אחד הדברים שהופכים את אליס שלדון, בכתיבתה כג'יימס טיפטרי, לסופרת
כה טובה וכה מיוחדת הוא הצירוף המיוחד של הפרוטגוניסט והמספר ברבים מן הסיפורים
שלה. אפשר להבחין בהם בשתי נימות שונות, שמשלימות זו את זו בתיאור העולם, אבל בעת
ובעונה אחת יוצרות פער רגשי שמטלטל את הקורא.
הדמויות הראשיות של טיפטרי הן הרבה פעמים חסידים שוטים, שלא לומר
קדושים שוטים. הן אחוזות אובססיה שמטביעה תחתיה את הצדדים הקשים והמכוערים של
העולם שאליהן אותה אובססיה מוליכה אותן. את אחת הדוגמאות הטובות לזה אפשר לראות
בסיפור And I Awoke and Found Me Here on the Cold Hill's
Side.
הגיבור של הסיפור מודע היטב לכאב ולסכנה שאליה מוליכה אותו האקסופיליה (משיכה
מינית לחייזרים) שלו, הוא אפילו מזהיר את העיתונאי מפניה. אבל כאשר אנחנו קוראים
את התיאורים שלו מה שניכר יותר מכול הוא הקסם, המשיכה, שאין לעמוד בפניה. אנחנו
מאמינים להצהרה שלו שהדחף הבסיסי של האנושות הוא לזיין את החדש והלא מוכר ולהזדיין
אתו, שזהו ציווי גנטי שנועד להבטיח מגוון גנטי. או לפחות, אנחנו מאמינים לאמונה שלו
בכך.
מול הנימה הזו עומדת הציניות שמאפיינת פעמים רבות את קולם של המספרים
של טיפטרי. אפשר לראות את זה בעמודים הראשונים של הסיפור The Girl
Who Was Plugged In.
הסיפור מתחיל בתיאור של הנערה המעוותת המשקיפה כאחוזת קסם (יחד עם שאר הקהל) על
"האלילים הצעירים" המושלמים. קצת אחר כך היא מתמוטטת ומובאת לבית
החולים. לאחר זמן מה היא מתאוששת מספיק כדי שתוכל, אומר המספר של טיפטרי,
"למלא את השאלון שבלעדיו אי-אפשר למות, אפילו בעתיד".
אפשר לראות את שני הפנים האלה באופן בולט גם בספר היחיד של טיפטרי,
"על חומות העולם". שם הפער ניכר בעיקר בניגוד שבין דמות נקודת המבט,
דוקטור דניאל דאן, לבין הנבדקים בניסוי שהוא אחראי לבריאותם. דוגמה טובה היא הנבדקת
שהוא מכנה "עקרת הבית". דאן הוא המשקיף מן הצד, הרופא שאינו חלק מן
הניסוי אבל נוכח בכל חלק בו, ומנקודת מבטו אנו רואים את חוסר התוחלת (בתחילה) של
הניסוי ואז את הסכנה שבו. היא, לעומתו, חסרת כל השכלה מדעית ואין לה הבנה אמתית של
הניסוי שבו היא משתתפת (ניסיון להוכיח את קיומה של טלפתיה, לצרכים צבאיים) אבל היא
מאמינה בו ונלהבת לו. ואחרי יצירת הקשר עם החייזרים היא זו שמקבלת ברצון את
התוצאות הלא צפויות של הניסוי ומסתגלת לעולם החדש בקלות ובשמחה.
אני חושב ששני הקולות האלה מבטאים שני פנים של האישיות של אליס שלדון
עצמה. הדמויות הראשיות של טיפטרי פעמים רבות לא מוצאות את מקומן בעולם. יש להן הכי
פחות להפסיד והכי הרבה להרוויח. השאיפה למצוא מקום שיתאים להן גוברת על כל
השיקולים האחרים. זה מבטא את החלק באישיותה של שלדון שגרם לה לומר פעם שהיא חיה
בתוך גופה כמו בתוך נוכחות חייזרית. החלק האחר הוא הפן האנליטי באישיותה של שלדון,
שגרם לה כבר מגיל צעיר לנתח את העולם שסביבה, וככל שהתבגרה הפך מיואש לנוכח חוסר הסיכוי
לנסות לתקן את הפגמים שהיא ראתה בעולם הזה. הצירוף של שני הפנים האלה ביצירות של
טיפטרי הופך אותן, עבורי לפחות, מחד מרתקות ומאידך מותירות חותם רגשי רב-עוצמה
וייחודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה