המועמדים להוגו - הנובלטות

 אני אוהב נובלטות בדרך כלל. זה אורך טוב לסיפורים שמאפשר מחד לפתח נושאים ודמויות יותר מכפי שאפשר לעשות בסיפורים קצרים, ומאידך מונע מהסופרים ללכת לאיבוד כפי שקורה בנובלות. אולי זו הסיבה שסבלי כאן היה קטן מכפי שהיה כאשר קראתי את הנובלות. סבלתי, כמובן, הגנים היהודיים לא אפשרו שלא לסבול, והסיפורים תרמו לכך, אבל זה היה קצת פחות גרוע מהנובלות.

“Ashes to Ashes, Dust to Dust, Earth to Alluvium”, Gray Rinehart (Orson Scott Card’s InterGalactic Medicine Show, 05-2014)

הייתה לי הרגשה במהלך הקריאה שהסיפור הזה נכתב עבור המוציא לאור של כתב העת, אורסון סקוט קארד, ואסביר מיד למה.

עלילת הסיפור: בני האדם התיישבו על עולם כלשהו, אחרי זמן לא רב באו חייזרים דמויי לטאות מרושעים שניצחו אותם ושיעבדו את בני המושבה. זה לא שיעבוד קשה, אבל למשל החייזרים לא מאפשרים לבני האדם להשתמש במיכון מתקדם, כמו זה שלו הם זקוקים כדי לתחזק את הננובוטים שלהם. בני האדם צריכים את הננובוטים כדי להגן על עצמם מפני תנאי הסביבה. ניסיונות להשתחרר מעוּלם נכשלו.

ועכשיו לקטע של אס"ק. הסיפור מתרחש כעשרים שנים לאחר הכיבוש הזה, והגיבור שלו, על ידי התבוננות מדוקדקת והבנת הפסיכולוגיה של החייזרים, הצליח אולי למצוא דרך להילחם בהם. הידד לתואם אנדר! בסיפור זה לא מדובר בילד צעיר אלא בגבר מזדקן וגוסס, והוא רק מצא אולי את המפתח לניצחון ואנחנו לא רואים את הניצחון עצמו, אבל הדמיון קיים. מה אין בסיפור? נשים. כלומר, יש שתיים. אחת מתה, והאחרת היא רופאה ודמות שולית למדי.

הכתיבה סבירה, יש אפילו דמויות שמפגינות רגש כלשהו, אם כי הן לא ממש מפותחות. מכיוון שזה לא באמת סיפור עלילה, העובדה שהדמויות אינן מפותחות דיין מחלישה את הסיפור מאוד.

“Championship B’tok”, Edward M. Lerner (Analog, 09-2014)

מזימות בין גזעיות בחלל! הסיפור מתרחש על אורנוס, עשרים שנה אחרי שבני האדם הצליחו להביס פלישה של כוח חייזרים (המכונים "ציידים") שמי ששרדו מהם מוחזקים במחנה שבויים/עיר מבודדת על אורנוס. החייזרים האלה הם אלופים באסטרטגיות ותחבולות, והסיפור מלא בהן. והן משעממות.

הסיבה היא שזה לא סיפור, זה חלק מסיפור ארוך יותר. חלק קודם שלו התפרסם בעבר, וברור מהסוף שלו שההמשך אמור לבוא. כמו כן, הסיפור נפתח בדמות כלשהי שלא מוזכרת יותר שוב ולא ברור מה היא עושה שם, וניתן רק להסיק שהיא תחזור מתישהו. אולי. ואולי היא שריד לסיפור הקודם?

התשובה לשאלת הדמות המסתורית לא ממש מעניינת, כי הדמויות כולן לא ממש מעניינות. וגם לא העלילה. והכתיבה עלובה למדי. לרנר לעולם לא יבקש מן הקורא להבין לבדו מה הדמות חשה וחושבת – הוא יספר לו את זה. בפירוט. (עם משפטי הבהרה בסוגריים, למקרה שהקורא לא הבין.) ולכל הדמויות האלה יש עומק ממוצע של צלחת פלסטיק חד-פעמית ובערך אותה יכולת להבעת רגש.

הנובלטה הזו מצריכה הערה מיוחדת בכל מה שקשור למגוון וייצוג, אחד הנושאים שסביבם סוערות הרוחות בנוגע להוגו. יש לי הרגשה שזה אמור היה להיות סיפור "תראו אנחנו לא כאלה מפגרים כמו שאתם חושבים" של הכלבלבים. יש בו מישהי שנשואה לאישה! אנחנו יודעים את זה כי הגיבור הגבר של הסיפור שואל אותה לשלום אשתה, ורק כך אנחנו יודעים את זה. אם זו הכוונה, זה לא עובד. זה הזכיר לי את אחת העונות של "חוק וסדר" שבה רגע אחרי שפיטרו את אחת מעוזרות התובע המחוזי ורגע לפני שהיא עזבה את הסדרה היא שאלה "אתה מפטר אותי בגלל שאני לסבית?". זה לא נקרא הכללה של דמויות להט"ביות ביצירה. אבל אולי זה המקסימום שהכלבלבים מסוגלים לו.

 “The Journeyman: In the Stone House”, Michael F. Flynn (Analog, 06-2014)

גם זה חלק מסיפור ארוך יותר שהגיבורים שלו הוצגו בסיפור קודם. כלומר, גם זו חתיכה מסיפור ארוך יותר, ולכן לא מעניינת במיוחד.

הגיבור הנאה, הלוחם המעולה, העשוי ללא חת והשנון ועוזרו השתקן (אבל השנון לא פחות, וגם הוא ללא חת וכו') מסתובבים בעולם ונכנסים לצרות. העולם הוא ימי ביניימי בערך, הגיבור הוא יליד הערבות, עוזרו הוא יליד ההרים, וההרפתקה הנוכחית שלהם היא בטירה. הם נלכדים ונכלאים וזוממים מזימה להשתחרר (טוב, הגיבור זומם, אחרי הכול בשביל זה הוא הגיבור) ומצליחים, ואז הסיפור נגמר. וזה חסר משמעות, כי זה חלק מסיפור גדול יותר והפרשה הספציפית הזו כשלעצמה לא ממש מעניינת. ברקע אנחנו לומדים שזה עולם שעליו התיישבו בני אדם שהגיעו מן החלל וככל הנראה יש פדרציה כלשהי של כוכבים מיושבים. העולם הגדול יותר הזה יכול היה להיות מעניין, לו רק היינו יודעים עליו משהו.

הכתיבה הזכירה לי יותר מכול את הרפתקאות וינטו ויד הנפץ שקראתי כנער, רק בלי העומק. דמויות שטוחות, מניעים פשוטים (אם הם קיימים בכלל) ותיאורים שנועדו בעיקר להזיז את ההרפתקה. יש טובים, יש רעים ויש בחורה בשריון (אם כי לא ביקיני).

“The Triple Sun: A Golden Age Tale”, Rajnar Vajra (Analog, 07/08-2014)

סיירי החלל האמיצים מצילים את היום! הם מבריקים! הם אמיצים! הם מתוגברים טכנולוגית! הם מצליחים במקום שבו כולם נכשלו!

זה סיפור של היינליין. אני רציני, זה סיפור שהיה יכול להשתלב יופי בעלילות "צוערי החלל" של היינליין, רק כתוב בפחות מיומנות מזו של היינליין. הוא מסופר מפיה של אחת מהצוערות של חיל סיירים כלשהו של כדור הארץ. הסיפור מתחיל בכך שהיא ושני חבריה לחוליה (אחד מנוגה, האחר ממאדים) מסתבכים בקטטה בבר, וכעונש נשלחים לעזור לפרק מוצב אנושי בעולם שבו יש חיים חיזריים תבוניים שאיש לא הצליח לתקשר אתם. הם יצליחו, כמובן.

חיבבתי את ספרי הנוער של היינליין כשהייתי נער, אבל הם לא מה שהייתי קורא מופת ספרותי. אבל היי, לפחות הקריאה חביבה. והגיבורה היא אישה וכך גם מפקדת בית הספר לסיירים (אם כי שוב, אפיון הדמויות כה קלוש שזה לא ממש משנה).

“The Day the World Turned Upside Down”, Thomas Olde Heuvelt, Lia Belt translator (Lightspeed, 04-2014)

זו הנובלטה האחרונה שקראתי, והיחידה שלא הגיעה מאחת מהרשימות של הכלבלבים או שתיהן, וזה ניכר היטב. אין פה חייזרים, אין פה חלל אבל יש פה רגש, ובענק.

יום אחרי שחברתו של גיבור הסיפור, אהבת חייו, זרקה אותו לאנחות ועולמו התהפך, התהפך גם העולם האמתי. מסיבה לא ידועה וכמובן לא מוסברת כיוון הכבידה התהפך, וכל העולם התחיל ליפול לשמים ומהם ולחלל. רגע אחרי שזה קרה, ורגע לפני שהרשת הסלולרית קרסה סופית, החברה לשעבר ניסתה להתקשר אל הגיבור. כעת הוא מנסה לפלס את דרכו אליה, כשהוא עובר מצמרת עץ אחת לבאה אחריה, מעליית גג למרזב.

לא נחטא לאמת אם נאמר שזה סיפור שבו האלגוריה עבה כמסטודון, והאובלט לא מנסה להסתיר את זה. הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של הגיבור, שכמויות הדרמה שלו מזכירות את גיבורי הרומאנים הוויקטוריאניים (אם כי הוא לא מגיע לרמות של ויקטור פרנקנשטיין). זה ניכר גם ביחס האובססיבי שלו לחברה שלו, כפי שהוא מתאר יחס זה בתקופה שבה היו יחד. אבל זה גם אומר שזו דמות מאופיינת בצורה ברורה, שאפשר להגיב אליה רגשית, לחיוב או לשלילה. וזה משהו נדיר עד כדי חוסר קיום בין הנובלטות המועמדות השנה.

~~~~~~~~~~~~~~

כל סיפורי הכלבלבים כאן מאמתים בעיניי את הטענה שלהם שהם מתגעגעים למדע הבדיוני "הישן והטוב". הבעיה היא שזה המדע הבדיוני שאהבנו בגיל 12, שהוא כידוע the golden age of science fiction. אנחנו כבר לא בני 12, וממרום שנותינו לא קשה לראות את הפגמים הקשים של המדע הבדיוני הזה.

האם יש כאן משהו ראוי להוגו? הסיפורים של לרנר ופלין בקושי עומדים בזכות עצמם ולא צריכים להיות זכאים למועמדות כלל בעיניי. הסיפור של וג'רה הוא, כפי שאמרתי כבר, היינליין לנוער (בלי השנינות של היינליין) ואין לו מקום כאן. הסיפור של רינהרט כמעט עובר את הסף. קלושות ככל שהן, בכל זאת יש בו דמויות שיש להן רגשות, אבל זה סיפור בינוני למדי. האובלט, ובכן, אני יכול להעריך אותו כספרות. זה לא סיפור גדול, קראתי טובים ממנו השנה, והיחס של הגיבור לחברה שלו בעייתי, אבל לפחות יחס זה עולה מהאופי שלו ולא נכפה עליו, ויש בסיפור רעיון מקורי. זה סיפור שלא ארגיש יותר מדי אי-נוחות להצביע לו (אם אחליט להצביע לו בסופו של דבר).

שינויים מוצעים בקטגוריות ההוגו

על סדר היום של פרס ההוגו הונחה הצעה לשינוי קטגוריות – ביטול קטגוריית הנובלטה והכנסת קטגוריה חדשה: "סאגה". על פי ההצעה יישארו שתי קטגוריות של יצירות קצרות – קטגוריית הסיפורים שתכלול יצירות שאורכן עד 10,000 מילה וקטגוריית הנובלות שתכלול יצירות מעל מספר זה. הסאגה תכלול יצירות שהתפרסמו בכרכים אחדים ושהיקפן עולה על 400,000 מילים (לסבר את האוזן – טרילוגיית שר הטבעות מכילה כ-473,000 מילים).

הנימוק העיקרי לשינוי המוצע הוא התאמה של הקטגוריות לשינויים שחלו בשוק מאז 1973, שאז נקבעו הקטגוריות האלה. בשנות ה-70 השוק נשלט על ידי כתבי עת, בעוד שהיום סדרות ארוכות נפוצות הרבה יותר מכפי שהיו אז. אי-אפשר להכחיש את האמת שבטענות אלה, ובכל זאת אני חושב שזו טעות.

למה זו טעות?

- השינוי משקף שינויים בשוק שחלו בארבעים השנים האחרונות, אבל הוא מתעלם מהשינויים שחלים בשוק כיום. בשוק שבו הפרסום העצמי והפרסום הדיגיטלי הולכים ותופסים מקום חשוב יותר ויותר, רבים מהפרסומים החדשים הם בקטגוריות הקצרות.

- הקטגוריות הקצרות הן האפיק שבו נכנסים לז'אנר סופרים מתחילים. אם אחת המטרות של ההוגו היא להכיר בקולות חדשים (ולדעתי זו אחת המטרות שלו) זה המקום שבו נמצא אותם. מעצם ההגדרה שלה קטגוריית הסאגה תכיל סופרים מבוגרים ומנוסים יותר, אנשים שכבר זכו בפרסים אחדים (גרר"מ, למשל, שזכה בארבעה פרסי הוגו) ויש להם זמן וכסף לשבת ולכתוב סאגות.

- הקטגוריות הקטנות מגוונות יותר. בגלל שהן אפיק הכניסה של סופרים חדשים זהו המקום שבו נמצא מגוון גדול יותר של כותבים ונושאים. כתב עת שמפרסם נובלטה על נושא שאינו בזרם המרכזי כמעט לא מסתכן. הסיכון בפרסום ספר כזה הרבה יותר גדול, ולכן פחות סביר להניח שהוא יתפרסם.

- אני אוהב נובלטות! אביגייל נוסבאום אמרה את זה לפני, נובלטות (7,500 עד 17,500 מילים) הן גודל מצוין. מחד הן מאפשרות פיתוח דמויות ועולם שסיפורים קצרים לא מאפשרים, ומאידך הן מגבילות את מידת ההשתפכות של הסופר.

ההצעה עוד צריכה לעבור בהצבעה, ואני מקווה שהיא לא תעבור. או אם לצטט שוב את אביגייל נוסבאום:

You will, however, take Best Novelette out of my cold, dead hands.

— Abigail Nussbaum (@NussbaumAbigail) June 21, 2015

~~~~~~~~~~~~~~
עדכון: לאור התגובות, מציעי ההצעה לשינוי החליטו לוותר על החלק של הורדת הנובלטות. קטגוריית הסאגה תישאר.

המועמדים להוגו - הנובלות

כישוע על הצלב בשעתו, כך גם אני הקרבתי עצמי למענכם, גבירותיי ורבותיי קהל קדוש, וקראתי את הנובלות האלה. טוב, קראתי את הרוב שלהן. אני חושב שקריאה מדוקדקת של כולן מהחל ועד כלה הייתה נחשבת "עונש חריג ואכזרי" על פי חוקת ארה"ב.

כל הנובלות המועמדות נכללו באחת הרשימות של הכלבלבים או בשתיהן, וזה ניכר. זה מה שקורה כאשר מתחילים לשפוט ספרות בקני מידה אידאולוגיים ולא ספרותיים, כאשר מצביעים על פי רשימות "טהורות". מקבלים סיפורים גרועים ומשעממים.

Big Boys Don’t Cry, Tom Kratman (Castalia House)

לפני 55 שנה הסופר קית' לאומר יצר את Bolo, טנק מערכה סופר-כבד בעל תבונה מלאכותית. מאז נכתבו המון ספרים וסיפורים בעולם הזה על ידי שלל סופרים. הנובלה הזו נכתבה במקור כסיפור בעולם בולו, וכאשר היא הורחבה נמחק כל זכר מפורש לכך, ועל כך אני בטוח שלאומר מודה לכל ישות שהוא אולי מאמין בה.

זו נובלה רעה. איומה. קרטמן מנסה לדון בנושאים חשובים ומעניינים – מחיר המלחמה והפיכתם של אנשים תמימים לרוצחים בשירות המדינה, אבל זה כתוב איום ונורא. הסיפור מסופר מפיה של "מגי" טנקית תבונית שמספרת לנו כמה הממשלה רעה שהיא פתחה במלחמה לא מוצדקת והשחיתה את תמימותם של אנשים. אין לי כוח להיכנס לפרטים, אבל זה עשוי גרוע. כל מדר ודיון שאולי היו כאן טובעים בכתיבה העלובה. הדמות של מגי מגוחכת, הטקטיקה של הלחימה (עד כמה שהצלחתי לעקוב אחריה מתוך ערפל השעמום) מטופשת והמסר פשטני. פשוט להתרחק.

“Flow”, Arlan Andrews, Sr. (Analog, 11-2014)

ילד פוגש עולם. בחור צעיר מעיירה קטנה מצטרף לסוחרים המפליגים במורד הנהר למכור את סחורתם (קרח, במקרה זה) בעיר הנמל הגדולה (הנקראת בשם רב ההשראה "עיר נמל"). שם הוא יגלה שיש עולם מעבר לגבולות עולמו הצר. וציצים. הוא מגלה גם ציצים. זה סיפור התבגרות חסר השראה ומשעמם למדי. לפחות הוא לא גרוע כמו הסיפור של קרטמן. אני מניח שהעריכה של טרבור קווארצ'י באנאלוג עשתה לו קצת טוב.

הנובלות של רייט

שלוש מחמש הנובלות המועמדות להוגו הן של אותו כותב – ג'ון סי רייט. רייט הוא החלום הרטוב של השמרנים. אתאיסט שנכנס יום אחד לכנסייה, הייתה לו התגלות והוא הפך קתולי אדוק. (יכול להיות שחלק מהשמרנים היו מעדיפים מישהו שאינו כפוף לרומא, אבל לפחות הוא גבר, לבן ונוצרי.) למרבה הצער ההתגלות לא כללה שיעורים בכתיבה. בזמנו נשבעתי שלא אקרא יותר סיפורים של קיג' ג'ונסון המועמדים לפרסים, אני מוסיף בזאת את רייט לרשימה.

One Bright Star to Guide Them, John C. Wright (Castalia House)

בגדול, זה סיפור נרניה כאשר הילדים גדלו והם כעת על סף גיל העמידה. היֹה היו ארבעה חברים שכילדים עברו לממלכת פנטסיה והצילו אותה מהרעים בעזרת חפצי כוח. כעת, בגיל ארבעים בערך, שירותיהם נדרשים שוב. אחד מאמין תמים, אחד נפל בפיתויי הכוח של הרשע, שלישית הפכה עקרת בית פחדנית (ולכן רייט מעניש אותה – היא הזדקנה טרם עת לעומת גיבורו העשוי ללא חת) ואחת... לא זוכר. זה לא ממש משנה. בלבו של הסיפור הזה מסר מרגיז של ציות עיוור לכוחות גדולים ממך שאינך מבין את מניעיהם. והוא כתוב גרוע.

“Pale Realms of Shade”, John C. Wright (The Book of Feasts & Seasons, Castalia House)

אני מודה ממש לא זכרתי על מה הסיפור הזה כשבאתי לכתוב עליו כשבוע אחרי שקראתי אותו. סיפור נואר שבמרכזו בלש שעוסק בעל-טבעי שחזר מן המתים כדי לנסות לברר מי הרג אותו. אני כבר לא זוכר מי זה היה, אבל הדרך לשם הייתה רצופה קלישאות ומשעממת.

“The Plural of Helen of Troy”, John C. Wright (City Beyond Time: Tales of the Fall of Metachronopolis, Castalia House)

אל תשאלו אותי על מה הסיפור הזה. לא גמרתי אותו. יש שם עיר שבה מתקבצים אנשים מכל מיני מקומות וזמנים, ולעתים גם מסיפורים. יש בחורות מפתות ובחורים קשוחים ומזימה כלשהי להרוג מישהו, אבל רק כי זה מגיע לו (אני חושב). זו הייתה הנובלה האחרונה של רייט שקראתי, והסבלנות שלי לכתיבה העלובה שלו תמה לחלוטין בשלב זה.

 ~~~~~~

בלי שום קשר לשיקולים אידאולוגיים, זו קטגוריה שראויה להצבעת "אין זוכה". יש דברים שאני קורא, וכעורך אני חושב שלא הייתי מפרסם אותם אבל אני רואה את הערך הספרותי בהם. היו אפילו סיפורים מועמדים להוגו שלא היו ז'אנריים לדעתי, אבל היה בהם ערך ספרותי. בחמש הנובלות האלה אני לא רואה אפילו את זה.