפליה ממוסדת, אלא הם גם נרדפים על ידי קבוצה שקוראת לעצמה "בני שמעון", אשר חבריה פוגעים מפעם לפעם במכשפים ורוצחים אותם, פעמים רבות בעצרות ותהלוכות למען שוויון זכויות. גבע, וחבריו, מוצאים את עצמם מוטלים ללב ההתרחשויות, שהולכות ומואצות אל מה שנראה כמו סוף טרגי שאי-אפשר להימנע ממנו.

אבל הלב של הספר אינו עלילת המתח, אלא מערכות היחסים שבו והדמויות. והספר מקיף מגוון של מערכות יחסים – רומנטיות, מערכות יחסים בין אחים, מערכות יחסים בין הורים וילדים, מערכות יחסים בין מכשפים ו"נורמליים", מערכות יחסים בין-דוריות בתוך קהילת המכשפים. מערכות היחסים האלה והדמויות שמעורבות בהן כתובות מצוין, והן שובות את הלב והדמיון. הפן המינימליסטי (וחסר הסבלנות) שבי היה אולי רוצה לקצץ טיפה באורך של תיאור מערכות היחסים, אבל ממש לא הרבה וגם במקומות שחשבתי שהם ארוכים מדי זה לא פגע בהנאה שלי מהספר.

כפי שאמרתי בתחילת דבריי, קראתי גרסה מוקדמת של הספר. המשמעות של זה היא שהכרתי (בקווים כלליים) את הדמויות ואת מערכות היחסים ביניהן וידעתי כיצד הן מתפתחות; הכרתי גם את העלילה ואת הסוף שלה. ואף על פי כן בלעתי את 360 העמודים של הספר בשני ערבים.

גם כפנטסיה אורבנית "לב המעגל" מוצלח. קרן לנדסמן מצליחה לבנות מערכת קסם אמינה אם מקבלים את הנחות היסוד שלה, ולשלב אותה בצורה מעניינת ומשכנעת בישראל שהיא די מוכרת לנו כאן ועכשיו.

 ~~~~~~~~~~

אבל דיון ב"לב המעגל" הוא הזדמנות טובה לראייה רחבה יותר של ההקשר של הספר הזה. מעבר לסך החלקים האלה – מערכת קסם, דמויות, מערכות יחסים ועלילה – "לב המעגל" מייצג את ההתקדמות של הכתיבה הספקולטיבית העברית, ואת המקום המצוין שבו היא נמצאת כרגע. בעשרים השנים האחרונות ראינו את ספרות המדע הבדיוני והפנטסיה הישראלית מתבגרת וזוכה בביטחון עצמי ומפתחת קולות עצמאיים וייחודיים משלה. השארנו מאחור את חיקויי הספרות האמריקאית, התגברנו על השפעת הפנטסיה הנוסחתית, הפסקנו לכתוב ספרות שהיא קודם כל תוכחה או אזהרה פוליטית, והתחלנו לכתוב ספרות ספקולטיבית ישראלית שעוסקת בנו. "לב המעגל" הוא דוגמה מצוינת לבשלות של ספרות המדע הבדיוני והפנטסיה הישראלית כיום. לצד יצירות אחרות שראו אור בשנים האחרונות הוא אישי וישראלי, ומביט על העולם שלנו בצורה שמעניקה לו רלוונטיות מעבר לכאן ולעכשיו, ומעבר לגבולות הז'אנר.

"לב המעגל" לא מתבייש בעצמו – זהו ספר פנטסיה ישראלי עם אמירה, וזה מקנה לו רלוונטיות בכל מקום. הרלוונטיות שלו מקורה בכך שקרן לנדסמן עושה בפנטסיה שימוש קלאסי – היא משקפת באמצעותה את העולם שבו הוא נכתב, ומטפלת בבעיות וסוגיות שנכונות בכל מקום ובכל זמן. לאורך כל ההיסטוריה ובכל רחבי העולם היו קבוצות שסבלו מאפליה ומרדיפה כפי שסובלים המכשפים של קרן לנדסמן בישראל המקבילה. לעניות דעתי הוא יכול להיקרא בקלות בארצות הברית, בסין או באוגנדה, ויהיו מי שימצאו למה להתחבר בו.

אבל קרן לנדסמן לא מקריבה את הספרות על חשבון המסר, כפי שקורה לעתים קרובות מדי. "לב המעגל" הוא קודם כל סיפור טוב, שנשען על דמויות טובות ועל עלילה טובה. התוצאה חוצה גבולות של ז'אנר, זמן ומקום.