סיכום באפי

השלמתי לאחרונה צפייה בכל עונות באפי – מהחל ועד כלה. אני לא מתיימר לסכם כאן את הסדרה כולה, רק להציע הערות אחדות על הסדרה.

אוקיי, אני חייב להתחיל בזה. אנג'ל היא דמות עלובה (כל עוד הוא טוב) ובפרקים הראשונים כל מה שמפריד בינו ובין ערס מצוי היא חבילת מרלבורו מגולגלת בשרוול החולצה הקצרה.

הכומר

מעניין ששמו של כיילב לא עלה בדיון על נושא האל ב"באפי" בפוסט שכתבתי בנושא. אם כי כיילב הוא לא כומר, הוא מטיף, תפקיד הרבה פחות מוגדר מבחינה דתית. למרות הלבוש שלו, הוא לא חלק ממנגנון כנסייתי כלשהו ולכן קשה לראות אותו כגינוי למנגנון כזה. יש נקודה אחת שבה וידון מתקרב לגינוי לדת, כאשר כיילב מתייחס ל"רע הראשני" במילה "מושיעי" או "אדוני", תואר השמור בדרך כלל לישנו בנצרות, אבל שוב אין פה באמת התייחסות רצינית לתאולוגיה הנוצרית.

דרמה ומלודרמה

אחד הדברים שבהם וידון וצוות הכותבים שלו הצליחו להרשים אותי הוא ביצירת דרמה אנושית אמתית. זה לא פשוט, בעיקר בסדרות שבהן אלמנטים על-טבעיים. בדרך כלל בסדרות כאלה הדרמה שמורה לאותם גורמים על-טבעיים ולהתמודדות אתם ולא ליחסים הפשוטים בין בני האדם. אני אדרש שוב לדוגמה של "סופרנצ'ורל" שבה המתחים בין האחים מתמקדים הרבה פעמים בחוויות העל-טבעיות שעברו עליהם. יתר על כן – הם מצליחים הרבה פעמים לעשות את זה בלי לגלוש מהדרמה למלודרמה, עוד משימה לא פשוטה. פרקי הסיום של עונה 7 הם דוגמה טובה ליכולת זו.

יתר על כן, כשווידון מחליט לפגין במלוא עוצמתה את היכולת הדרמטית שלו, אין לו מתחרים. הפרק "הגופה" בעונה 5 (מותה של אמא של באפי) הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך. אם היו נפטרים מסיפור הערפד בפרק ההוא, הוא רק היה משתפר.

עם כל השבחים האלה, אני חייב לומר ששכחתי שכחתי לאיזה רמות שמאלץ וקיטש הסדרה מסוגלת להגיע. זה בולט בעיקר בעונות הראשונות והמינון הולך ויורד עם הזמן, אבל מפעם לפעם יש נפילות כאלה גם מאוחר יותר. השיחה בין באפי ודון בפרק האחרון של עונה 6 הוא נקודת שפל כזו. זה היה די מביך.

עונות רעות

זכרתי את עונות 4 ו-6 כעונות רעות שבהן משובצים פרקים טובים. אלה אכן עונות גרועות, אבל כמות הפרקים הטובים שמשובצים בהן הרבה יותר קטנה ממה שזכרתי.

בסך הכול, הסדרה הזו הוכיחה את עצמה. תשע שנים אחרי שהסתיימה ויותר מעשור אחרי שהתחילה, היא בהחלט הייתה שווה צפייה חוזרת.

חזרה לטולקין

זמן לא רב אחרי שפתחתי את הבלוג הזה, כתבתי רשומה קצרה על "הנפח מווטון רבא", יצירה של טולקין שחזרתי אליה שוב ושוב מפני שהרגשתי שיש בה משהו שאני מתקשה לפענח. היצירה יצאה מחדש במסגרת אסופה שנקראת "סיפורים מממלכת הסכנה", שפרסמתי ביקורת עליה באתר האגודה.

הצירוף של "הנפח" עם היצירות האחרות של טולקין שמתפרסמות שם, בעיקר Farmer Giles of Ham, עזר לי במידת מה לפענח את מה שמטריד אותי. יש ביצירות האלה אמירה מאוד מעניינת על היעלמות הקסם, היעלמות עולם הפיות, מעולם היום-יום. במידה מסוימת אולי אפשר להקביל את התהליך שמתואר ב"הנפח" למושג ה"צמצום" הקבלי שבו האלוהות פינתה את עצמה מן העולם כדי לפנות מקום למה שאינו אלוהות, כלומר לעולם שאנחנו מכירים. עולם הפיות ב"הנפח" הסתלק מעולם היום-יום ורק יחידי סגולה יכולים לחצות את הגבול אליו. יתר על כן, כאשר יצורי הפיות חוצים את הגבול אל עולם היום-יום הם מוותרים על כוחותיהם המיוחדים. מה שנותר בעולם היום-יום מעולם הפיות הוא היצירה, היכולת שהיא שיקוף, וראיציה במגבלות האנושיות, של היכולת האלוהית לברוא. "האיכר" שונה. שם נראה תהליך אחר, שהתוצאה שלו דומה. מה שאפשר לראות שם הוא גירוש יזום של היצורים הקסומים האחרונים (ענקים ודרקונים) מתוך עולם היום-יום ויצירת עולם "חילוני".

אני בשום פנים ואופן לא מומחה לטולקין, אבל זו הדרך שבה היצירות האלה מתפרשות לי.

שלוש הערות על אלגוריות

א.

שוחחתי פעם עם אישה שעבדתי אתה תקופה קצרה, והשיחה התגלגלה למדע בדיוני. היא אישה משכילה, רחבת אופקים, מרבה לקרוא, בעלת תואר שני במדע המדינה, וכך השיחה הגיעה ל"1984". כאשר אמרתי כלאחר יד שזהו ספר מדע בדיוני, היא אמרה שזה לא נכון. שאלתי אותה למה, והיא אמרה שהספר הוא "אלגוריה פוליטית" ולכן אינו מדע בדיוני. השיחה נקטעה, מסיבות חיצוניות, בנקודה זו.

מדע בדיוני משמעותי, כמובן, הוא תמיד אלגוריה. הוא תמיד מתייחס לחברה שבה הוא נכתב ולקוראים. מדע בדיוני טוב באמת נשאר רלוונטי גם מחוץ להקשר המידי שלו, מכיוון שהוא מתייחס לתכונות ומאפיינים אנושיים בסיסיים המתעלים מעל זמן ומקום. אני מניח שאין בכך חדש לרוב מי שקוראים את הבלוג הזה. והרי מאפיינים אלה של רלוונטיות ואוניברסליזם הם גם סימני ההיכר של ספרות גדולה (ואני נמנע כאן בכוונה מפולמוס "שייקספיר בג'ונגל"). לכן מפעם לפעם אני מוצא את עצמי תוהה שוב למה מי שלא קוראים מדע בדיוני לא מסוגלים לייחס לו את אותן התכונות הטובות שהם מייחסים לספרות בכלל.

ב.

לפני שבועות אחדים נכנסתי לחנות ספרים בשם "אדרבא" בירושלים (תיכנסו אליה, היא נהדרת) ובהמלצת המוכר קניתי ספר המכיל שתי נובלות. הוא כתוב לא רע, אבל משהו הפריע לי בזמן הקריאה. רק אחרי שסיימתי אותו הבנתי מה הפריע לי – אלה אלגוריות טהורות כמעט. הן כל כך מתמקדות בלהיות אלגוריות, שאין בהן כמעט סיפור משל עצמן. אלגוריות יכולות להיות חשובות ומעניינות, אבל שיעבוד הסיפור לאלגוריה הוא רעיון גרוע. אחד היתרונות שיכולים להיות למדע הבדיוני בכתיבת אלגוריות הוא הצורך לברוא עולם חדש. מיקום האלגוריה בעולם חדש או במצב חדש מאלץ את הסופר (יש לקוות) לחרוג מעבר לאלגוריה אל הסיפור עצמו. זה לא תמיד עובד, אבל זה יכול לעזור.

ג.

אינקרסרון, שקראתי לא מזמן, עושה את העבודה הזו היטב. כתבתי ביקורתמפורטת באתר האגודה, אבל אני רוצה להתעכב על זה כאן לרגע. פישר מצליחה לעשות משהו לא פשוט – האלגוריה שלה ברורה אך לא מאולצת. אחת הבעיות של "משחקי הרעב" (אם כי יש בו בעיות קשות יותר לטעמי) היא העובדה שהוא כל כך בוטה בהקבלות ובאמירות שלו. "אינקרסרון" לעומת זה מצליח להיות ברור בהקבלות שהוא עושה בלי לדחוף את המסרים לגרון הקוראים. הוא מניח להם לעשות את הקישורים ולהסיק את המסקנות.