משחקים שלא שוחקו - 1

רשומה זה היא הראשונה מבין שלוש רשומות שמבוססות על ההרצאה שהעברתי בכנס אייקון 2016, שנושאו היה "משחקים". רוב היצירות שבהן דנתי קיימות בעברית, ומספרי העמודים אחרי הציטוטים מתייחסים למהדורות עבריות אלה. במקרה של התרגום של "השחקן" שיניתי מעט במקומות שהתרגום לא מדויק.

ביצירות מדע בדיוני רבות אפשר למצוא משחקים, ורובם מבוססים על משחקים שאנו מכירים. מפעם לפעם אנחנו נתקלים במשחק חדש לחלוטין ביצירת מדע בדיוני, משחק שאינו מבוסס על משחק מן העולם שלנו. ההמצאה של משחק חדש על ידי הסופר יכולה להיות מוצדקת בכך שהיא משרתת אחד מכמה מרכיבים של הסיפור – עיצוב העולם, עיצוב העלילה ועיצוב הדמויות – בדרך שמשחק מוכר לא היה יכול לעשות. אני אבחן כאן כמה משחקים מומצאים מיצירות אחדות, אנסה לתאר כל משחק בקצרה ולבדוק אם הוא אכן ממלא את התנאים שהצגתי כאן. אחלק את הסקירה שלי לארבעה סוגי משחקים: משחקי כדור, משחקי אסטרטגיה, משחקי מחשב (ספציפית קווסטים) וקטגוריה שאני קורא לה "מְשַחקים באנשים" שארחיב עליה מעט כשאגיע אליה.

משחקי כדור

משחקי כדור למיניהם הם ככל הנראה המשחקים הנפוצים ביותר ביצירות מדע בדיוני (שחמט הוא אולי המתחרה היחיד שלהם). לרוב אלה פשוט המשחקים שאנו מכירים, או גרסאות שלהם שאינן שונות הרבה מן המקור המוכר. משחק כדור חדש באמת שאפשר למצוא במדע בדיוני הוא "כדורגל קוונטי" המוצג בסיפורו של גרג איגן "שומרי הגבול".

ביקום של "שומרי הגבול" התרחשה הייחודיות הטכנולוגית (הסינגולרית) וקיימים בו עולמות וירטואליים רבים, שבאחד מהם מתרחש הסיפור. המשחק, כדורגל קוונטי, יכול להתקיים רק בעולם כזה. איגן מתאר מגרש שבו יש פונקציית גל קוונטית, שתנועת השחקנים במגרש משפיעה עליה. מטרת כל קבוצה היא למוטט את פונקציית הגל בשטח השער של היריב (ראו את צילום המסך בראש הרשומה). אני מודה שזה נשמע כמו טכנו-בבל מוחלט, ויכול להיות שזה כך, אבל איגן מתייחס ברצינות למדע ביצירותיו ויכול להיות שיש לתיאור בסיס פיזיקלי תאורטי. אם תלכו לעמוד הסיפור באתר של איגן, תוכלו לשחק כדורגל קוונטי בסימולציה שהוא כתב (ולקרוא את הסיפור המצוין הזה, מן הסתם). בין אם יש לו בסיס מדעי או לא, שני דברים ברורים לגבי כדורגל קוונטי – זהו משחק קבוצתי, והוא לא יכול להתקיים בעולם שלנו.

את התפקיד של המשחק בסיפור, את המשמעות שלו לדמויות, אנחנו רואים כבר בפסקת הפתיחה:

מוקדם באחר הצהריים של היום הרביעי לאחר שיצא מן העצב, ג'מיל היה בדרכו הביתה מהגנים במרכז נואת'ר כאשר שמע צעקות ממגרש המשחקים מאחורי הספרייה. בדחף פתאומי, בלי לשאול אפילו את העיר איזה משחק מתנהל, הוא החליט להצטרף.

כפי שאפשר לראות בקלות, התפקיד של המשחק הוא חִברוּת, תיווך בין היחיד לבין החברה. ג'מיל, גיבור הסיפור, יוצא מן "העצב" (תקופה של חיות מושעית שבה התנתק מן העולם, שבע שנים במקרה שלו) וקולות המשחק קוראים לו להצטרף חזרה לחברה. כאשר הוא מגיע למגרש הוא מגלה שהמשחק הוא "פתוח" – כלומר שהשחקנים החליטו מראש שכל אדם יכול להצטרף למשחק. איגן מתאר משחק שלא רק קורא לג'מיל, אלא גם מעוצב כך שג'מיל יוכל להיענות לקריאה ולהשתמש במשחק כדרך להשתלב חזרה בחברה.

בהמשך הסיפור אנחנו רואים שלמשחק המסוים הזה, כדורגל קוונטי, יש מקום מיוחד בחייו של ג'מיל. איגן אומר לנו שג'מיל שיחק כדורגל קוונטי כל חייו והמשחק "מגשר על פני מאות שנים, קושר את חייו". כלומר, ג'מיל לא חוזר רק לחברה באמצעות המשחק, אלא גם לחיים שלו שאותם זנח לזמן מה. כאשר הוא מגיע למגרש הוא גם מגלה שהשחקנים אינם זרים לו אלא "אלה היו חבריו, והוא שוב היה ביניהם. שוב היה בעולם." המשפט הזה מבהיר, אם יש צורך, את התפקיד של המשחק עבור ג'מיל כדרך לשלב את עצמו חזרה בעולם.

יש דמות אחרת בסיפור שעבורה המשחק חשוב לא פחות – מרגיט, שהיא מעין תמונת מראה של ג'מיל. כך למשל בעוד שג'מיל הוא דמות נקודת המבט של הסיפור, ולכן אנחנו יודעים עליו הרבה יחסית, מרגיט היא אלמונית. היא אלמונית לא רק לקוראים, אלא גם לדמויות האחרות בסיפור. היא מוכרת אך ורק מן המשחק (היא שחקנית מעולה, ולאף קבוצה אין תקווה לנצח את הקבוצה שבה מגריט משחקת) ומגרש המשחקים הוא המקום היחיד שבו היא מקיימת קשר עם העולם. בעוד ששאר השחקנים מבלים זה בחברת זה לאחר המשחקים, מרגיט תמיד נעלמת בתום משחק. כלומר, בעוד שעבור ג'מיל המשחק הוא הדרך שלו לחזור לעולם, עבור מרגיט הוא החוט האחרון שקושר אותה לעולם.

אבל ההיכרות שלהם במשחק היא שמאפשרת לג'מיל בכל זאת ליצור אתה קשר כלשהו כאשר הוא נתקל בה במקרה מחוץ למגרש. הקשר הזה מתפתח והיא נפתחת בפניו ומסבירה לו את הבידוד מבחירה שלה, את הסיבה לניתוק שלה מן העולם. ג'מיל מנצל את הקשר שלו עם השחקנים האחרים כדי לשבור את הבידוד הזה. מרגיט אומרת לג'מיל שהיא "שומרת הגבול" של העולם, שהיא מפרידה בינו ובין חבריו לבין עולם אחר שהולך ונעלם. ג'מיל מביא את חבריו לכדי כך שהם מתייצבים לצדה על אותו גבול, מארחים לה לחברה, והופכים את משמרתה הבודדה לבודדה פחות.

האם כדורגל קוונטי עומד בקריטריונים שהצבתי בראשית דבריי? האם הוא נחוץ לסיפור ולדמויות?

אתחיל ואומר שעל פניו נראה שאולי אפשר היה להשתמש במשחק מוכר כדי למלא אותם תפקידים, אבל הדרך שבה איגן כותב את הסיפור פחות מאפשרת את זה. הוא משלב את המשחק בעולם בצורה כזו שהם כרוכים זה בזה – משחק וירטואלי לעולם וירטואלי. בנוגע לעלילה, המשחק חיוני לה – הוא שמאפשר את המפגש של ג'מיל ומגריט, מפגש שהוא הציר של האירועים והעלילה. הוא גם חיוני לעיצוב הדמויות. כפי שראינו הוא חיוני לחזרתו של ג'מיל לעולם והוא חיוני למרגיט כקשר האחרון שלה לעולם שהיא שומרת הגבול שלו. אבל למעשה הוא חיוני גם לדמויות המשנה, השחקנים האחרים במשחק. המשחק יוצר את החברותא של השחקנים (שג'מיל הוא חלק ממנה ומגריט לא) והקשר הזה מוביל בסופו של דבר לכך שהם מגלים אמפתיה חדשה (כלפי מרגיט) ומרחיב את ראיית העולם שלהם ואת הבנתם את העולם שבו הם חיים.